משחקי הרעב ה-76 לילדי הקפיטול

הסתכלתי אל תוך עיניו של הגשש. הוא ליחשש כדי לטעום את האוויר, אני מניח. הכנפיים שלו ריפרפו קצת בחוסר נוחות. הוא השמיע לחישה שנשמע קצת מאויימת והיטה את ראשו לאחור. קשקשיו הכחולים נצצו בשמש החמה.
הרגשתי את הזיעה נוטפת על צווארי ולא רק בגלל השמש. הוא חשף את שיניו לאיום, אבל הוא היה די קטן. אולי באורך של מטר וקצת. הוא היה פצוע וראו את זה: משהו ריטש את גופו ודם ניגר לכול אורך גופו. ידעתי שיש להם ריפוי מהיר, אבל הוא נראה חלש כאילו לא אכל כלום כבר זמן מה. הוא הקסים אותי לגמרי. הוא ליחשש שוב שאני ברוב חוכמתי הרבה התקרבתי אליו. פתחתי את תיקי ונתתי לו את היונה. הוא הסתכל עלי קצת ואז טרף את היונה שלמה. הוא הסתכל עלי במבט קצת יותר בוטח, כך נראה לי, והתחלתי שוב להתקדם אליו, תוך שאני ממשיך לזרוק אליו את בשר החיות שצדתי מקודם. שהייתי במרחק קצר ממנו, התותח ירה. שנינו קפצנו. הסתכלתי אוטומטית לשמיים ולהפתעתי ראיתי את ההקרנה. ומיד הבנתי למה. הנכדה של הנשיא סנואו מתה. וגם טרחו להראות לנו איך: הקברניטים זימנו עליה חיות טרף מוטאנטיות. הם סגרו עליה והיא קפצה מצוק קטן, ישר לתוך מוקש. הוא התפוצץ וחלקי הרגליים שלה התפזרו לכול כיוון. החיות השיגו אותה והחלו לטרוף אותה. לאט מאוד. צרחותיה נמשכו במשך לפחות חמש דקות. לפתע הרגשתי משהו קריר ורטוב על הלחי שלי. הסתכלתי מאחורי וראיתי את הנחש מלקק לי את הדמעות. לא ידעתי שבכלל בכיתי ושבכלל כרעתי על ברכי לידו. הוא הסתכל עלי בעיניו הכחולות לחלוטין במבט שנראה סקרן. איך הצלחתי לאלף את המוטציה הכי מסוכנת שהקפיטול יצר. הושטתי את זרועי השמאלית והוא התלפף עליה. הוא הניח את ראשו על זרועי ועצם את עיניו.
חייכתי חיוך קטן של ניצחון. לפחות היום הזה הוא לא אסון. עכשיו צריך רק לקוות שזאת לא מלכודת מתוחכמת של הקברניטים.
המשכתי לטייל ולמצוא אוכל לקראת מסע מציאת המערה ולראות מה הכינו לנו הפעם. חששתי שהגשש יתעצבן מזה שאני זז יותר מדי, אבל נראה שהוא אוהב את זה.
צדתי כמה חיות וחתכתי אותם לחתיכות ושמתי אותם בתוך תא הקפאה שלי. מצאתי עוד כמה ירקות ואכלתי אותם ואת השאר שמתי במקרר.
לפתע הגשש הרים את ראשו וליחשש. הוא טעם את האוויר ואז הידק את האחיזה שלו בי. הוא חיזק אותה כול כך עד שנדמה לי עצר לי את הדם. צרחתי מכאב. האחיזה הייתה חזקה. הלכתי צעד אחורה כדי להימנע מענף ממעיד והרגשתי את האחיזה משתחררת קצת. הלכתי עוד אחורה עד שהאחיזה שחנקה לי את היד השתחררה לגמרי.
אוקי הוא רוצה שהתרחק משם. השאלה היא למה.
הסתכלתי קצת בניסיון להבין מה יש והלכתי צעד קדימה. הוא הידק את האחיזה.
"אוקי, אוקי, אני לא אלך לשם." אמרתי לו. "אבל למה אתה לא רוצה?"
הוא שיחרר את היד שלי ונופף בכנפיו. נראה שזה מכאיב לו, אבל הוא עדיין עשה את זה. הסימן של הפצע שלו נראה בברור. שריטה ארוכה ועמוקה. הדם שנקרש מסביב הקשה עלי למדוד את הפצע כמו שצריך.
הוא התעופף אל האזור ואני אלכתי אחריו אוטומטית, אבל הוא ליחשש עלי אז נשארתי במקום. הוא הלך ועצר מול ענף יחסית גדול וירק עליו ארס ירוק וריררי. הריח הכה בי ורציתי להקיא. ריח של ריקבון גופות, זה היה הריח. הארס פגע בחיבור של הענף לעץ והמס את החיבור. הענף נפל בקול רעש של פיצוח וביקוע.
פיצוץ הטלטל ביער ואורו סינוור אותי. הגל הדף פגע בי והעיף אותי לאחור והפיל אותי על ישבני. ריח של שריפה ועשן היה תלוי באוויר.
קמתי והלכתי לראות מה שלומו של הנחש שלי ומה הנזק של הפיצוץ. הוא היה בסדר גמור, אבל העץ וסביבתו לא כול כך. חור נפער במוקד הפיצוץ והעץ היה שרוף לגמרי, לפחות, החלק שנשאר ממנו- הגזע.
הסתכלתי עליו באי אמון.
"אתה מסוגל למצוא מלכודות?" שאלתי אותו.
הוא ליחשש בתשובה וניחשתי שהיא חיובית.
"ואתה מבין אותי?"
הוא ליחשש שוב.
הושטתי לו את זרועי והוא ניכרך סביבה שוב. ליטפתי אותו על הראש והתחושה הייתה כאילו אני מגרד משטח שנגוע במחלת עור ואפילו לא ידעתי למה. זה עשה לי צמרמורת.
שתיתי מים בדרכי למחנה המאולתר שלי. השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת שהגעתי לשם. הכנתי לעצמי את העוף שצדתי אותו לפני שעה. הוא היה קפוא והיה צורך להפשיר אותו. בזמן שהוא הפשיר פרשתי שק שינה בתוך הגומחה שלי והנחתי את הנחש המנמנם שלי עליו. הכנתי את המדורה במהירות כי החום של השמש הפשיר את העוף די מהר. הדלקתי את המדורה והנחתי את העוף על המקל מעליה.
לקח קצת יותר משעתיים עד שעוף היה מוכן בגלל גודל המדורה, והוא היה די טפל-כמו שיהיה מעכשיו בזירה- אבל משביע. הנחש שלי כנראה הריח את הריח של הבשר הצלוי כי הוא יצא בתעופה מהמחילה. כנראה שעדיין כואב לו. נתתי תו רגל שלמה הוא טרף אותה בלי היסוס. אכלתי חצי עוף וגיליתי שאני כבר לא רעב אז נתתי לו חצי מהחצי עוף שנשאר ואת הרבע שנשאר שמתי במקפיא. המחשבה צצה לפתע בדימיוני. אם אני לא אבשל את העוף ואת מה שצדתי, לא יהיה לי דרך לאכול את זה בלי לגרום לעצמי בחילה ובלי לחטוף איזה מחלה. הגלולה אולי סופגת רעלים, אבל לא מחלות. לקחתי אותו בידי אל הנחל ושטפתי אותו בעדינות. ניקיתי לו את הדם היבש וראיתי את החתך. ראיתי את העור כבר מתחיל להתרפא. תליתי אותו לייבוש וניצלתי את החצי שעה האחרונה של השמש בשביל להתקלח. שיפשפתי את עצמי טוב ויצאתי מהנחל. לקחתי את המגבת ואת הבגדים שתליתי אתמול ולבשתי אותם. התחלתי לצלות את שאר החיות שצדתי היום ושמתי אותם במקפיא. זה לקח יותר מארבע שעות ועוד לא סיימתי לצלות אפילו חצי. מילאתי.
בסוף החלטתי לפרוש לשינה. כיביתי את המדורה, אספתי את הדברים שלי, ושמתי אותם בגומחה. הזדחלתי לשק שינה שלי והנחש שלי התכרבל לצידי.
השינה אספה אותי בזרועותיה המבורכות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קמתי שהרגשתי משהו קשקשי על הלחי שלי. קמתי בזינוק וראיתי את הנחש שלי מתכרבל לצידי ואת הזנב שלו במקום שבוא היה מונח הראש שלי. ליטפתי את עורו למרות מה שהמגע הסב לי. היום הוא היום שבוא צריך למצוא את המערה עם הדלת ולהימנע מהגז הרעיל.
בדקתי את מלאי האוכל שלי. הוא היה די מלא. אכלתי ארוחת בוקר זריזה מירקות חתוכים ולנחש חמוס צלוי. יהיה לי מספיק אוכל לשבוע וחצי אם אחלק את האוכל נכון.
קטפתי עוד פירות וירקות וסיימתי לצלות את כול החיות שצדתי אתמול.
לפתע, בזמן שהייתי צליית תרנגולת, היה צלצול פעמון. ספרתי את הצלצולים. 12.
בסיום הצלצולים, הופיע השעון הבא: 12:00:00, והוא החל לספור לאחור:
11:59:59, 11:59:58, 11:59:57, 11:59:56
11:59:55...
ניחשתי שזה הזמן שלנו למצוא את המנהרות. לפתע לידו הופיע עוד מד: 15/15. ניחשתי שזה מספר הדלתות שנשארו שאפשר לפתוח אותם.
הורדתי את מבטי אל התרנגולת הכמעט מוכנה, ונותן בה מבט של אי אמון.
זהו. יש לי התחושה שהיומיים האלה, הם ההקדמה של המשחקים. המשחקים האמיתיים יתחילו שנימצא את הדלתות האלה. אין לי מושג מה אני אמצא שם, אבל זה היה משחקי הרעב האמיתיים.
אני מוריד את התרנגולת מהאש ואוכל קצת מהבשר שצליתי אתמול. אני שם אותו על המדורה ונותן לו להפשיר. אני וספיידי, זה השם שנתתי לו, חולקים את העוף לארוחת צהריים. אני מחליט לצוד עוד קצת חיות בשביל מאוחר יותר. השפע שיש כאן... הוא לא הגיוני במשחקי הרעב. לכול היותר ציפיתי שיהיו מפלצות או דברים רעילים ומתפוצצים, אבל כלום. יש לי הרגשה שהם מכינים אותנו לטבח כמו משהו שמפטם חזיר כדי שהוא יהיה שמן וכך יהיה לו יותר בשר לאכול. הם מפטמים אותנו, ואז ברגע שלא נשים לב, הם ישחטו אותנו ויהנו מהבשר שלנו. בכאילו.
אני צד עוד חמישה עופות ושני דגים וצולה אותם. על הדרך אני אוסף עוד כמות נחמדה מאוד של ירקות ופרות.
יופי, אוכל- יש. מים- ליום וחצי.
כן... הם הביאו לי מקום לאיכסון אוכל, אבל מה עם מים. למרות שיש פירות שהם מלאים במים...
אני מסתכל על השעון ורואה שהשעה היה שלוש וחצי. הגיע הזמן ללכת ולמצוא את הדלתות האלה.
אני הולך לאורך כול הנחל עם ספיידי כאוך על היד הימנית שלי, ומנסה למצוא זכר לפירות האלה. שום דבר. גם לא זכר לכניסה.
אני מגיע להתפצלות של הנחל ולא יודע באיזה דרך לבחור.
בסוף אני בוחר בימנית ומתחיל ללכת תוך המים. החום פשוט בלתי נסבל.
אני שותה מהבקבוק וממלא אותו בחזרה. הזיעה זולגת על מצחי ובתוך הסאבל אני מרגיש כאילו מבשלים אותי. בסוף אני מחליט להוריד אותו ולהשאר רק בתחתוני בוקסר... לבנים. יופי.
אבל אז, אני מחליט שלא אכפת לי. הם כבר ככה ראו אותי ערום שהתקלחתי. אז זה לא משנה שיראו לי את האיבר מין שלי. כי גם ככה הוא יהיה די מטושטש בבוקסר, כאילו שמו עליו צנזורה. לא ששמו וישימו עליו צנזורה, מניסיון של שנים קודמות בצפייה של המשחקים, הם לא שמים צנזורה אף פעם.
אני מוריד את הסרבל ושם אותו עלי שיתייבש במהירות ואחרי זה אני אשים אותו בתיק. בכניסה למערה אני כבר אלבש אותו בחזרה.
אני מכניס את הסרבל לתיק ואותם אני זורק אל הגדה הקרובה וטובל בנהר טבילה מרעננת בצורה מדהימה. אני שוטף מעלי את כול הזיעה ומתרענן. ספיידי נראה גם הוא כמי שמקבל את קור המים בצורה טובה מאוד. אני יוצא ומסתכל למטה. לא עד כדי כך נורא.
אני אוסף את התיקים וקשת והאשפה אלי, וממשיך לצעוד.
השעה חמש לפנות ערב ששני צלצולים בזה אחר זה מהדהדים ברחבי הזירה. אני מסתכל למעלה ורואה את המצב הבא על הכיפה של הזירה: 07:59:54, 13/15.
אוקי, שני מיועדים כבר מצאו את הדלתות. בשעה שש צופר מודיע לנו שיש לנו רק שש שעות למצוא את 13 בדלתות שנשארו פתוחות. בשעה שבע נשארו רק עוד שבע דלתות. אני מתחיל להלחץ. איפה נמצאות הדלתות המחורבנות האלה?!
השמש שוקעת ואני ממהר לצאת מהנהר וללבוש את הסרבל שלי בחזרה.
תשע... עשר... עשר וחצי... אחד עשרה...
הספרות הופכות לאדום שנותרה השעה האחרונה. נשארו שתי דלתות.
גונג.
דלת אחת...
באחד עשרה וחצי אני רואה את זה. אניצי ערפל לבן שבוקעים מהקרקע כמו שדים. אני מתרחק מהם במהירות שיא. אני רץ במלוא המהירות שהאניצים מתחילים לרדוף אחרי ולהתעבות.
ואז מולי אני רואה את זה. חור בקרקע שיורד למטה. אני רץ במורדו ומתפלל שזה דלת פתוחה. הדלת האחרונה. המורד מלא באבנים שמעקמות לי את הקרסול אבל אני מתעלם מכול זה. אני מגיע לסוף המנהרה ורואה דלת עשויה מפלדה. היא נפתחת ואני נכנס בתוכה בדיוק שהתותח יורה.
הדלת נסגרת מאחורי בקליק והאור נדלק.
אני מסתכל על המסדרון שמולי.
עיני מתמלאות אימה שאני קולט איפה אני.
המשחקים מתחילים עכשיו!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
יששש, חופש.
סופסוף.
תודה רבה לכול המגיבים ולמי שנרשם לפאנפיק. זה עושה לי את היום שאני נכנס לאתר ורואה שיש לי ינשוף. אז באמת, תודה.
תגיבו,
אוהב,
קייל סמית.

הפרק הקודם		הפרק הבא