רֶפָּרְצְיוֹ

פרק 11


בבוקר למחרת הנביא היומי פרסם ידיעה רכילותית על פרשיית מין במחלקת ההילאים וטור דעה מאת ריטה סקיטר שגינה חליפין של טובות הנאה מיניות בפוליטיות. אין זה בא במפתיע עבור כותבת זאת כי דווקא אלו המקימים את זעקות המחאה הרמות ביותר כנגד שחיתויות הם גם הראשונים להיכנע כניעה כה מוחלטת אל מול הפיתויים המוצבים בדרכם, הארי הניח שזה ישמח את דראקו. למעשה הוא בנה על זה: אם הוא הלך להיצלות על הגחלים של העיתונות הוא ציפה להיות מתוגמל על כך, רק שבמקום זאת דראקו בהה בזעם של ממש בדפי העיתון מעל לארוחת הבוקר.

"המכשפה הזאת צריכה שמישהו ייתן לה שיעור בבחירת המטרות שלה," הוא אמר.

"רגע, אבל לא רצית שיכתבו עלינו?" אמר הארי בבלבול.

"אני לא מעוניין שיציגו אותי כמופקר, פוטר!" אמר דראקו, דבר שכלל לא נשמע להארי הגיוני, הרי רק שבשבוע שעבר דראקו היה בהחלט מרוצה מכך שכולם חשבו שהוא זיין את הארי לכדי כניעה. "אל תדאג, אני כבר ארגיע אותה," הוא הוסיף בנימה מאיימת, ולמרבה הצער, נראה היה כי זיון בוקר לא נכתב בקלפים של הארי אחרי הכל.

"אנחנו אוכלים צהריים היום?" הוא שאל.

"לא," אמר דראקו, עדיין מהרהר בנקמנות בעניין העיתון. "לא אחרי הקישקושים האלה. אקח אותך היום לסימפוניה במקום. תלבש חליפה מתאימה--  יש לך חליפה מתאימה, נכון?"

הארי לא יכל שלא להבחין במבטים הלא מרוצים שהופנו לעברו מכל רחבי המשרד עת שהוא צעד אל עבר השולחן שלו. הוא הרגיש אשמה-- רצה להתנצל, רצה להסביר להם, רק שהוא לא יכל, בגלל שזה לא היה פחות מושחת לתת לדראקו טובות הנאה פוליטיות עבור העזרה שלו בהצלתה של הרמיוני מאשר בעבור סקס. החוק לא היה שם בשביל שהארי יוכל להתמקח עליו ולכופף אותו, הוא ידע את זה, ועדיין לא יכול היה לנהוג אחרת. מצד שני, לגלות לאנשים שהוא עשה את הכל עבור הרמיוני-- זה יהיה כמו להפוך אותה לתירוץ, כשהאמת היתה שהוא ידע בבירור שרון צדק: הרמיוני לא הייתה רוצה שהוא יעשה קומבינות עם דראקו מתחת לשולחן, עם סקס או בלי סקס, ובטח שלא למענה.

אבל הוא לא יכל לאבד אותה, והוא לא התכוון לאבד אותה, לא כל עוד היה שבריר של סיכוי להיאחז בו. לא היה לו אכפת אם שמו הטוב יפגע. הוא היה נותן את החיים שלו בשביל לתקן את המצב, אבל הוא לא יתן את חייה של הרמיוני. חד וחלק.

הוא שמר על פרופיל נמוך והמשיך לעבוד בקצב במשך כל היום. ערימת הניירת הגדולה שהצטברה על השולחן שלו אמנם המשיכה להיערם, אבל הוא הצליח להזיז כמה דברים בשבוע שעבר לאחר שמופע ההעלמות של דראקו הותיר אותו עם זמן פנוי, ולקראת סוף הבוקר הוא כבר התקדם והצליח להגיע לחבילות עטי הדיו והמעטפה בניחוח לבנדר. הוא לא פתח אותה עדיין: הוא הכיר את הסוג, מכתבים ממכשפות זקנות ומבולבלות שדרשו שישלחו אליהן את הארי פוטר בדחיפות, כדי שיעזור להן בצרתן הנוראית, שלרב התגלתה כי הניחו את התכשיטים המשפחתיים שלהן היכנשהו ושכחו איפה, מלבד לפעם ההיא בה מכשפה אמרה לו בקול נוגה, "זהו בזיל, אני פשוט יודעת שהוא נמצא פה איפשהו, והוא השיג את השרביט שלי," ומי שהארי הניח כי היה חתול המחמד שלה התברר כהאחיין הלא יוצלח. הוא הפך ללא יוצלח אף יותר אחרי שנהפך לערפד, ובא לחטוף לו איזה משהו לאכול עת שהיא הבחינה בו ונעצה את שרביטה בליבו. השרביט לא היה גדול דיו על מנת לסיים את המלאכה, כך שהוא הצליח לחמוק משם, אבל הוא המשיך להתעורר בלילות, מדדה ומועד ברחבי הבית הישן והגדול, עד שהיה נופל אל תוך פינה חשוכה כלשהי עם עלות השחר.

בימים אלה הארי נהג להפיל בקשות מהסוג הזה על ההילאים הטירונים בעלי טון הדיבור הזחוח, אבל כשהוא פתח את המכתב, הוא שם לב שהיה בו משהו שהרגיש מוכר באופן מוזר-- הנייר, הוא הבין אחרי רגע, היה דומה לנייר המכתבים של דראקו, מאין קלף עבה וכבד שהבריק ושיקף את האור אם הפכת אותו על צידו, עם תמונה חבויה שהפכה נראית לעין בזווית הנכונה. על הקלף של דראקו היה דרקון מתלפף סביב עצמו, על זה היה משורטט עץ עבות שענפיו היו מכוסים בפירות ופרחים. תוכן המכתב עצמו לא היה יוצא דופן מהנוסח הרגיל, רק, ראש מטה ההילאים הנכבד, אודה לך מאוד אם תכבד אותי בביקור אם אין זו טרחה רבה, על מנת להיוועץ בך לגבי עניין הנוגע למשפחתי. ברכות חמות, אמליין פולי גארידג'.

הארי הביט במכתב לרגע ואז גישש ברחבי המשרד עד שמצא את מייסי גרינווקר, אחת המתמחים, שהייתה בת למשפחה יוקרתית של טהורי דם. היא שלחה מבט יחיד במכתב וגבותייה קפצו אל קו השיער שלה. "הו, מרלין, זומנת להתייצב, נכון?"

״אה, כן?״ אמר הארי. ״מי היא?״

״מי היא--״ היא בהתה בו, ואז התעשתה, "אה, נכון! ובכן, היא בת למשפחת פולי, כמובן, והיא נישאה לחפציבו גארידג'- לא בדיוק משפחה וותיקה דיה בשביל להיכלל עם עשרים ושמונה הנשגבות, אבל קרובה מספיק מבחינת ייחוס, ונולדו לה שתיים עשרה בנות לפני שבעלה נפטר. התריסר של אמליין. הם קיוו לבן והמשיכו לנסות, אתה מבין, מכיוון שהאחוזה הייתה כבולה בחוקי ירושה, בכל אופן, כל הבנות חותנו אל תוך משפחות קוסמים, ולכל אחת מהן נולדו שישה ילדים לפחות, ולילדים נולדו ילדים משלהם, וכך הלאה, ועכשיו אתה לא יכול לזרוק אבן בסמטת דיאגון מבלי לפגוע באחד מהצאצאים שלה. היא נוהגת לכנס את כל החמולה מדי שנה ביום שלאחר חג המולד, וביחד הם ממלאים את אולם הנשפים הגדול שבמלון הגראנד סארי. מוטב שתלך, אתה יודע. אם תגלה חוסר כבוד כלפי אם השבט, הם ירדפו אותך."

"הבנתי," אמר הארי, והלך בחזרה למשרד שלו והניח את המכתב על השולחן בצד והתעלם ממנו בעיקשות למשך שארית הבוקר, כי זאת לא הייתה משימה אמיתית, פשוט לא, אבל כשהגיעה הפסקת הצהריים הוא לבש את הגלימה שלו והתעתק אל הבית. הוא בכלל לא נראה דומה לאחוזת מאלפוי או אפילו לכיכר גרימולד מספר 12, רק בית קטן ונוח עם גינה שהייתה יפה במיוחד, תחומה בגדר אבנים ומלאה בעשבים קסומים ופרחים ופלג מים זורמים. אישה גבוהה בגיל העמידה טיפלה באחת הערוגות, היא דחפה קבוצת שיער אל מאחורי אוזנה כשהארי ניגש אליה ושאלה, "אפשר לעזור?"

"היי! אני-- אני הארי פוטר," הוא אמר, "גברת גארידג' ביקשה שאבוא."

"הו! באמת נראה שזה אתה." היא אמרה עת שהביטה בפניו, "ובכן, היכנס נא."

פנים הבית הזכיר את הגינה, מטופל במסירות ובקפידה מבלי שיהיה מצועצע או מקושט. האישה הובילה את הארי אל חדר אורחים קטן ששכן באחורי הבית, היכן שמכשפה זקנה מאוד בעלת שיער לבן ועור שהיה כמעט שקוף, ישבה על יד החלון וקראה בספר. "סבתא, זה הארי פוטר שהגיע לראותך."

היא הרימה את מבטה אל הארי ומצמצה, עיניה הירוקות מעט מימיות מבעד למשקפי הקריאה בצורת חצי הירח. "שלום יקירי." היא אמרה, "שב בבקשה. תודה לך, אלינור יקירה."

הארי התיישב. גברת גארידג' פשוט בהתהה בו בדממה מוחלטת למשך רגע ארוך, עד שלבסוף הארי נידב, "האם יש משהו בו אוכל לעזור לך, גברתי? האם איבדת משהו?"

"במובן מסויים אני מניחה שכן," היא אמרה, "האם תואיל בטובך להביא לי את התרשים שמונח לו שם, על המדף העליון?"

הסתבר שמה שהיא בעצם רצתה שיעשה היה שיוריד אליה את תרשימי אילן היוחסין הענקיים של משפחתה אחד אחרי השני. הם התחילו מבנותיה, שלוש עשרה בנות, לא שתיים עשרה-- ככל הנראה 'תריסר' הייתה רק סיסמא. הארי פרס בצייתנות את הדור השני והדור השלישי אחד על גבי השני, חורק את שיניו ומנסה שלא להזעיף פנים אל עבר כל פרצופי הדיו המחייכים שהציצו בו במבטים מסוקרנים.

התמונה של הבת השלוש עשרה לעומת זאת לא זזה כלל, ובעלה לא הגיע עם עץ משפחה בעל שני דורות כמו כל היתר, שהיו מלאים בשמות משפחה של קוסמים טהורי דם. ג'ורג' הרברט בריקסטון פשוט הגיח משום מקום, וללא גינונים מיותרים לקח את ידה של לילאן רוז גארידג' והביא בת יחידה, לפני שמת בגיל צעיר.

"את רוצה את ההבא?" שאל הארי, מנסה לנהוג בנימוס.

"כן, תודה, אולי עוד תרשים אחד," אמרה אמליין, והארי הוריד גם אותו: הבת של ליליאן, אמה, תמונתה גם כן דוממת ולא נעה, עם נישואים לעוד אדם עלום ששמו היה פיטר וויליאם אוונס--

הארי פסק לפרוס את התרשימים. הוא הרים את ראשו והביט באמליין-- בעיניה הירוקות, שניצנצו כעת כשהביטו בו ממתחת למשקפיה, ואז לאט הוא סיים לפרוס את התרשימים כדי לגלות בן בשם ריצ'ארד אוונס עם שתי בנות, לילי ופטוניה.


~

הפרק הקודם		הפרק הבא