מכשפות vs פיות

 למחרת בבוקר ממש התקשיתי להתעורר בגלל שהמשכנו לנגן ולשיר עד אחת לפנות בוקר. כשהתעוררתי ראיתי שנשארו לי עוד עשר דקות להגיע לארוחת בוקר. "@#$5^%&8)(***7^%$#!!!" קיללתי. או. לעזעזל. תמחקו את זה מהזיכרון! תמחקו את זה מהזיכרון! גאד, מזל שאימא שלי לא פה, אחרת היא הייתה שוטפת לי את הפה עם סבון הכלים תוצרת בית שלנו. והוא ממש מגעיל. והוא גם עשה לי קלקול קיבה. מה? הייתי ילדה מטומטמת ואמיצה שהחליטה לטעום מהסבון כשאימא שלי לא הייתה בבית. והייתי בת שלוש. אז אל תשפטו. נושא הבא. רואים שם? את הנערה הזאת שרצה כמו פסיכית על המדשאה לעבר החדר אוכל? זאת עם החולצה המכופרת הוורודה והג'ינס הקצרים הוורודים והשיער הפזור? זאת אני. רצה לפני שיתקעו אותי בתורנות כלים. "סליחה על האיחור," התנשפתי כשהגעתי לשולחן שלנו. כולם היו שם. "למה לא הערתם אותי?" שאלתי את אליזבת. "כי לא הצלחנו," היא ענתה. "ורצו לשפוך עלייך דלי של מים קפואים, אבל הזהרתי אותם כמה כואבות הסטירות שלך כשמעירים אותך ככה, אז הם וויתרו." "אה." באמת החטפתי לאליזבת סטירה כשהיא העירה אותי ככה. די, נו, אל תנעצו בי מבט חודר כזה כאילו אתם אימא שלי! היא נועצת בי מספיק מבטים כאלה בלי שתצטרך את עזרתכם. אז די.

אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לשעת חברותא. קיבלתי בפתק את סיימון. "טוב, שנלך למקום פרטי יותר?" שאלתי אותו אחרי שלקחתי את הפתק והדף מהמדריך. הוא הינהן וסימן לי בכף ידו לבוא אחריו. "בסדר, אחריך," אמרתי. הוא הוביל אותי לכיוון הבקתה שלנו. התיישבנו בכסאות שנתלו מהפרגולה כמו ערסלים. הסתכלתי בדף. "רוצה אתה לענות ראשון על השאלות, או אני?" שאלתי אותו. הוא הצביע עליי, ואז עליו. "תורות?" שאלתי. הוא הינהן בחיוך. "טוב... שאלה ראשונה: מתי בפעם האחרונה שרת למישהו?" ברגע שהקראתי את השאלה רציתי לדלג עלייה. "אממ..." הסתכלתי על סיימון והסמקתי. "ניראלי שאפשר לדלג על זאת..." הוא סימן משהו. "אממ... אני לא יודעת את שפת הסימנים..." הוא גם הסמיק. הוא דפק לעצמו קלות על הראש.הוא הוציא את הפלאפון ופתח אותו. כשהוא הושיט לי אותו ראיתי שהוא פתח את האפליקציה של הפתקיות וכתב שם: זה בסדר. לא נעלבתי מהשאלה. מוזמנת את לענות עליה. את כבר יודעת שאני לא מסוגל לשיר. הנהנתי חלושות והחזרתי לו את הטלפון. "האמת היא שגם אני לא שרה לאחרים. רק לעצמי במקלחת." זה הוציא ממנו חיוך. החלטתי לתת בזה סימן לעבור לשאלה הבאה. "מה הזיכרון הכי מביך שלך משנות הילדות שלך? סיירסלי? הם באמת שאלו את זה?" שאלתי באי אמון. סיימון כתב משהו בפלאפון שלו והושיט לי אותו. כן, הם באמת שאלו את זה. הוא הושיט יד והחזרתי לו את הפלאפון. הוא כתב במשך עוד כמה דקות משהו והושיט לי את הפלאפון בחזרה. קרה לי פעם שנכנסתי לשירותים וראיתי את אחי הקטן עומד עירום במקלחת כי הוא אף פעם לא נועל את הדלת. "איכס, זה לא  משהו שרציתי לדעת." כן, אני מנסה לשכוח את זה, סיימון כתב. מה איתך? איזה זיכרון מביך לך יש? "אממ..." חשבתי על זה. "פעם אח שלי..."  לעזעזל, עוד פעם הקול שלי נשבר. הכרחתי את עצמי להמשיך את המשפט. "פעם אחי הסתתר מאחורי קיר ואז הוא קפץ מולי ועשה לי 'בו!' ומרוב שנבהלתי כל השוקו שהיה לי בתוך הפה יצא לי דרך האף. תפסיק לצחוק." התלוננתי. "זה לא מצחיק." סיימון כתב משהו ברעד בטלפון. זה דווקא כן. "לא, זה לא." הסתכלתי עליו שתי שניות צוחק, ואז התחלתי לצחוק גם. "טוב, זה אולי קצת מצחיק. אבל רק קצת." נרגענו רק אחרי שתי דקות שבהן לא יכולנו להפסיק לצחוק. "טוב, שאלה הבאה?" סיימון הינהן. "טוב, אזזזז... טם טם טם," עשיתי קולות דרמטיים. "מה הזיכרון הכי נורא שלך?" למשמע השאלה הזאת סיימון החוויר. הוא נראה כאילו הוא הולך להקיא. "סיימון? הכול בסדר? מה קרה?" שאלתי אותו בדאגה. הוא לא ענה לי. הוא המשיך לבהות בנקודה מסויימת באוויר של מישהו מוכה טרעומה. "סיימון? הלו?" שאלתי עוד פעם ונופפתי לו מול העיניים. "כדור הארץ לסיימון." הוא קפץ. הוא כתב משהו בפלאפון והושיט לי אותו. אפשר בבקשה לדלג על השאלה הזאת? או יותר טוב- להפסיק את כל השאלות? "מה? למה?" התפלאתי. אני לא מרגיש טוב. אני הולך לנוח. "טוב..." לא הבנתי מה קרה לו. לפני שנייה הוא היה בסדר גמור. 

***

במשך כל אותו היום ניסיתי לחשוב מה לעזעזל קרה לסיימון. זה היה בגלל השאלה?  ואם כן, אז מה לעזעזל הזיכרון שהוא מסתיר? רציתי לעזור לו, אבל לא ידעתי איך. כנראה הייתי יותר מדי שקועה במחשבות, כי בשיעור מים המדריך הצליח להעיף לי נחשול מים לפרצוף. "את לא מרוכזת, לונה. תתרכזי," הוא נזף בי. "אני מנסה," אמרתי. "כנראה שלא מספיק. תנסי חזק יותר."

אחרי שעתיים חזרתי לחדר כדי לנוח קצת. כשנכנסתי ראיתי את סיימון יושב על הספה ובוכה. הוא לא ראה אותי. קפאתי במקום. מה לע-? לא ידעתי אם להיכנס ולדבר איתו או לצאת בשקט. בסוף החלטתי לצאת. סיימון בטח לא ירצה לדעת שראו אותו בוכה. סגרתי את הדלת בשקט ורצתי משם מהר. 

***

עברו שבוע וחצי במחנה ועדיין לא ידעתי אם לדבר עם סיימון על אותו יום. ישבתי לי בנחת על ספסל והתלבטתי, ופתאום אליזבת מופיעה מולי. "בואי, הולכים ליום קניות." "מה?" שאלתי בבלבול. "יום קניות." היא אמרה. "כמה בנות במחנה ביקשו מהמדריכים ללכת לקניות לקנות בגדים חדשים, והמדריכים אמרו שמי שרוצה יכול להצטרף. אז החלטתי לגרור אותך איתי," היא הסבירה לי כשראתה שעדיין אני מבולבלת. "לא תודה," עניתי. "את יודעת שאני שונאת קניות." "אוך, קדימה, זאת הזדמנות לצאת קצת החוצה לעולם הגדול," היא ניסתה לשדל אותי. "חשבתי שאת מתה על המחנה." "טוב, בסדר, אז אני אלך לבקש מהילה," היא התרחקה. עמדתי שנייה, ואז רצתי אחריה. "טוב, בסדר, אני אבוא," אמרתי ותפסתי לה ביד. היא הסתובבה אליי וחייכה. "יופי, יוצאים עוד חצי שעה. תהיי אז בשער."

***

נסענו מלאאא זמן (בערך שעה וחצי) עד שהגענו לעיירה הקרובה למחנה. אליזבת גררה אותי לחנות בגדים ושם הכריחה אותי למדוד חצי מתכולת החנות (את החצי השני היא מדדה בעצמה). קניתי חולצת טישרט שחורה עם תמונה גדולה של לוקי, ועוד חולצה אפורה עם מלא ציורים של רונות. זה לא מצא חן בעיניי אליזבת שזה כל מה שאני קונה, והיא הכריחה אותי לקנות גם שמלת סטרפלס עם חצאית שכבות נפוחה טיפה שהגיעה עד הברכיים. החלק העליון של השמלה היה לבן, וככל שירד למטה הוא קיבל צבע סגול יותר ויותר כהה, עד שלמטה הוא היה בצבע כמעט שחור. "זאת שמלה מאוד יפה," הודיתי, "אבל למה אני צריכה אותה?" "בשביל המסיבה בסוף החופש," אליזבת אמרה לי. "איזו מסיבה?" שאלתי. "יש תמיד מסיבה בסוף החופש," אליזבת הסבירה. "לציון סוף החופש." "לא אמרו לי את זה," אמרתי בזעף. "באמת?" אליזבת התפלאה. "טוב, אז עכשיו אני אמרתי לך." "תודה באמת," הזעפתי פנים. "אוך, קדימה, אל תראי כאילו ריינרק הגיע, תחייכי קצת. אפילו אם זה חיוך מזוייף." המשכתי להזעיף פנים. "טוב, בסדר, מה שאת רוצה." היא נאנחה. הלכנו לקופה לשלם. אחרי שעתיים של הסתובבות בעיירה חזרנו לאוטובוסים, ופתאום שמענו צרחה רחוקה. הבטנו בבהלה אחת בשנייה ומיהרנו לרוץ לכיוון שממנו שמענו את הצרחה. רצנו כמה רחובות ושמענו עוד צרחה קרובה יותר. פנינו לכיוון הרחוב ששמנו שמענו את הצרחה. עוד כמה חניכם הצטרפו אלינו בדרך. "מכאן," אמר אחד החניכים ופנה לרחוב צדדי. הוא מיד עצר והשמיע קול השתנקות. מיהרתי בעקבותיו, וכשראיתי מה היה באותו רחוב כמעט הקאתי. זאת הייתה סמטה ללא מוצא, ובאמצע הסמטה הייתה מונחת גופה של נערה. ולא סתם נערה- זאת הייתה אחת החניכות של המחנה- ג'נל. דיברתי איתה כמה פעמים. ראיתי חניכה אחרת נופלת על הברכיים ומתחילה לבכות. המדריכים התקדמו בכוח, ואחד מהם הרים אותה ולקח אותה החוצה מהסמטה. שאר המדריכים פנו לטפל בגופה. הגופה נראתה זוועה. צמחים מטפסים נתפסו סביב הצוואר שלה וסביב מפרקי הידיים והקרסוליים שלה והשאירו כתמים סגולים וכחולים כהים. כל שאר הגופה שלה הייתה לבנה, והשפתיים שלה נצבעו בגוון כחול ושחור. המדריכים כרתו את הצמחים בעזרת אולרים והתחילו להרים את הגופה, אבל אז אחד החניכים אמר: "תראו," והצביע על הקיר האחורי של הסמטה. היה כתוב שם בגרפיטי בצבעים שחור, כחול, וסגול: גופה גופה שמול הקיר, מי הכי צרחה בכל העיר? חכו חכו, בני כלעיים, זוהי רק ההתחלה.

 אני מאוד אשמח אם מישהו יגיב הערות/ הארות/ סתם תגובות למיניהן/ סקר תיאורות שיש לכם (אם יש לכם. אני סקרנית)/ שימור-שיפור (מה טוב ומה כדאי לשפר בפאנפיק). טוב חפרתי, אני אסיים עכשיו.

שיהיה לכם יום טוב! 

הפרק הקודם		הפרק הבא