עולמות מתנגשים

פרק 12

נ.מ הרמיוני

השבוע הראשון ללימודים עבר, פרד וג'ורג' צדקו כשהם אמרו שהשנה הזאת תהיה הרבה יותר קשה. למרות שנראה שהארי ורון מתקשים יותר ממני בסופו של דבר כולנו הסתדרנו, דבר שאי אפשר להגיד על הילדים החדשים.
לרובם הייתה דיסלקציה – פרסי סבל מזה רבות – ובעיות קשב וריכוז – אשר ליאו התאפיין בהן. הם בקושי הצליחו לשבת בכיתה שלא לדבר על להצליח בלימודים.

מאז התקרית של פרסי והארי הם לא החליפו מילה. בשיעורים ובארוחות הבוקר הם ישבו רחוק ככול האפשר אחד מהשני, גם אני המעטתי לדבר עם אנבת', לא רציתי להודות בזה אבל התגעגעתי אליה. התגעגעתי לחברה של משהיא שקולה והגיונית, משהיא שאני יכולה לדבר איתה על לימודים או על רגשות.

יום אחד החלטתי לעשות מעשה. באותו יום במקום להתיישב ליד רון והארי בארוחת הבוקר החלטתי לגשת לקבוצת הילדים החדשים, אולי גם לנסות להיות הגשר שיפתור את התסבוכת בין פרסי והארי.

"אממ... בוקר טוב" פניתי אליהם במבוכה "אני יכולה לשבת איתכם?" שאלתי אותם.
הם הביטו בי במבטים משתאים לרגע ואז התעוררו.
"בטח" אמרה אנבת' בשמחה.
חייכתי אליה, שמחה לחברתה שוב.

הינשופים הגיעו, הסתכלתי לראות האם הדוויג חזרה עם מכתב בשבילי מהוריי.
לידי פרסי החליק למושבו ליד אנבת'
"בוקר טוב חכמולוגית" אמר פרסי בישנוניות והדביק לשפתיה נשיקה, לפתע כל הינשופים שבאולם הפנו את מבטים לפרסי ואנבת' החבוקים ביחד. כך שאוטומטית גם כל בית הספר הסתכל עליהם.
חשבתי שהם יתביישו ויסמיקו אבל במקום זה פרסי קם ממקום מושבו והתחיל לצעוק שטיות לשמיים. 
"היא החברה שלי! ומותר לי לנשק אותה אז אם יש לך בעיה עם אבא שלי תתמודדי איתה ותפסיקי לנסות להפריד בנינו!" צעק פרסי אל עבר התקרה.
כנראה שזה היה טעות, כי כמו על פי סימן בלתי נראה כל הינשופים עפו לעבר פרסי והתחילו לנקר אותו בעוד שהוא מנסה להעיף אותם.

בצידי עיניי ראיתי את הארי ורון מתפקעים מצחוק, תקעתי בהם מבט כעוס והם החזירו לי כזה. ככול הנראה בגלל שהתיישבתי ליד ה'מוזרים' – כפי שהארי ורון קראו להם – בארוחת הבוקר.
בסדר גמור, חשבתי לעצמי, נראה אותם מסתדרים בלימודים בלי עזרתי.

אחרי חמש דקות התקפת הינשופים נרגע והם חזרו לבעליהם. על צלחתו של פרסי הופיע מכתב אדום ורותח.
"צרחן" מלמלתי
"מה?" שאלה אותי פייפר
"זה סוג של מכתב שאם ל-" התחלתי להגיד אך הצרחן התפוצץ וקול חזק ואדיר צעק על פרסי מילה אחת,
"תזהר" אמר קול עוצמתי של אישה

מי זאת?, מה הוא עשה? למה הינשופים תקפו אותו?

************************************************************************************

אני ואנבת' ישבנו ביחד בשאר השיעורים, שעברו בלי תקריות מוזרות.
הארי ורון עדיין לא דיברו איתי אבל אני לא התכוונתי לבוא לבקש סליחה מהם, הרי זה רק עניין של זמן עד שהם יתחרטו – בזה הייתי בטוחה – ובינתיים היה לי מאוד נחמד ביחד עם הילדים החדשים.
הם היו מין חבורה מגובשת כזאת שדיברה על שטויות ולקחה את הדברים בקלילות. כך לפחות היה נראה למראית עין, אבל אם הסתכלת מקרוב ראית שבעיניים שלהם יש מין עצב ושברון שכזה, מה גרם לו?

הגענו לשיעור טיפול בחיות הפלא, ביחד עם סלית'רין, ראיתי שמאלפוי מתקרב אלינו. החלטתי שהפעם אני לא אתן לו להעליב אותי. אבל השיחה עברה בקלילות ומאלפוי שאפילו שיתף אותי בה בלי לקרוא לי בוצדמית – דבר שהדהים אותי.

לבסוף האגריד הגיע והשיעור התחיל למרות שהיה נראה שהשבעה נראים מאוד מתוחים.
"מה קרה?" שאלתי אותם
"הוא ענק" נהם פרנק
"הם חצי ענק, והוא טוב" אמרתי להם
"אבל איך זה יכול להיות? הרי הענקים מתו" אמר פרסי ואנבת' חבטה בו
"שתוק מוח עצה אני אסביר לך מאחור יותר" אמרה אנבת'
"שקט שם, אתם פה מוכנים" שאל האגריד בשמחה והביט בפנינו "בסדר, טוב, אני שמרתי את הביקור הזה פה ביער לשנה החמישית שלכם. אני חשבתי שכדאי שאנחנו נלך לראות את בעלי החיים האלה בסביבה הטבעית שלהם. טוב, אז בעלי החיים שאנחנו נלמד עליהם היום הם די נדירים. נראה לי שאני בטח האיש היחיד בכל בריטניה שהוא הצליח לאלף אותם-"
"ואתה לגמרי בטוח שהם מאולפים?" קטע אותו מאלפוי בגסות, העפתי בו מבט מעוצבן
"ברור לגמרי שהם מאולפים" אמר האגריד בזעף פנה והסתובב ללכת לכיוון היער. שאר התלמידים נראו מהוססים במקצת, החלטתי שאני סומכת על האגריד והתחלתי לצעוד אחריו, השבעה השיגו אותי בקלות. צעדנו ביער בשתיקה.
אחרי הליכה של עשר דקות הגענו לסוג של קרחת יער, כול התלמידים נעמדו בקצה קרחת היער בפחד.

האגריד הוציא חתיכת בשר גדולה של פרה מתוך השק שלו.
"בואו תתאספו, אתם, בואו תתאספו" ניסה לעודד אותנו האגריד "טוב, אז הריח של הבשר הוא כבר ימשוך אותם, אבל אני בכל זאת אקרא להם, כי הם ישמחו לדעת שזה אני פה..."
האגריד פנה ללכת מעט לכיוון שבו העצים היו יותר צפופים, האגריד הפנה את ראשו להסיט את השיער מפניו והשמיע קריאה מוזרה, צווחנית, שהדהדה בין העצים השחורים. אף אחד מהתלמידים לא צחק, רובם היו מפוחדים להשמיע כל קול כלשהו.

האגריד צווח שוב. חלפה דקה, במהלכה המשיכו התלמידים להציץ בעצבנות מעל כתפיהם ובין העצים כדי לראות מה עומד להגיע.
"הנה הם פה הגיעו" אמר האגריד והצביע אל חלל מסויים לידו.
לא היה שם כלום.
רוב התלמידים עטו הבעות מבולבלות על פניהם, והביטו לכל עבר בחיפוש אחרי מה שהאגריד הצביע עליו.
"אח, והנה פה בא עוד אחד!" אמר האגריד בגאווה והצביע אל חלל ריק אחר "עכשיו... תרימו ידיים, מי פה יכול לראות אותם?"

ראיתי את הארי מרים יד, גם נוויל הרים את ידו ולידי כל השבעה הרימו את ידיהם.
"כן... כן, אני ידעתי שאתה תצליח לראות אותם, הארי," הוא אמר בכובד ראש. "וגם אתה נוויל? ו-"
"סלח לי" אמר מאלפוי בקול מתנשא "אבל מה בדיוק אנחנו אמורים לראות פה?"
בתשובה הצביע האגריד על גווית הפרה שעל הקרקע.
בהיתי בה ללא הבנה, לא קרה כלום.
פתאום חתיכה נעלמה מהבשר ונבלעה פתאום באוויר.
"מה עושה את זה?" שאלה פרוואטי בחרדה עמוקה ונסוגה אל מאחורי העץ הקרוב אליה. "מה אוכל שם?"

הבנתי את פחדה, גם אני הצטמררתי, איזה מין יצור זה? למה רק חלק יכולים לראות אותו וחלק לא?

"ת'סטראלים – פגעסוסים" אמר האגריד בגאווה.
לפתע ההבנה חילחלה אלי, אלה הת'סטראלים! הרי קראתי על היצורים האלו.

מצידי שמעתי את ג'ייסון ממלמל שאלו לא פגעסוסים, והם לא דומים בכלל לכאלה, החלטתי להתעלם מהערה שלו. הרי איזה עוד יצורים יש שקוראים להם פגעסוסים?
אומנם יש את הסוסים המכונפים אך אלו רק אגדות, הם לא אמיתיים.

"אבל הם מבאים מזל ממש- ממש רע" אמרה פרוואטי, שנראתה מבוהלת, "אומרים שכל מיני אסונות פוקדים את האנשים שרואים אותם. פרופסור טרולני סיפרה לי פעם-"
נאנחתי בשקט, שנאתי את פרופסור טרלוני, השרלטנית הזאת.

"לא,לא,לא" צחקק האגריד. "אלה רק אמונות טפלות. הם לא מביאים שום מזל רע, הם חכמים ושימושיים מאוד! לא שאנחנו מעבידים אותם פה קשה מידי. רוב העבודה שלהם זה רק למשוך את הכרכרות של בית הספר. והנה באים עוד שניים, תראו."

"עכשיו, אז, מי יודע להגיד לי למה חלק מכם אתם רואים אותם וחלק מכם אתם לא?" שאל האגריד בחיוך    
הרמתי את ידי.
"נו, אז קדימה," אמר האגריד וחייך אלי חיוך רחב.
"היחידים שמסוגלים לראות ת'סטראלים, הם אנשים שהיו עדים למוות" אמרתי.
"זה בדיוק נכון" אמר האגריד ברצינות "10 נקודות לגריפינדור, ועכשיו, הת'סטראלים, או הפעגסוסים-"

בפעם הראשון בערך הרשתי לעצמי להתנתק מדבריו של האגריד וסרקתי את הכיתה.
מסלית'רין אף אחד לא רואה אותם, הארי ראה את סדריק נרצח על ידי זה-שאין-לנקוב-בשמו. גם נוויל הרים את ידו, לא ידעתי את מי הוא ראה מת אבל מי שבאת הטריד אותי היו שבעת התלמידים החדשים.
שבעתם הרימו ידים, האם הם ראו מישהו מת או ש.. לא רציתי אפילו לחשוב על זה, אבל יכול להיות שהם אלו שרצחו מישהו.
לא! לא יכול להיות! כל כך קיוויתי שזה לא נכון, לא רציתי לחשוב על זה.
לא רציתי לשפוט אותם רק על פי קישרי המשפחה שלהם, אבל הם הסתירו משהו, משהו גדול.
רציתי בכל כוחי להאמין שזה משהו טוב, שהם לא קשורים לזה-שאין-לנקוב-בשמו.

לפתע קול דיבוריו של האגריד ברקע מחשבותיי השתתק, הסתכלתי סביבי לראות מדוע.

פרסי התקדם אל אחד הת'סטראלים – לפחות נדמה לי שזה מה שהוא עשה – וליטף אותו, או כמו שזה נראה בעיניי, העביר את ידו הלוך חזור על גבי האוויר.
ואז בפתאומיות קפץ ועלה על הפגעסוס.
לי זה היה נראה כאילו הוא עומד באוויר, לידי פרוואטי השתנקה בבהלה.

"קדימה, הם אומרים שאפשר! מי בא איתי לסיבוב?" שאל פרסי בהתלהבות.
עוד לפני שהספקתי להניד עפעף ליאו כבר רץ אל עבר הפעגסוס ועלה אליו.
"אה.. ליאו, הוא מבקש שלא תנסה להבעיר אותו" אמר פרסי בחיוך
"טוב, בסדר" השיב ליאו במירמור קל
"קדימה!" עודדו אותנו פרסי וליאו, אף אחד לא נראה נלהב מאוד.
"טוב, בסדר. כל עוד אריון לא יקנא" אמר הייזל ועלתה על עוד סוס, אחריה הצטרפו השאר.
"עוד מישהו? נשאר עוד ת'סטראל אחד. או שאפשר לרכוב עם אחד מאיתנו" שאל פרסי
כל התלמידים הביטו בהאגריד, שעד עכשיו עמד ובהה בהם.
הוא התנער ממקמו "אני לא חושב שזה רעיון טוב. כדאי שאתם פה תרדו" אמר להם
"נוו.. זה רק לשחרר עצמות, כל היום אנחנו יושבים בכיתה. חוץ מזה לת'סטראלים משעמם" אמר פרסי
"אני מניח שזה בסדר" מלמל האגריד "אבל רק לעשר דקות"

בהיתי בו בהלם, איך הוא יכול להרשות דבר כזה?

"יש! טוב, אף אחד לא רוצה להצטרף?" שאל ליאו
לא נראה שמשהו מעוניין לחטוף עונש ולהתרסק לאדמה בזמן שאתה רוכב על חיה שאתה לא רואה.
"טוב, בסדר. בואו נזוז" אמרה פייפר

הם עלו אל השמיים וריחפו במיומנות מדהימה, במיוחד ג'ייסון.
"תחרות!" הכריז פרסי "עד לשם" אמר והצביע על נקודה רחוקה באופק
"צא" הכריז ג'ייסון.
הם דהרו בתעופה במהירות מדהימה, ג'ייסון שהוביל את התחרות אפילו עשה סלטה באוויר.
נשמעו כמה השתנקויות תדהמה מסביבי.
בסוף ג'ייסון הגיע ראשון, אחריו אנבת'.
הם שיחקו, עלו גבוה יותר ויותר בשמיים עד שפתאום ברק חזק התגלגל בשמיים ואפילו ממקומנו הרחוק על הקרקע היה אפשר לראות את הצבע מתנקז מפניו של פרסי, שמיהר לנחות במהירות האפשרית.

חבריו באו אחריו והשיעור הסתיים. ראיתי את הילדים הולכים משם בעודם ממלמלים דברים על מה שראו עכשיו, ידעתי שלא יעבור זמן רב עד שכל בית הספר ישמע על זה.
פניתי ללכת אל עבר האולם הגדול, לארוחת צהריים.

מלפניי קלטתי כמה קטעי שיחה של השבעה.
אנבת: "לא היינו צריכים לעשות את זה"
ליאו: "אבל הכול נגמר בסדר"
הייזל: " אנבת צודקת, ליאו, אנחנו חייבים להיות זהירים יותר. אם נמשיך ככה אנחנו נחשוף את עצמינו ו-"

לא הצלחתי לשמוע את המשך המשפט, ניסיתי למהר את צעדי בשקט ובמהירות האפשרית.

פייפר: "סבלניים יותר, הוא היה יכול לכתוש את פרסי לאבק אבל הסתפק רק בברק"
פרנק: "נכון, מעכשיו זהירים יותר. מסכימים?"
כולם: "מסכימים"
ג'ייסון: "עוד שבוע גרובר מגיע ואנחנו נוכל לעבור לשלב הבא"
אנבת': "יופי, אבל אם אתם רוצים להיות זהירים יותר אולי לא כדי לנהל שיחות כאלה בשטח פתוח לא?"

הם השתתקו, הייתי חייבת להשיג את הארי ורון. אנחנו חייבים לגלות מהי התוכנית שלהם, מה אם זה עוד יהרוס את הוגוורטס?

"הרמיוני, אנחנו מצטערים, בבקשה תסלחי לנו" אמר רון בהתחננות.
הסתכלתי עליהם, לא היה לי זמן להרצאה שרציתי להעביר להם והסתפקתי רק בהנהון שאומר 'סלחתי'

"תקשיבו מה שמעתי עכשיו" אמרתי וסיפרתי להם.
"מה?" אמר רון בהלם
"מה אם הגרובר הזה הוא לא בן אדם אלא פצצה או משהו?!" אמר הארי
"אנחנו חייבים לגלות, אסור לנו לחכו עד שבוע הבא" אמר רון
"בגלל זה אני אשאר חברה שלהם, אולי הם יפלטו לנו איזה מידע בנוגע אליו" אמרתי להם

יכולתי לראות את הגלגלים בראש שלהם מסתובבים, מנסים לחשוב האם זאת באמת תוכנית טובה או לא.

"בסדר, אבל אני מסכים לזה רק בגלל שזאת התוכנית היחידה שיש לנו כרגע" אמר הארי.
רון רק הנהן כמאשר את התוכנית.

ידעתי שכל הדברים שהם פולטים וכל הדברים המוזרים שקורים להם זה בגלל הסוד שהם מסתירים, כאילו כל הרמזים הם חתיכות פאזל שמחכות שירכיבו אותם, אבל חסרות גם חתיכות אחרות, כאלה משמעותיות.
הכרתי מקום אחד שבו יש תשובות.

"בינתיים בואו ננסה לחקור עליהם קצת" אמרתי להארי ורון
"איפה?" שאל רון אבל לפני הבמט שלי הוא כבר הבין
"לספרייה" ענינו שלושתנו בחיוכים משותפים.

הפרק הקודם		הפרק הבא