בת השאול

פרק 11

אני מאזינה לקול הרוחות בשכונה

"העיניים של פרסי ננעצו במשהו מאחוריה. אנבת' הסתובבה בדיוק כשדמות כהה ומפלצתית הסתערה עלייה."

(ריק ריירדן, גיבורי האולימפוס 4, בית האדס)

OoOoOoOoO

ג'יימס היה זריז. הוא הנחית מכה שכנראה גרמה לערפדה זעזוע מוח, אבל היא התאוששה, ואז חייכה ברשעות וליחששה, "לא תוכלו להרוג אותי!"

"מה לגבי לקחת לך עוד שן?" צעקתי.

"אהההה!" הערפדה התרתחה. הניב שלה רטט, לוהט מחום, על החזה שלי.

החלטתי להפחיד אותה חזרה על-ידי מה שהיא חושבת ליתרון, והרצתי בראשי את האפשרויות: נצטרך להבריח אותה איכשהו. אם היא לא מנסה להרוג אותנו, כי היא כנראה יודעת שגם אנחנו לא נמות, היא מנסה להחזיק אותנו כאן בשביל מישהו.

"יש לי רעיון!" קראה האנה. היא נעצה את הפגיון בבטן של הערפדה. זו התפוררה לערימת חול. האנה ספרה בדממה. הערפדה יצאה מערימת החול של עצמה, מצחקקת בתענוג. האנה צעקה לנו, "שש שניות!"

הבנתי שיש לנו שש שניות כל פעם שאנחנו הורגים את הערפדה. ואז נזכרתי במיתוס, ששום מבריח ערפדים. זה אמור להביא מזל. מזל… מה ביתן טיכה הביא לנו?

"תסיחו את דעתה!" אמרתי, הורדתי את העגיל מאוזנה של האנה והבטתי בו בייאוש. האנה הביטה בי כאילו השתגעתי, אבל לא שאלה שאלות.

המיתוס עם השום הוא למזל… זה חייב לעבוד. "טיכה!" קראתי. "אני מאמינה! זמני לנו אות מזל!"

הנוצה התנופפה, אף שלא הייתה שום רוח. שרשרת שום, טרי, מצחין, הופיע בידי. בואו נראה אם זה אמין.

"היי, האנה!" ג'יימס קרא. "את יודעת מה אכלתי אתמול לארוחת ערב?"

"מה?"

"סלט שום!"

האנה צחקה, וגברת אנטלין ייללה בזעם ואז סתמה את אפה. "מה -?"

"את יודעת מה נאכל היום לארוחת ערב?" שאלתי בחיוך. "שרשרת שום!"

העפתי את השום בפניה, היא ייללה, צרחה ושרטה את עצמה. ואז נעלמה בקול פקיעה כל עוד נפשה בה. החזרתי להאנה את העגיל. "וואו, אדירה," היא אמרה. "איך חשבת על זה?"

"קצת הגיון," השבתי. הבטתי לצד ו… אלים אדירים. כמעט שכחנו שאנחנו באוטובוס עם בני-תמותה. נלחמנו לעיני כולם, ועכשיו… לא הייתה ברירה. השתמשתי בערפול והפכתי אותנו לחבורת ילדים מפוחדים בני חמש, שכביכול תקפה אותם זקנה.

קלטתי שהנהג עוצר בצד הדרך, מביט בתדהמה במראה האחורית, ושכל הנוסעים מביטים בנו בהלם. ואז הזוג עם הטלפון ניגש אלינו וניסה לתקשר, אבל היה להם מבטא משונה וקצת כבד וזה היה די קשה. בסוף שכנענו את הנהג שההורים שלנו מחכים בקצה סטמפורד, והוא הסיע אותנו עד לשם אפילו שזה לא חלק מהתחנות שאמורים לעצור בהם. למרבה המזל, בקצה סטמפורד היו כמה חנויות פתוחות, וכיוון שלא באמת היו לנו הורים שם, הנחתי שנוכל להתגנב פנימה.

ירדנו, חיכינו שהאוטובוס יעוף והסרתי את הערפול. "אלים," האנה התנשפה. "זה היה קרוב. אני לא חושבת שנשמתי אחרי שאנטי הגיעה."

"איך עלה לך הרעיון עם השום?" ג'יימס צהל. "כלומר, גם אני חשבתי על זה, אבל…"

"אומרים שהמיתוס עם השום הוא למזל," הסברתי. "ואז נזכרתי במתנה שהביאו לנו ילדי טיכה. אז  מכיוון שזה הדבר היחיד שיכל להציל אותנו, האמנתי והתפללתי לטיכה!"

"יפה," ג'יימס שיבח אותי. "אפילו אני לא -"

דבריו נבלעו בהד של קולות שהידהדו לי במוח. עיניי התערפלו.

לא כאן, נסיכה, הם הימהמו.

ג'יימס כנראה קלט את המבט המוזר שהיה לי על הפנים. החיוך המרוצה שלו התפוגג והוא אמר, "קרה משהו?"

מחסן המזון, הדהדו הקולות בראשי. הם נשמעו כאלף קולות שמדברים אליי במחשבתי. בהיותי בת האדס, זיהיתי ישר שאלו נשמות אזוריות. למחסן המזון.

"האנה," אמרתי בדחיפות. "מה זה מחסן מזון?"

היא נבהלה מהתקיפות בקולי ואמרה בחשש, "אולי מסעדה, אבל -"

"בואו!" רצתי לכיוון המסעדה הקרובה ביותר, האנה וג'יימס אחרי, קצת מבוהלים. אבל הייתי בטוחה שהנשמות מנסות להוביל אותנו לעזרה… אם לא, טוב, אנחנו נגלה.

הייתה בכל המרכז מסעדה אחת, ששלט עץ מיושן עם הכיתוב "איל ואסויו" (באיטלקית - "המגש") היה תלוי עליו.

זה היה חדר קטן וטחוב, צפוף ומטונף. השולחנות היו מקולפים, ומסטיקים הודבקו על המושבים. מלצר לא נראה. כשפתחתי את הדלת, ריח של בשר רקוב נדף החוצה. סרקתי את סביב המסעדה, ושום דבר. עד שג'יימס קרא, "היי, היילי! כדאי שתראי את זה!"

הוא סרק את אחורי המסעדה. הבטתי וראיתי חומת שיחים. באחד מהם היו ענפים מסובבים לצורת עיגול. על כולם היה מוטבע סמל מוזר - כמו מלאך עם כנפיים וקשת ציד שמצוייר בפרופיל.

האנה עצמה עיניים. "הממ… מאחורי זה יש חלל פתוח, כנראה. אני מרגישה את ה -"

חריקה נשמעה מחוץ לפתח. וקול עליז, שנשמע שדיבר במיקרופון לידנו, אמר: "רוצים לעבור? ובכן, אתם תוכלו! ענו על שאלתי נכון ולא תיאכלו!"

"בשם הספינקס…" ג'יימס נראה מודאג פתאום. "זה ספינקס?"

"לא," עניתי. "זו…"

כאן, נסיכה. כאן.

"היילי?"

"אני בסדר. זו נשמה."

"תודה לאלים." האנה נאנחה. "הצג את חידתך!"

"יש לי גבעות," הקול התחיל, "אך הן שטוחות. יש לי נהרות, אך אי אפשר להיכנס אליהן. יש לי כבישים, אך אין שם מכוניות. מי אני?"

"הממ…" חשבתי.

"בתום כישלון אחד תיכלו על שיניים, גופכם יספק לנו ראייה בעיניים."

"תיכלו על שיניים?" ג'יימס נראה מבוהל.

"תיאכלו."

"גופכם יספק לנו ראייה בעיניים?"

"הם ייקחו את העיניים שלנו בשביל עצמם."

ג'יימס בלע רוק. "אה. ואני חשבתי שזה הולך להיות מפחיד."

"יש ניסיון אחד," האנה אמרה, ומחשבות קדחו במוחה. "טוב, איזו מין גבעה היא שטוחה?"

"אולי הכוונה היא לרצפה?" הצעתי. "אולי הכוונה פה לעצם אחר שיוצא מכל משפט, כמו תרגיל חיסור. גבעה שמשטחים אותה, יוצא קרקע."

"נהר שאי-אפשר להיכנס אליו…" ג'יימס הרהר. "סטיקס! אה… נהר רעיל! נהר עם תנינים! נהר בפארק! בדרך כלל אסור להיכנס אליהם."

"קרקע, סטיקס," האנה מנתה. "מה זה כביש ללא מכוניות?"

ג'יימס אמר, "אולי אספלט שעוד לא שפכו?"

"אממ… הדבר ההגיוני היחיד שאפשר להסיק מהתשובה הזו הוא שהקרקע של סטיקס עשוייה מאספלט, אבל זה לא קשור."

"משהו פה לא מסתדר," אמרתי. "בחידה מדובר על העצמים האלה בלשון רבים. זאת חידת מי אני. ובחידה הוא אומר 'יש לי', כלומר זה משהו ששייך לו, או נמצא בתוכו או משהו כזה."

"אולי הכוונה היא לגבעה שטוחה במובן מטאפורי?" האנה חשבה.

"מטאפורי…" ואז זה עלה בדעתי. "נהר שאי-אפשר לשחות בו… כביש ללא מכוניות…"

"יש לך רעיון?" ג'יימס שאל בתקווה.

"מפה!" אמרתי.

יפה מאוד, נסיכה.

ההתנשפות של האנה בטח הבהילה את כל הנשמות באזור. "כמובן!" היא קראה. "זה מכסה את הכל! גבעה שטוחה - מפני שהיא מצויירת על נייר, נהר שאי-אפשר לשחות בו כי הוא קיים באיור בלבד, כבישים מצויירים במפות ללא מכוניות - ואי-אפשר לנסוע על דף!"

"יש לנו תשובה!" צעקתי.

"אולי הצליחו הגיבורים כנגד כל הסיכויים," הקול שב. "ותשובתכם, אמרו בקול, ברורה כקריאת התרנגול!"

"איזה מקורי הוא," רטן ג'יימס.

"התשובה היא מפה," אמרתי בביטחון. מאחוריי, האנה וג'יימס הכינו כלי נשק. "והנייר מכסה את כל הרמזים."

הקול התפוגג באנחה, והדלת נעה קדימה. ג'יימס טיפס ראשון (איזה ג'נטלמן), ואז סייע לי ולהאנה.

"קדימה," הוריתי להם, והתקדמנו במעבר החלול שהיה כצורת גליל, ומוסתר משני הצדדים בצמחייה ושיחים מלאכותיים. לאחר מה שנדמה כמו חמש דקות, קור חדר למעבר, וערפל נגלה מולנו. ירדנו בקפיצה, תמהים לנוכח המחזה - חדרון שנראה כמו מכבסה עתיקה ומאובקת באמצע ג'ונגל פורה.

הגעת, נסיכה, לחשו הקולות בתודעתי. זאת הכלואה. היא ראתה אותו.

"תני לי לנחש - נכנסים," ג'יימס ניקה את שולי חולצתו.

"מצטערת," חייכתי.

החדרון היה ריק מלבד גיגית פלסטיק מלאה במים מעופשים, כמה סדינים שהאפירו והתפוררו מחוסר שימוש, ותערובת מבחילה שהדיפה ריח של ביצה סרוחה. למקום עצמו היה ריח של גרב שהזיעו בתוכה, במשך חמש שנים, שני ויקינגים חסרי תרבות היגיינית, כל אחד בתורו. זה היה כל-כך מזעזע, שיכולתי לתאר את זה לפרטי פרטים.

"יש לכם דרכמה?" שאל קול חדש, צרוד ומגרגר. הבטתי אחורה וראיתי אישה זקנה, כחושה וחרושת קמטים צולעת לעברנו. עורה היה חיוור כשלג, עינייה היו אדומות, שיערה אפור ודליל. אפה היה מעוקל ושפתיה דקות, והיא לבשה סחבה מעופשת ונעלי עלים. רשת של ורידים התנוססה על כל פיסה חשופה בגופה.

מיהרתי לעמוד ליד האנה וג'יימס. "אממ, מי -?"

לפתע עינייה נפערו לעברי. היא הביטה בי כאילו אני מאיימת עלייה ברובה ציד.

"אההה!" הזקנה צרחה, תפסה בי בזרועותיה וטלטלה אותי. ציפיתי שאוכל להשתחרר בקלות, אבל הייתה לה אחיזת ברזל. נמלאתי אימה למראה הבעת פניה - הבעה מיואשת, מתוסכלת, כאילו אני דבר שחיפשה אותו שנים, מצאה ואיבדה שוב (ותאמינו לי, אני מכירה את ההרגשה).

"היילי!" האנה קראה. היא רצה קדימה עם הפגיון והפילה את הזקנה. זו כשלה לאחור, מבולבלת. "אני דימוניקה בלטסקי!" הזקנה צרחה שוב. "אני בעלת המקום הזה! אתם פולשים! והיא נשארת כאן!"היא הושיטה לכיווני את זרועותיה שוב, אבל הפעם הייתי מוכנה לקראתה.

החרב שלי עברה למצב נחושת. הזקנה כמעט התנגשה בה. "מה את רוצה ממני?" שאלתי בטון מאיים.

היא רוצה שתהרגי אותה, אמרו הנשמות בראשי. תנטוס נלקח בעת שהעביר אותה לשאול. היא חצי-חיה חצי-מתה, מבלה חלק מזמנה בשאול וחלק מזמנה בביתה. כיוון שהוטל עלייה אספודל, היא מתענה בעולם בני-התמותה יותר מאשר בעולם המתים. הדרך היחידה לגאול אותה היא להרוג אותה שוב כמובן - אך זה עוד אינו אפשרי. זכרי, נסיכה.

"את חולת נפש?" שמעתי את ג'יימס צועק בבעתה.

"עצרו!" קראתי.

דימוניקה בלטסקי הביטה בי בעיניה המוטרפות. ג'יימס הביט בי בהבעת, אם אין לך רעיון טוב אני עף מפה, והאנה הצמידה את חוד הפגיון לצווארה של הזקנה.

"אני לא אהרוג אותך," אמרתי. "אני יודעת שתנטוס הותיר אותך בין עולם השאול לעולם בני-התמותה. אני יודעת שאת לא לגמרי חיה. ואספודל מענה אותך גם כאן."

דימוניקה הביטה בי מבט ארוך וממושך שהתלווה בשתיקה. ואז היא נעלמה.

ציפיתי שהיא תופיע שוב מאחוריי, אבל היא לא הייתה בשום מקום. היה לי ניחוש איפה היא והפעלתי את כוחותיי.

ראיתי נשמה מרחפת על פני הסטיקס. היא צרחה וקיללה, ואדים כסופים נטפו מראשה - זכרונותיה. היא תפסה בבטנה, וחפנה אדים שיצאו מראשה. רובם פשוט יצאו החוצה, אבל כמה נשארו בפנים. הרוח טבלה את זכרונותיה בסטיקס ושתתה. הרגשתי בגל סבל חולף בגופה, וצרחת כאב איומה - וקלטתי שגם כאן, במכבסה העתיקה, אני מסוגלת לשמוע אותה. ואז קלטתי שאני מסוגלת לשמוע אותה כי דימוניקה חזרה שוב לעולם בני-התמותה.

הצרחה נשמעה נוראה פחות, אבל עדיין הייתי צריכה לסתום אוזניים.

אז בגלל זה דימוניקה שרדה - היא שתתה מהסטיקס כרוח הרפאים מלאת הכאב, בתקווה שזה ירפא אותה. אבל במקום זה היא הפכה בלתי-פגיעה והסטיקס סתם גרם לה לחיות עוד והיא סבלה יותר ייסורים.

הנחתי שכל נשמה הייתה מעדיפה להגיע לשאול, אבל מה קרה לאלה שלא? ברגע שתנטוס ישתחרר היא תחזור לשאול, ואז מה? הצטמררתי כשרעיון הזוי חלף במוחי.

מפלצות שמתות לא מגיעות לשאול. הן מגיעות לטרטרוס. מה אם ברגע שהשפעת הסטיקס תתפוגג, הנשמה של דימוניקה פשוט תהפוך לאבק ותגיע לטרטרוס במקום לשאול?

אז זה מה שיקרה.

העפתי מבט הצידה, וסמל שחור צד את עיני.

על גיגית המים הדולפת הוטבע חותם שחור מבהיק. הוא לא התקלף והיה שלם, ונדמה היה שרק עכשיו הטביעו אותו. זה היה סמל מוכר. מעין מלאך מכונף עם קשת שצוייר בפרופיל. איפה ראיתי את זה...? על דלת נשמת החידות! ודלת נשמת החידות הובילה אותנו לכאן, לאדם האחרון שראה את תנטוס. מישהו ניסה להוביל אותנו לכאן.

"מה קרה לתנטוס?" שאלתי את דימוניקה.

"אה, לוטוס!" היא צווחה. החלפתי מבטים עם חבריי. "הוא מוזר. סְטֵרַה כאלה יש לו."

"סטרה…" האנה מלמלה, "כנפיים, ביוונית. מה… לתנטוס יש כנפיים?"

"כן," עניתי בלחש, ואז, בקול מוגבר, "את ראית לאן הוא הלך?"

"מה!" דימוניקה צרחה. "הוא לא הלך! הוא אחז בידי! באותן שניות אני מתתי לבד. אני הייתי האחרונה! ואז בחור אדיר נכנס לערפל. כן, גבר גדול עם פנים מרושעות. ואז הוא לקח את לוטוס בכנף ואני גיששתי את דרכי אל השאול הצבוע!"

"אז, דים," ג'יימס ניסה. "אני יכול לקרוא לך דים?"

"מהו דים?"

"שם קיצור."

"קרה עוד משהו חריג אחר-כך?" האנה נראתה כמו שוטרת בזירת שוד, כאילו היא נכונה לכתוב הכל בפנקס שלה.

"הגבר הגדול חזר," דים אמרה ועינייה הצטעפו. "אמר שהוא רוצה לצבוע את המכבסה שלי. הוא חתם על המכונה שלי משהו. אמר שילדים יבואו ולהראות להם את זה."  

האנה הביטה בגיגית, ופלטה צווחה. היא הביטה בי כאומרת, גם את שמת-לב?

"טוב, נראה לי שעכשיו נלך…" ג'יימס התערב, "תודה על העזרה, דים. האנה -"

"רגע," עצרתי אותם. הוצאתי דרכמה מהכיס והושטתי לדים. "כשנציל את תנטוס, אני יעזור לך להשתחרר. עד אז… תחזיקי מעמד."

דים הביטה בי בחשדנות. ואז הפנים שלה התעוותו בחיוך קל. "כן."

"ועוד משהו..." הגרון שלי יבש פתאום. "הבחור הגדול אמר משהו על… לדוגמא… לאן הילדים צריכים ללכת?"

דים חייכה, הפעם באמת, וההבעה הייתה מלחיצה יותר מההתנהגות שלה. "האיש אמר, הצעד הבא הוא לפרובידנס."

***

אז אני לא יגיד שנהנתי בנסיעה. כי ממש לא נהניתי בנסיעה. תפסנו מונית ניו-יורקית רגילה שהייתה אמורה להסיע אותנו עד שדה התעופה בליווי הנהג השמן והקללן שמעשן סיגריות, כשכל אותו זמן האנה הקריאה לנו מוויקיפדיה מידע על העיר פרובידנס. חוץ מזה הבחילה ממה שעברנו קודם עוד לא עברה לי, ועל רקע הטלטולים המתמידים והקללות של הנהג, והפקקים האיומים שבגללם התפוצץ לי המוח מריכוז יתר של ADHD, הרגשתי כאילו אני טובעת מתחת למנוע של ספינה.

"פרובידנס היא עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר במדינת רוד איילנד שבארצות הברית. נכון לשנת 2009 התגוררו בעיר 171,909 תושבים. העיר ממוקמת במחוז פרובידנס והיא העיר השנייה בגודלה בניו אינגלנד. בשנת 2002 נבחר דייוויד נ. סיסיליין לראש העיר, והוא ראש העיר הראשון של בירה של מדינה ממדינות ארצות הברית שהוא…"

"מה?" ג'יימס חייך, בעליל יודע את התשובה.

"גיי," האנה השלימה. ג'יימס פרץ בצחוק.

האנה זעפה ופנתה אליו. "משהו מצחיק אותך?"

"כן, איך שהפרצוף שלך היה נראה! אוי, זה אדיר!"

"הדימוי שלך אפילו יותר גרוע," הערתי. "אל תגזים."

הנהג הביט בנו במראה האחורית וקצה פיו התעקל כנשף מהג'וינט שלו. עיניו התרוצצו בינינו, לא מטרידות בהשוואה לשעה הראשונה של המסע הזה, אבל כאילו הוא מחפש משהו בינינו. הוא התמקד בעיקר על האנה וג'יימס, אף שלא היה לי ברור למה. לשם שינוי, החלטתי לסמוך על אלות הגורל שיעשו עבודה טובה בתפקידן, ובטווית העתיד של שלושתינו.

בסוף ג'יימס נרדם והתחיל לנחור, והחלטתי שכדאי שגם אני יאגור כוחות.

ההפתעה באה עליי אחרי החלום. ונחשו מי הופיע בו.

התהום העמוקה שעלו ממנה אדים אדומים וערפל שחור נגלתה בפניי שוב. היא רעדה, ומאה מפלצות פרצו ממנה. כף-יד ענקית, דמויית בשר חי מאובן, סדקה את הקרקע הסמוכה לתהום ופרצה ממנה. היא נגעה קלות ברצפה, וחזרה לתוך הסדק שעשתה - אבל זה לא התאחה.

התמונה השתנתה, ושוב ראיתי את עצמי נופלת לטרטרוס עם שני גופים לידי, אחד משמאל ואחד מימין. השמאלי היה בן בבירור. הוא צעק בהתרסה. מימיני הייתה ילדה עם שיער חום מהגוני שנראתה מעולפת. אני הבטתי מטה בידיעה מה מחכה לי.

התמונה השתנתה שוב. עמדתי באזור ענקי ריק, מרושת ורידים ענקיים מוזרים. הרגשתי פעימות קלות בקרקע. זה היה לב טרטרוס. קול הדהד ברחבי השטח, שהיה גדול דיו להכיל את כל ניו-יורק.

משהו עוצמתי בער בעצמותיי. נשאתי מבט ולא ראיתי דבר.

הגיבורה הקטנה לא יודעת איפה היא, צחק טרטרוס. כמה כיף לצפות בבני-תמותה מתענים מרוב פחד. בקרוב זה מה שיקרה לכולכם.

מה אתה רוצה? ניסיתי לצעוק, אבל הרגשתי כאילו אני באקווריום סגור.

אני רוצה את העולם! טרטרוס קרא, והפעם שמץ צחוק לא נשמע בקולו. קרונוס האידיוט ניסה לתקוף את מנהטן, כשהוא שוכח לגמרי שמדובר בתרבות יוונית ולא אמריקאית. בתקופה שבה התחזקו החצויים, גאיה אהובתי וילדיי הענקים נכשלו גם הם. אני מודע לכוחי הרב, אך לרוע המזל אינני יכול להשתמש בו נגדכם כל עוד אתם לא בתהום. אך אל דאגה. שלוחיי הראשונים מסתובבים בשטח, ועד שאקום הם ישמשו לי כלים. וכדי להקל על עצמי, הצצה ראשונה למה שמחכה לכם.

הרקע התחלף, וכעת עמדתי בלב מקום אפל שכל מה שהיה בו הוא צלע הר גבוהה ששאריתה נסתרה על-ידי כמות עצים מועטה, ושתי דמויות בשטח.

הראשון היה גבר גדול ושרירי, עם פרצוף מאיים והבעה מיואשת… לא, הבעה כשל מישהו שרק לאחרונה הפסיק לחוות ייאוש.

היה לו פנס מתחת לעין שמאל. זרועותיו היו מכוסות שריטות וחתכים. הוא לבש שריון כסף, ושריון רגליים בצבע כסף, הוא נעל סנדלי עור יווניים והלך כאילו הוא מתענג בהם.

שיערו היה מפל, רעמה של שיער כתום, שבשילוב עם אפו העגול, גבותיו העבות ועיניו הקטנות גרמו לו להיראות כמו ויקינג. קליע מאולתר מעץ ואבנים היו בידיו, כאילו לא נלחם הרבה זמן ונאלץ לקחת ממה שיש בטבע.

הוא עמד קרוב אליי וחייך. על צלע ההר, דמות קטנה של נערה הרימה סלע גדול במעלה הגבעה. מפולת אבנים החלה פתאום. רציתי להזהיר את הנערה אבל לא הספקתי.

הסלע שלה התגלגל וכמעט מעך אותה, והיא צרחה, "טרטרוס! בוגד! אני עזרתי לך! הבטחת!"

הקול נשמע מוכר במעורפל.

ואז ראיתי את תנטוס - הוא שכב דומם במרגלות הגבעה. הוא לא זז, והתמונה התמקדה בו. ידיו ורגליו היו אזוקות. ואז הכל נעלם.

זה כל מה שאוכל להראות לך כעת, קולו של טרטרוס בקע מפיו של האיש הגדול. את השאר תגלי בעצמך.

התעוררתי בעיניים פקוחות לרווחה. המונית עצרה והאנה טפחה על זרועי.

"להתעורר, הגענו," אמרה, והשלווה שלה כמעט הפכה לדיבור הקסמה. הבטתי מחוץ לחלון.

אבל מה שראיתי היה שדה חיטה רחב-ידיים.

***

"מה?!" לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון. "למה אנחנו לא בשדה-תעופה?"

"ששש!" היא השתיקה אותי. הנהג חזר לאוטו.

"כאן את רוצה לרדת?" היה לו מבטא רוסי כבד והוא דיבר באיטיות.

"כן, בבקשה," האנה ענתה.

הנהג הסיר את משקפי השמש שלו ואת כובע הנהג. פניו היו שמנות ומלאות קפלים, וחתך ישן נראה לרוחב לחיו. האנה החניקה צרחה ונראתה המומה. היא החטיפה לג'יימס, שהתעורר וצעק, "מפלצות! עוגיות! אה - מה?"

הוא קלט את הנהג. "אלים אדירים, זה לא -"

"אה, טוב, תודה," קטעתי אותו. "בואו."

הורדנו את המזוודות מתא המטען. האנה שיחקה בעגיל טיכֵה שלה.

"מה זה היה?" שאלתי כשהמונית נסעה לדרכה.

"אה, לא חשוב. שאלת למה אנחנו בשדה ולא בשדה תעופה -"

"למה באמת?" ג'יימס נראה תמה.

"טוב, אז הכוחות שלי חזקים פה. אני אבקש מאמא שלי את הטסיטטרנו, ונוכל להגיע לפרובידנס פי ארבע מהר יותר מבמטוס רגיל."

זכרתי את הטסיטטרנו. זאת הייתה מרכבת צמחים שטסה במהירות האור, מתנה מדמטר. ממש לא רציתי לנסוע בה שוב. אבל לא הייתה ברירה. כבר היינו פה, ואין טעם לבזבז זמן.

"בסדר," ג'יימס ואני נכנענו פה אחד, אני במרירות וג'יימס ברטינה. מתברר שגם לו יצא לנסוע במרכבת הצמחים.

האנה התפללה לפיתיה, המקשרת בין בני-האדם לאלים, וחיכינו.

ג'יימס ישב על המזוודה שלו. לפתע, ריח של לשלשת שטף את האוויר, ואז ריח של כלוב אריה וצווחות חלושות במרחק, והכל בצורה חזקה.

"איכס," סתמתי את אפי.

"מה?"

"אתם לא -"

הם לא מריחים. יש מפלצות קרובות. כשהגריפון הראשון כמעט תקף את ג'יימס מאחורה, קטלתי אותו בניצוץ הלהב של קיסר. ואז הגיעה שאר הלהקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא