להיות חצויי זה לא קל

הלכתי מוטרד במחנה אחרי האסיפונת ולילה בת אפולו הגיעה אליי בחיוך. הייתה לה הפסקה מהמרפאה מסתבר ויכולנו להסתובב קצת. "מוטרד?" היא שאלה אותי וחיבקתי אותה. "אני..." לא ידעתי אפילו איך להתחיל לספר לה, בשם האדס. היא צחקקה וחייכתי בהיסוס והתנתקנו. "ספר הכל," פקדה והסתכלה עליי.  נאנחתי וסיפרתי לה על האסיפה. בסוף היא הרהרה ושיחקה בתיליון שקיבלה מאביה אפולו תוך כדי. "יהיה לך מסע חיפושים נוסף?" סיכמה והנהנתי בשתיקה. "סביר להניח," הודיתי. "מצטער שלא סיפרתי לך." היא עשתה פרצוף ומשכה בכתפיים. קיבלתי את זה כהתנצלות. "אז...אנחנו בסדר?" שאלתי בחשש והיא חייכה ופרעה לי את השיער. היא צחקקה. "ברור שכן. פשוט...אני קצת דואגת." מלמלה. שתקתי. "כירון אמר לכם לדבר כולכם, נכון?" היא שאלה והנהנתי בהיסוס. "אז למה שלא תעשה את זה עכשיו?" הציעה ומשכתי בכתפיים. "את חושבת שכדאי?" שאלתי והיא הנהנה בעידוד והצביעה על נחשול, שהלכה לכיוון ביתן שלוש. נשפתי אוויר. "בסדר. אני אקרא לכולם לביתן שלי" אמרתי ולילה חייכה ואני רצתי לנחשול, שהסתכלה עליי באדישות. הגעתי אליה מתנשף. "נחשול. צריך לאסוף את כולם," גמגמתי. הילדה הלחיצה אותי- היא נראתה כאילו שהיא יכולה להפיל אותי לרצפה בקלות, גם בלי כוחות החצוייה שלה. "בסדר," אמרה ורצנו לחפש את קלייר ואמילי. נחשול עברה דרך רוח רפאים בדרך, והתנשפה. גררתי אותה משם ביד כשהיא מבועתת ומפוחדת לשם שינויי וחייכתי לעצמי. את אמילי מצאנו חצי ישנה בביתן אתנה, ונחשול אמרה לי לקרוא לקלייר. קלייר הסתובבה עם אח שלה ג´ק במחנה ואז באה איתי לביתן אתנה. "חשבתי לדבר בביתן האדס," מלמלתי כשקלייר סגרה את הדלת של ביתן אתנה ונעמדה לידי וליד נחשול ומול אמילי, שחצי ישבה וחצי שכבה במיטה שלה. ספר מיתולוגייה היה ליד בת אתנה, כתוב ביוונית עתיקה. "למה?" קלייר שאלה וכולם הסתכלו עליי. "כי שם יש יותר פרטיות. פה יש מלא אנשים," הסברתי והן חשבו קצת. 

"יש בזה משהו, אבל אמילי חולה" קלייר אמרה והסמיקה משום מה. נחשול גירדה זקן בלתי נראה. "נכון. אז נישאר כאן. מה קרה לך בכלל אמילי?" דרשה לדעת ואמילי מלמלה לה את מה שקרה לה עם אתנה. "שידור מחשבות?!" נחשול וקלייר צעקו ביחד ואמילי הנהנה במבוכה ושיחקה בשמיכה שלה. "כן," אמרה בקול צרוד והשתעלה. אחרי זה היא שתתה נקטר וקלייר קימטה את המצח. "אז אז איך הגעת למצב הזה?" בת קימפוליאה שאלה. "מייקל אמר שאתנה הראתה לי אותה במצב האלוהי שלה, מה שזה לא יהיה" היא הסבירה וקלייר ונחשול התבלבלו. הסברתי להן מה זה אומר. "המצב האלוהי זה אממ.." חשבתי איך לנסח את זה. האמת שרק בקושי ידעתי מה זה אומר, ובטח שלא איך להסביר. "זה ההתגלמות האמתית של האל." הצלחתי למצוא מילים והמשכתי בביטחון גובר. "אם בן תמותה יסתכל על אל כשהוא רק אל ולא במצב האלוהי שלו, הוא יישרף, פשוטו כמשמעו. אבל אם גם אנחנו החצויים נסתכל על אל שמראה את מצבו האלוהי והופך לאור טהור, נתאדה, ובן תמותה יישרף או יתפורר עוד יותר." סיימתי את ההסבר והן החווירו. חייכתי לעצמי בסיפוק. ניקו היה גאה בי עכשיו. אמילי ניסתה לדבר אבל לא הצליחה."ואוו", אמרה לבסוף, עדיין צרודה. היא שתתה מהנקטר ושתיקה השתררה בביתן- היינו בו לבד לשמחתי. "אז...לאן אנחנו צריכים לצאת? לא אמרו כיוון." קלייר אמרה כעבור חמש דקות מתוחות שבהן אמילי נמנמה והתעוררה לחילופין. חשבתי קצת. ´וכך יירגעו כל הרוחות´. ככה הנבואה אמרה. "לשאול," פסקתי ואמילי מיד פקחה עיניים והתיישבה. היא הסתכלה עליי בתדהמה, וקלייר ונחשול שתקו בחוסר הבנה. "למה דווקא לשם?" אמילי שאלה ורעדה. קלייר שמה לה יד על הכתף ומיד הסירה את היד. "את רותחת!" פלטה ואמילי חייכה לראשונה מאז שהגענו וצחקקה. חייכתי גם. "זה בגלל אתנה." הסברתי ואז מהר חזרתי לרצינות: "וכי המסע הוא בגלל הרוחות. אנחנו צריכים לעצור אותן," הסברתי ונחשול הסתכלה עליי ונראתה שקועה במחשבות. "מה הנבואה?" שאלה וכחכחתי בגרון.

""ויהי בימים ההם, כששני המחנות יסתדרו, דווקא אז, המריבות יחלו... טיטאן וענק יפריעו לכולם, ורק ארבעה אנשים יוכלו להציל את העולם: הם יצאו אל המסע להשיב את הסדר למחנות, וכך ירגעו כל הרוחות." דיקלמתי. נחשול פערה את העיניים. "ארבעה אנשים? זה אנחנו, קלייר, אני, אמילי ואתה. ברור כשמש. ומי הטיטאן ומי הענק?" שאלה וקימטה את המצח. קלייר הסתכלה עליי במבט מוזר. "הטיטאן זה בוב והענק זה דמסן," אמרתי ואז הסתכלתי על קלייר בתהייה. היא פערה את העיניים הפעם וחיבקה את עצמה ורעדה. "מה קרה?" אמילי שאלה אותה ונשענה על הקיר. קלייר בלעה רוק. "לפני שבאתי למחנה- לילה לפני- חלמתי חלום...טוב, הוא היה די משובש בפרטים. אבל בקצרה הכירו בי ובאמילי, ואז ראיתי שני יצורים ענקיים נכנסים למחנה ואז כולם צרחו," מלמלה ופערנו את הפה. "אבל זה לא קרה ככה," אמילי אמרה וקלייר הנהנה. "כן. במציאות הכירו בנו בחדר האוכל והצרחות בכלל לא היו," הסכימה איתה. נחשול קימטה את המצח. "בי לא הכירו עדיין," ציינה. הסתכלתי עליה. "אז איך את יודעת שאת בת פוסידון?" שאלתי והיא חייכה ונגעה בתיליון. היא סיפרה לנו על החלום שבו קיבלה אותו ושתקנו. "כלומר זה יקרה הלילה," שמענו קול חדש ומבוגר בהרבה מאיתנו. הסתובבתי בחדות לאחור עם יד על החרב, וראיתי את ...דין בן פוסידון בעיניים זהובות מחזיק את חרב אנקלוסמוס שלו ישר אלינו.

הפרק הקודם		הפרק הבא