חצויים מכל הסוגים

אנבת'

אנבת' עקבה אחרי פרופסור מקגונגל, אישה עם מבט חד, גלימה ירוקה וכובע מחודד, לאיפה שחבורה של ילדים בני אחד עשרה עמדו. אנבת' המשיכה להביט מאחורי כתפה, מחפשת לסימן של פרסי, אבל הפנים הידודיות היחידות שראתה היו של גרובר, שעקב אחריה לחוץ.

זה היה בדיוק כמו פרסי, תמיד עוקב אחרי משהו מטופש. הוא בטח נשאר מאחורה כדי לדבר עם הת'סטראלים, הוא שהוא צלל לאגם ודיבר עם היצורים הימיים.

התלמידים הבוגרים מילאו את האולם הגדול, הרבה מהם הסתכלו על גרובר ועליה מוזר. זה היה ברור שזה לא  נפוץ לתלמידים מבוגרים לעמוד עם תלמידי הצעירים.

כדי להסיח את דעתה בזמן שהן עמדו, היא הסתכלה על הארכיטקטורה של הבניין. לונה צדקה, הבפנים של הבניין היה מהמם. תקרות גבוהות, קירות אבן מוארים בלפידים ומקושטים בציורים (שכולם זזו!), וגרם מדרגות יפהפה הוביל לשתי דלתות גדולות ומערכת מדרגות נפרדת.

כשהתלמידים הבוגרים האחרונים מילאו את האולם, פרופסור מקגונגל צעדה קדימה.

"שלום לכולם. השם שלי הוא פרופסור מקגונגל, אני ראש הבית של גריפינדור. בעוד כמה   תצעדו לאולם הגדול ותמוינו לפי' סדר האלף-בית לבתים שלכם על ידי מצנפת המיון. אני מצפה מכם להיות סבלניים ושקטים כשאתם מחכים לתור שלכם. עכשיו, תעמדו בשני שורות. טוב מאוד", היא אמרה. היא פנתה לדלתות ויישרה את הגלימה שלה.

היא דחפה את הדלתות הגדולות. חושפת אולם עצום עם ארבעה שולחנות ארוכים, ואחד נוסף בניצב לשאר. בהתחלה, אנבת' חשבה שהתקרה צבועה כדי להידמות לשמי הלילה, אבל כשהיא ראתה כוכב נופל עף על פניו, היא הניחה שמדובר באיזשהו קסם.

היה גל של לחישות כשגרובר ואנבת' נכנסו לאולם. אנבת' הרימה את ראשה גבוה, ואילו גרובר כופף את כתפיו ומשך את הכובע שלו שיכסה את אוזניו, כאילו הוא מנסה להיות כמה שפחות בולט.

בקדמת החדר, יושב על שרפרף עם שלושה רגליים, היה כובע מחודד ישן. לפתע, הכובע פרץ בשיר. מה הלאה? אנבת חשבה בסרקסטיות. הרהיטים עומדים לקפוץ לחיים ולהתחיל לרקוד?

"בימי עבר, בצעירותי/ כשהוגוורטס אך נוסד,

חשבו ארבעת מייסדיו/ לפעול יחדיו לעד;

הן מטרה רמה אחת/ איחדה, ליכדה אותם:

שבית ספרם הזה יהיה/ הטוב שבעולם.

  'יחדיו נבנה ונלמד!'/ אמרו, מבלי שער

שיום יבוא, וברית רעים/ תופר ללא הכר.

כי סלית'רין וגריפנדור/ נדרו אחוות עולם

והפלפאף ורייבנקלו/ קרבו מקשר דם.

כיצד אם כן נכשל כל זה?/ רעות כיצד הכזיבה?

אני עדה הייתי אז/ ובפניכם ארחיבה:

שח סלית'רין, 'תלמיד רצוי/ יהיה טהור בדם.'

אך רייבנקלו אמרה, 'תמיד/ עדיף תלמיד חכם.'

שח גריפנדור, 'לאמיצים/ ראוי לתת כבוד.'

והפלפאף: 'יבוא כל מי/ שמשתוקק ללמוד.'

כך התווכחו, אך ויכוחם/ לריב לא התפתח,

שכן הוסכם שכל מורה/ את חביביו לוקח:

אם דם טהור היה חשוב/ לסלזאר סלית'רין,

הרי שתלמידי ביתו/ היו רק טהורים.

המבריקים בחבורה/ הלכו לרייבנקלו,

ואלה שגילו גבורה/ הלכו אל גריפנדור.

הפלפאף טובת הלב/ לקחה את כל השאר.

באופן זה, לאורך זמן/ איזון ברור נשמר.

וכך עברו כמה שנים/ של סדר ושלום

אבל אט-אט המחלוקות/ החלו גם לפגום;

בהדרגה זה נגד זה/ נפנו הארבעה,

במקום לתמוך איש ברעו,/ קודשה ההפרדה.

נראה היה שבית ספרם/ ימים לא יאריך,

שכל הטוב נופל קורבן/ לקרע המחריף.

ולבסוף הבוקר בא/ בו סלית'רין עזב.

הריב פסק, אבל שלום/ מלא עוד לא הושב.

מיום שבו מארבעה/ נותרו פה רק שלושה,

ברית הרעות בין הבתים/ בעצם לא חודשה.

מצנפת המיון אני./ הנוהל כבר מוכר:

אומר לכל תלמיד חדש/ לאיזה צד נבחר.

אך השנה אוסיף מלה,/ הסכיתו לדברי:

תוהה אני על התפקיד/ אשר נגזר עלי.

חובה עלי היא לפלג/ לארבעה בתים.

אך מה אם המיון עצמו/ הוא שיוצר תככים?

דעו שיש פה סכנה,/ אזהיר בכל לשון:

כי הוגוורטס לאיום נתון/ מצד אויב חיצון.

כעת חובה להתלכד,/ או שניפול פרודים.

אמרתי את שלי, עכשיו/ ניגש לעניינים."

"אני ממש מבולבל", גרובר לחש לאנבת'. אנבת' רק משכה בכתפיה.

"כשהכובע סיים את השיר שלו, איש זקן בגלימה צבעונית ומשקפיים חצי עגולות נעמד וצעד קדימה. היה לו זקן לבן ארוך והוא לבש כובע מחודד, למרות שלא היו לו שוליים, שלא כמו מקגונגל.

הוא חייך והתחיל לנאום: " ברוכים הבאים להוגוורטס. לכל מי שפה פעם ראשונה, השם שלי הוא פרופסור דמבלדור. אני המנהל של הוגוורטס. אני מקווה שכולכם תרגישו בבית כאן בבית הספר שלנו. אני מבין שהבנתם שיש משהו לא רגיל בתלמידי השנה הראשונה. השנה, יש לנו תלמידים שהצטרפו אלינו כל הדרך מאמריקה... אהם... נראה שאחד מהם לא נמצא כאן ברגע זה. ובכן, הם כולם יצטרפו לתלמידי השנה השישית , ואני רוצה שכולכם תקבלו אותם בזרועות פתוחות. הם קצת מפגרים בתוכנית הלימודים, אז בבקשה תעזרו להם בכל דרך שאתם יכולים. ועכשיו", הוא אמר, עוצר בשביל הדרמה. "תנו למיונים להתחיל!"

פרופסור מקגונגל ניקתה את גרונה ופתחה את מגילה מנייר קלף.

"צ'ייס, אנבת'". היא אמרה בבהירות. אנבת' נאנחה קלות. היא קיוותה שהיא תראה איך המיון עובד לפני שיהיה התור שלה.

אנבת' צעדה לקדמת החדר והתיישבה על השרפרף. פרופסור מקגונגל הניחה את המצנפת על ראשה וקול מילא את ראשה.

"הו, איזו הפתעה", המצנפת אמרה במחשבותיה. "ילדה בוגרת, ואמריקאית לא פחות. מכשפה, אני לא כל כך בטוחה, אבל אני אמיין אותך בכל מקרה. עכשיו, איפה לשים אותך. אהם...יש בך הרבה אומץ, כן כן. יכול להיות גריפינדור... אבל האינטליגנציה שלך, מרשים, מאוד מרשים... את יודעת איך להתמודד עם סיטואציות בהיגיון, כן.. חייב להיות..." הכובע עצר לפני שאמר בקול רם "רייבנקלו!"

נקודת מבט הארי

הארי צפה איך אנבת' מתיישבת בסוף השולחן של רייבנקלו.

"טוב, היא לא סלית'רין", רון מלמל.

"למה אתה מתכוון?" שיימוס שאל. רון הביט מעבר לכתפו ונשען קדימה.

"יש לי הרגשה רעה לגביהם", הוא אמר בלחישה. "הם תמיד מתנהגים בצורה ממש חשודה",

"למה אתה מתכוון?" נוויל שאל בקול קטן. רון פירט רשימה של כל הדברים המוזרים בסטודנטים האמריקאים. נראה שיש יותר מוזרויות של האמריקאים כל שעה.

"אני יודעת שאנבת' חכמה, אבל חשבתי שהיא תהיה בגריפינדור", הרמיוני אמרה.

"למה?" הארי שאל, מפנה את תשומת ליבו מרון, שהסביר על הטקסים המוזרים של גרובר.

"ובכן, אתמול בחנות הספרים, דראקו נכנס פנימה ואנבת' השתיקה אותו במבט אחד", היא אמרה. הארי משך בכתפיו.

"טוב, את חכמה ואת בגריפינדור, היא אמיצה והיא ברייבנקלו", הארי אמר, מושך בכתפיו.  הרמיוני שקלה את זה לרגע, ואז הנהנה.

"דבר אחד בטוח, לתלמידים ברייבנקלו יש מזל", שיימוס אמר, כשהוא מסתכל על אנבת' לוחשת משהו לגרובר כשהוא חיכה למיון שלו. רון נחר בקול.

"בהצלחה, שיימוס. יש לה חבר, השלישי שנעלם", הוא צחק.

"לאיפה אתם חושבים שפרסי נעלם?" הארי שאל.

"מי יודע?" הרמיוני נאנחה. הארי הביט חזרה לקדמת החדר וראה מישהו גבוה עם פנים עגולות רץ לשולחן של סלית'רין. איפה שמצנפת המיון שמה אותו.

"אדוארד, ג'ואן". מקגונגל קראה בקול. נערה נמוכה עם שיער חום ארוך רצה לקדמת החדר והתיישבה על השרפרף. לאחר כמה שניות, הכובע קרא בקול  "גריפינדור!" הארי מחא כפיים כשהנערה קפצה מהשרפרף והצטרפה לשולחן שלהם.

מקגונגל המשיכה ברשימה שלה. סוף סוף היא הייתה קרובה לסיום.

"אנדרווד, גרובר", היא קראה בקול. הארי מיד הסתכל על גרובר, שעדיין עמד ליד אנבת'. אנבת' הנהנה בראשה בעידוד. גרובר צעד אל השרפרף והתיישב. מושך  בעצבנות את מכנסיו. מקגונגל חטפה את הכובע מעל ראשו והשיטה אותו לגרובר. הרמיוני התנשפה.

"קרניים", היא צייצה. הארי קימט את מצחו בבלבול והעיף מבט חטוף לעבר אנבת. גרובר ניסה לשים את הכובע שלו חזרה, אבל מצנפת המיון כבר הייתה על ראשו

נקודת מבט גרובר

גרובר התפלל לאלים שאף אחד לא ראה את הקרניים שלו. הערפול אמור להסתיר אותם, אבל היו כמה בני תמותה שיכלו לראות מעבר לערפול, רייצ'ל אליזבת דר, האורקל של המחנה, יכלה לראות, כמו שסאלי ג'קסון יכלה לראות, אמא של פרסי.

לפתע, קול נכנס לראשו של גרובר, גורם לו לקפוץ.

"אה, עוד אחד אולי קוסם", הוא אמר.

"אה... היי", גרובר אמר בצניעות.

"בואו נראה... לא, לא, אומץ הוא לא בשבילך. אתה תילחם כשהזמן יבוא. החברים שלך מאוד חשובים לך, אז כן... טוב מאוד..."

"מה? מה זה?"

הפלפאף!" המצנפת צעקה, הקול שלה מהדהד מעבר לחדר. מקגונגל משכה מעליו את מצנפת המיון. וגרובר החליף אותו המהירות בכובע שלו ומיהר לשולחן שלו. גרובר מצא מושב ריק ליד ילד עם שיער חום ועיניים חומות.

"תנו לארוחה להתחיל!" דמבלדור אמר. מרים את זרועותיו. ערימות של אוכל הופיעו על השולחן שלפניו. למרבה הסלידה של גרובר, לא היה דבר לאורך הקווים של נייר שעווה או פחיות אלומיניום.

"היי אני ג'סטין פינץ'-פלטצ'לי",  הנער אמר לו, מושיט את ידו לגרובר. הוא לחץ אותה בהיסוס ." אבל אתה יכול לקרוא לי ג'ס",

"גרובר", הוא השיב

"זה ארני מקמילן. שנינו בשנה השישית", הוא המשיך, מזכיר את הנער עם השיער הבלונדיני שישב מולם. גרובר הנהן בראשו והכריח את עצמו לחייך, למרות שהוא בכלל לא היה מאושר. ובכן כן, הוא היה שמח שהמצנפת זיהתה שהוא נאמן לחברים שלו, אבל לומר שהוא לא אמיץ? זה באמת היה נחוץ? הו ומעל כל זה, אנבת' הייתה ברייבנקלו. מה שאומר אלא אם כן פרסי יהיה בהאפלפאף, הוא יהיה לבד.

"אתה יודע, יש לי דודה מאמריקה. קליפורניה", ג'סטין אמר, מנשא ליצור נושא לשיחה.

"הו, מגניב", גרובר אמר.

"ביקרתי פעם בניו יורק כשהייתי צעיר", ארני אמר.

"כן, אני הגעתי משם", גרובר אמר לפני שיכל לעצור את עצמו. אסור שיידעו מי אתה גרובר כמה שפחות הם יודעים עליך , זה יותר טוב, הוא הזכיר לעצמו.

"לא ידעתי שיש בית ספר למכשפים בניו יורק", ג'רמי אמר

"טוב... עכשיו אתה יודע", הוא אמר.

"אתה הולך לאכול?" שאל ארני כשערם על הצלחת שלו הודו, אורז, תפוחי אדמה ועוד כל מיני מטעמים. גרובר הביט על השולחן והחליט לקחת קצת סלט. זה לא היה גולמי, כמו שהוא אהב את זה, אבל זה יהיה חייב להספיק.

כשהוא היה בערך באמצע הארוחה שלו, גרובר הרגיש טפיחה קלה על הכתף שלו הוא הסתובב וראה את אנבת'.

"גרובר, ראית את פרסי?" היא שאלה. הוא הניד בראשו, מה שגרם לאנבת' להזעיף פנים.

"אני הולכת להרוג אותו", היא מלמלה בכעס, משלבת את ידיה

"ובכן, שלום לך. השם הוא ג'סטין", הוא אמר. "את יודעת, זה ממש חבל שאת לא בהפלפאף. הייתי שמח להכיר אותך יותר", הוא אמר, קורץ. אנבת' הביטה בו, ופלטה צחוק קצר.

"מחמיא, באמת", היא אמרה לפני שהפנתה את תשומת ליבה לגרובר.

"אני הולכת לראות אם הרמיוני ראתה אותו עדיין",

נקודת מבט רון

רון דחך אוכל לפה שלו והאכיל את הרעב בבטנו. הרמיוני בהתה בו מעבר לשולחן.

"ברצינות, רון, אתה יכול להאט בבקשה?", הרמיוני שאלה. רון נתן לה חיוך לועג. הרמיוני הנידה בראשה והמשיכה לאכול את הפסטה שלה בצורה מסודרת.

"אז, מה הבחור השני, פרסי, איך הוא?" שיימוס שאל בין הביסים

"חשוד", רון אמר בקצרה. "כולם כאלה",

"הבנתי", שיימוס מלמל

"היי, הרמיוני", אנבת' אמרה כשהיא התקרבה אל השולחן שלהם. רון העיף אליה מבט. היא הייתה יפהפייה, אבל לא היה ספק במוחו של רון שהיא הייתה מחוץ לתחום. הרמיוני הניחה את המזלג שלה והסתכלה למעלה אל אנבת'. "ראית את פרסי איפה שהוא?" היא שאלה.

"לא, מצטערת", היא אמרה. אנבת' נאנקה.

"באחד מהימים האלה, אני אהרוג אותו", היא נאנחה בעייפות.

"מה קרה?" הארי שאל.

"פרסי עדיין לא הופיע", אנבת' הסבירה, מתיישבת על הקצה של הספסל.

""ראיתי אותו יורד' מהכרכרה" הארי אמר.

"אני לא יכולה להאמין עליו לפעמים", היא נאנקה

"הו, פרסי עדיין נעלם? אה, זה מוזר... זה כמעט כאילו הוא חוקר את הטירה... מחפש אחרי משהו", רון אמר בחדות. זה רק הוסיף לחשדות של רון. הם חייבים להיות אוכלי מוות. לא היה לו אכפת לאיזה בתים הם מוינו. הרמיוני גלגלה את עיניה לעבר רון.

"הו, היי, זה את אנבת', נכון?" שיימוס שאל. "השם הוא שיימוס פניגן",

"היי", היא אמרה, לא באמת שמה לב.

"אנבת', אם את באמת מודאגת, אנחנו יכולים לבקש מפרופסור מקגונגל עזרה אם את רוצה", היא הציעה.

"אנבת' הנהנה בראשה. "אני יודעת שהוא יכול להסתדר בעצמו אבל...  כן, זה רעיון טוב", היא אמרה.

לפתע, הדלתות של האולם הגדול נפתחו. עומד בפתח הדלת היה לא אחר מאשר פרסי ג'קסון בעצמו. כולם בחדר פתאום נהיו בשקט.

"הנה הוא", רון מלמל, מחווה לכיוונו עם רגל העוף שהחזיק. פרסי נראה חסר נשימה.

"פרסי!" אנבת' קראה, הולכת לכיוונו בכעס.                                                                                                                                                                                                                                 "איפה היית?" היא קראה.

ברכיו של פרסי רעדו והוא נפל קדימה. אנבת' הניחה יד על כתפו כדי לייצב אותו. רון פזל לעברו וראה שבגדיו של פרסי היו קרועים במקומות שונים.

"הרמיוני נעמדה והלכה לראות מה קרה. רון קימט את מצחו. מה קרה לו?

"פרסי... אתה בסדר?" אנבת' שאלה.

"מאדאם פומפרי מיהרה לעברם, מחזיקה את החצאית שלה הרעש של הנעליים שלה הדהד בחדר, בדיוק כשהיא הגיעה אליהם. פרסי התעלף.

נקודת מבט הרמיוני

הגלימה של הארי נקרעה על ידי מה שנרה כמו טפרים, אבל הוא לא דימם. היה לו את אותו העט מהכרכרה אחוז בידו בחוזקה.

הוא התעלף על הרצפה ליד הרגליים שלהם. מאדאם פומפרי הופיעה לצידם והתכופפה לצד פרסי. רגע לאחר מכן גרובר הצטרף אליהם.

צעקות בלבול רועשות מצד התלמידים פרצו ברחבי החדר. המורים קמו ממקומותיהם כדי להרגיע אותם, אבל דמבלדור היה זה שטיפל במצב.

"שקט!", הוא אמר בקול רם. הראש הפך ללחישות שקטות, רוב העיניים התרכזו בדמבלדור.                                                                                                                                                                          "כולם, בבקשה להישאר רגועים. מאדאם פומפרי, הוא בסדר?"

"הוא בסדר. הוא מתעורר", היא קראה. פרסי נאבק לפקוח את עיניו.

"לא כל כך מהר, לא כל כך מהר", מאדאם פומפרי אמרה כשהוא ניסה להתיישב. "אתה התעלפת. קח את זה לאט", היא אמרה.

"קללה מטופשת..." הוא מלמל העיניים של הרמיוני נפתחו לרווחה כשהוא אמר את המילה קללה.

"פרסי, מה קרה?" אנבת' דרשה לדעת. הוא התיישב לגמרי משפשף את ראשו.

"אני בסדר", הוא אמר.

"קדימה, אנחנו צריכים לקחת אוותך למרפאה" מאדאם פומפרי אמרה.

"לא", פרסי אמר במהירות. "אני בסדר, באמת. תודה בכל מקרה", הוא נעמד והזיז את כתפיו.

"מר. ג'קסון, אתה בסדר?" דמבלדור שאל כשהוא צועד לעברם.

"אני בסדר", הוא התעקש.

"אני שמח לשמוע. אני מקווה שתאיר את עיניי ותגיד לי איפה היית בארבעים ושציים דקות האחרונות במשרד שלי אחרי ארוחת הערב", הוא אמר.

"מצטער... מי אתה?" פרסי שאל. כמה צחקוקים עברו באולם השקט.

"השם שלי הוא פרופסור דמבלדור", הוא אמר בקצרה לפני שהסתובב כדי להסתכל על שאר הסטודנטים.

"בבקשה, תקבלו את מר. פרסאוס ג'קסון לבית ספרנו", הוא אמר.

"פרסי", הוא תיקן אותו

"אה, אני מצטער בבקשה תקבל את מר. פרסי ג'קסון", הוא המשיך. "אני מאמין שיש לנו עוד תלמיד אחד למיין",

נקודת מבט פרסי

פרסי עמד לעקוב אחרי אנבת' לטירה כשמשהו תפס את העין שלו. הוא הבחין במוות עוקב אחריו, לכאורה יש מאין, פרסי חשב שראה משהו יוצא מהצללים בשולי היער האפל.

"הוא הלך לעבר הצללים, מביט מעבר לכתפו כשחבריו נכנסו לבניין. הוא הלך לעבר היער והתקדם מעבר לעצים, מתחמק מענפים נמוכים.

פרסי הושיט יד לכיסו והוציא את העט שלו, מוכן לשלוף את החרב שבו. הוא נכנס לתוך היער והביט סביבו בזהירות. הוא לא ראה אף אחד בסביבה.

עברו עשר דקות בערך ואז הוא שמע ענף נשבר מאחוריו. פרסי שלף את נחשול (ריפטיד) והסתובב. הייתה התנגשות חזקה כאשר הלהב שלו יורט על ידי אחר.

"ואאאווו, פרסי?", בן דודו אמר. ניקו החזיק את החרב הסטיגאית השחורה שלו, מולו.

"ניקו, מה לא בסדר איתך?" פרסי קרא, מוריד את החרב שלו. "אתה יודע מה היה קורה אם מישהו היה רואה את מסע הצללים שלך לכאן?" הוא נאנח והחזיר את ריפטיד חזרה לכיסו. "למה אתה כאן בכל מקרה?"

"לאבא שלי היה סידור שהוא רצה שאני אעשה בשבילו", ניקו אמר. "אתה יודע, עניינים חשובים של העולם התחתון",

"זה קשור איכשהוא לבחור הזה וולדי משהו?" פרסי שאל.

"יאפ", ניקו אמר. שם את החרב שלו בחזרה בחגורה שלה.                                                                                                                                                                                                             "ואני מניח שאתה פה כדי להגן על הסטודנטים?"

"אה אה, עם גרובר ואנבת'", הוא אמר. הוא עצר, המחשבות שלו נודדות למה שאנבת' ראתה יום קודם לכן.

"אנבת' ראתה את אלות הגורל", פרסי אמר אחרי עצירה קצרה. "עיניו של ניקו נפתחו לרווחה בהפתעה.

"היא ראתה?"

"כן, אבל יש עוד", פרסי המשיך. "היה להן שתי חוטים, אבל-"

"שש!" ניקו פתאום השתיק את פרסי, מוציא את החרב שלו מהנדן שלה שוב. פרסי שלף את ריפטיד והסתובב בזהירות.

"חשבתי שהרחתי חצוי!" אמר קול מוכר. עומדת מאחוריהם, נשענת על העצים, הייתה נערה אפלה ורזה עם עיניים אדומות ותלבושת של מעודדת =היה לה שיער חום מתולתל שהיה יותר מידי מוכר לפרסי.

"קלי? חשבתי שאנבת' אידתה אותך", פרסי שאל.

"מי זאת?" ניקו שאל. מצביע בחרבו על קלי, החברה הלא כל כך נחמדה של פרסי.

"קלי , תכירי את ניקו, ניקו תכיר את קלי, מעודדת אמפוזית מטורפת", פרסי רטן

"אה, אה, אה, ", קלי אמרה. שתיים על אחת, זה לא פייר",

"כן, החיים לא פיירים", פרסי אמר ביובש.

"אתה באמת חושב ככה?" עוד קול אמר. פרסי הסתובב כדי להתמודד עם תמי, האמפוזה השנייה שהיה לו את החוסר מזל לפגוש לפני כל השנים האלה.

"אני באמת רוצה שלא תוכלי לחזור לחיים", פרסי רטן לפני שתקף את תמי.

תמי לפתע שינתה צורה לצורה האמיתית המכוערת שלה ונלחמה חזרה, שיניים וציפורניים

"את מאוד רחוקה מהבית, אתה יודעת?" פרסי אמר לתמי

"ואיפה זה יהיה?"  היא שאלה קולה לפתע נחשי.

"טרטרוס",

"מה לגביך? קצת רחוק מתיכון גוד, לא?" היא נשפה. פרסי ניסה לחתוך אותה, אבל הוא פספס אותה בכמה סנטימטרים.

"גיבור האולימפוס מתחיל להיות קצת איטי?" היא הסתובבה משגרת את עצמה על פרסי ושורטת אותו, הבגדים שלו נקרעו, אבל הוא לא דימם הודות לקללת האכילס, בתנופה אחת אחרונה של ריפטיד , תמי הפכה לאבק.

פרסי הסתובב וראה שניקו עדיין נלחם בקלי, עכשיו גם היא הייתה בצורה המפלצתית שלה.

"אתה עדיין נלחם בה?" הוא שאל, מנסה להסדיר את נשימתו.  קללת אכילס מטופשת, גורמת לי להתעייף פי עשרים מאשר קודם הוא חשב

"לא לעוד הרבה זמן", ניקו קרא מעבר לכתפו, מניף את חרבו היישר דרך בטנה של קלי, מצמצם אותה לערימת אבק מפלצתי.

"נחמד", פרסי אמר באישור.

"כן, זה לא מרגיש כל כך טוב", ניקו רטן, מושך את חולצתו למעלה כדי לחשוף חתך ארוך לאורך בטנו.

"אתה צריך קצת אמברוזיה בשביל זה? לאנבת' יש קצת בתיק שלה", הוא אמר.

"נהה, אני נשאר באיזה חדר שמצאתי מתחת לעץ מטורף ביער, אז יש לי קצת שם", הוא אמר בקצרה. פרסי צחק בקול.

"אתה יודע, זה אמור להישמע לי הרבה יותר מטורף", הוא אמר, מסתכל למטה על הגלימה שלו שעכשיו הייתה קרועה בכמה מקומות . הוא הרגיש דפיקות רכות שמתחילות לדפוק בחלק האחורי של ראשו.

"איך עניין הקללה עובד?" הוא שאל. "הציל אותך מלהיחתך?" פרסי הנהן ושפשף את ראשו.

"הו לא", הוא אמר, כשהזיכרון וההבנה שטפו אותו. "אני שונא, שונא, שונא הפרעות קשב וריכוז!" הוא קרא והניח את ידיו מאחורי ראשו "אני מאחר, אנבת' הולכת להרוג אותי ואני כל כך עייף שאני יכול להתעלף", הוא אמר "הפרעת קשב וריכוז מטופשת, קללה מטופשת", הוא רטן.

"טוב, תספר לי איך הולך עניין ההגנה כשיש לך הזדמנות", ניקו אמר מנופף. פרסי רץ בין העצים בחזרה לעבר הטירה המתנשאת מהמרחק, מקלל ביוונית עתיקה כשהוא רץ.  

הפרק הקודם		הפרק הבא