זיכרונותיי מסיריוס

יער דין שטוף השמש היה ירוק להפליא, כיאה לעונה. עצי אלון, אשוח וצפצפה תמירים הטילו צל על האגם הזורם שמתחתם. מדי פעם קבוצות מסודרות של תיירים הגיעו להתפאר בו, כמעט כמו האיילים, הסנאים וחזירי בר ששוטטו להם באין מפריע. שום דבר ביער לא העיד על מלחמת הקוסמים שרוקמת עור וגידים במרחק לא רב משם, ולכן שום דבר לא הכין את היער לתיירים שהופיעו ברגע אחד, כמו נחתו מהשמיים, בלבוש חריג במיוחד - תייר אחד היה גבר שלבש חולצה בלויה ומכנסיים קרועים, ושיערו היה חלק אך פרוע כמעט כמו אחרי קרב; אולם מבין התיירים הוא נראה השפוי ביותר - מלבדו היו עוד שתי נשים, דומות מאוד אך גם שונות - אחת מהן הייתה בעלת שיער בלונדיני חלק, מסודר ואסוף למחצה. היא לבשה גלימה בצבע ירוק אזמרגד וענדה עגילים תואמות, עדינות ואלגנטיות. השנייה לבשה גלימה שחורה ומבריקה שארכה עד לאדמה היבשה ותאמה לשיערה השחור, הארוך והמקורזל. תווי פניה היו מצודדים ונאים, אולם צל של איבה כיער אותם והשווה לה מראה מטורף. היא הייתה הכל חוץ מנורמלית - וזה אפילו בלי להתעמק בשרביט שאחזה בידה הימנית; בעיני התייר הממוצע, זה היה ללא ספק מאורע חריג.

האיש בבגדי הטלאים היה שם קודם; הירח המלא בדיוק עבר, והוא התלבש וכבר עלה על המטאטא שלו כאשר הנשים הופיעו יש מאין.

"בלה, בבקשה!" האחות הבלונדינית הסגירה את נוכחותן, והגבר בלבוש הטלאים העונה לשם רמוס לופין כבר היה מוכן; בתוך שניות, שרביטה של נרקיסה מאלפוי התעופף הישר לתוך ידו.

"ישנת טוב, כלב?" האישה בשחור התעלמה מאחותה כמעט כאילו שהיא לא נמצאת. היא לא בזבזה זמן וניצוץ אדום נורה משרביטה; רמוס היה מוכן גם לקראתה, והוא הדף בזמן את הלחש.

"בלטריקס. אני אשן הרבה יותר טוב אחרי שאדע שאת מתה!" הוא שיגר לעברה סילון ירוק, והיא ביטלה אותו תוך כדי צחוק מלגלג, בעוד אחותה פלטה יבבה ומיהרה להסתתר מאחורי אחד העצים.

הוא שנא אותה. חוץ מהיותה אוכלת מוות מסוכנת ומובהקת ביותר, היא רצחה את סיריוס. בכל הפעמים שיצא לרמוס לופין ולבלטריקס לסטריינג' להילחם - והיו לא מעט פעמים כאלה, שכן היא שנאה בני כלאיים למיניהם והוא דרש נקמה על סיריוס - הדו-קרב הסתיים בתיקו; שניהם מסרבים למות...

שניהם נאבקו בכל הכוח, במטרה להרוג. הם השליכו קללות בזו אחר זו - בלטריקס בעזרת שרביטה, ורמוס ירה צרורות פעם מהשרביט שלו ופעם מהשרביט של נרקיסה, שהגיב בצורה טבעית כמעט כאילו ידע שהוא אדם טוב יותר מבעליו המקוריים. לא עבר זמן רב טרם שרר שם תוהו-ובוהו אמיתי; צמרות עצים נערפו, ספסלים הפכו לערמות קרשים והאגם נחצה לשניים; שניהם התחמקו וניסו לפגוע בו זמנית, ולאיש מהם לא נותרה כל חמלה.

ואז, לאחר דקות ארוכות וכשפים מסובכים במיוחד (ותחנונים מצד נרקיסה מאלפוי שיפסיקו), סילון אדום שפרץ משרביטה של בלטריקס התחבר לסילון הירוק ששיגר רמוס מהשרביט של נרקיסה - וזה קרה בשניות: שני השרביטים רעדו ללא שליטה, ושניהם לא הצליחו להרפות. הם הופתעו אך לא נבהלו כי הכירו את הקסם - תופעת הפיכת השרביטים - ורמוס ידע מה לעשות: בריכוז מוחלט, הוא גרם לנקודת המפגש של הסילונים להתקרב עוד ועוד לקצה שרביטה של בלטריקס. ככל שהאור הירוק השתלט והאדום דעך, כך היד שלו הייתה יציבה יותר... בתחושת ניצחון עילאית הפס נגע בקצה שרביטה. הבנות צרחו, אך רמוס נשאר שקול ויציב. הוא ידע מי יגיע עכשיו - קרבן הרצח האחרון של השרביט - של בלטריקס לסטריינג'. הוא הביט בגופים הזרים שפלט השרביט שלה והמתין. עוד קוסם בן מוגלגים שהיא רצחה להנאתה, ועוד מוגל אנונימי שבמקרה נקרה בדרכה... ואז, בהבזק שיער שחור, הוא זיהה את מי שכה השתוקק לראות.

"וואו, אתם כנראה ממש שונאים זה את זו, ירחוני." פלג גופו העליון של סיריוס לא נראה אנושי, ועדיין היה נאה במיוחד. "מרשים, בהחלט מרשים."

"סיריוס." גל של חמימות מתוקה שטף את כולו.

"ואני חשבתי שלעשות שטויות היה התפקיד של ג'יימס ושלי..." סיריוס המת צחק, בדיוק כמו שסיריוס החי היה עושה.

"לא עשיתי - לא תכננתי - זה קרה!" לא הייתה לו שום כוונה להתנצל הפעם. "סיריוס, אני כל כך מתגעגע-"

"ואתה תמשיך להתגעגע, עד שנתראה אבל זה יקרה עוד שנים ארוכות." סיריוס הביט בו בשלווה כמעט סוחפת. "תפסיק לדאוג כל כך, ירחוני; הכל בסדר, טוב לי פה."

"זה לא הוגן, הלכת מוקדם מדי - הארי לא הספיק להיות איתך מספיק!" הוא העדיף לתת את הארי כדוגמה, ולא את עצמו...

"וזאת בדיוק הסיבה שהוא צריך אותך, חי בהחלט וחזק בשבילו, ירחוני." סיריוס חייך אליו. "אני גאה בכם, וגם ג'יימס ולילי גאים - חשוב שהארי יידע את זה..."

"הוא יודע." רמוס אמר מיד, ואז היסס. "סיפרתי לטונקס עלינו."

"באמת? ואיך היא הגיבה?"

"היא צחקה ואמרה שהיא הייתה מתחילה איתך בעצמה אם לא הייתם קרובי משפחה."

"תמיד היה לה חוש הומור יוצא דופן, לנימפדורה."

"והיא אמרה כן - אנחנו מתחתנים!"

"זה נהדר, ירחוני!"

"נהדר בשבילי, כן..." רמוס היסס. "השאלה היא האם היא לא יכולה למצוא משהו טוב יותר ממני..."

"ברור שכן, אבל אתה מושלם בעיניה."

"איך אתה יודע?" הוא צחק.

"כי אתה מושלם גם בעיניי, ולנימפדורה ולי יש טעם דומה ולא רע, יש לציין." סיריוס אמר ברצינות גמורה ולא אופיינית, שהזכירה לרמוס שהוא מת.

"השתנית קצת מאז המוות, רך-כף..."

"כן, זה קורה... אבל אם כבר מדברים, אני יודע שאתה רוצה נקמה מבלטריקס על המוות שלי, אבל היום זה לא היום, ירחוני... תנתק את הקשר, ותתעתק." הוא ביקש.

"רק עוד קצת..." הוא התחנן. רק עוד רגע להביט בפניו היפות, כמעט מלאכיות, לשמוע את קולו האהוב ואת צחוקו המתגלגל, גם אם דמותו כמעט נוצצת מרוב חיוורון ואין לו שום ריח. היו לו כל כך הרבה דברים לומר לחברו. מבט קצר בפניו הבהיר לו שהוא מבין ויודע הכל. "אני אוהב אותך, רך-כף!" הוא צעק את מה שלא אמר מספיק פעמים. סיריוס חייך, אם כי נדמה שאיש מלבדו לא שמע זאת; בלטריקס ונרקיסה היו שקועות בצרחות משל עצמן, ובלטריקס נאבקה לשבור את הקשר...

"אני אוהב אותך יותר, ירחוני. קדימה, תנתק את הקשר."

רמוס ממילא הרגיש שלא יצליח להחזיק את הקשר עוד זמן רב. השרביט של נרקיסה, שברגע הראשון שידר חמימות, רתח ואיים להתלקח, והוא שמט אותו. הקשר נותק מיד ובלטריקס שיגרה לעברו קללה קטלנית - אולם הוא כבר הספיק להתעתק משם.

~

"הוא לא סיפר לי על זה." הארי לחש בהפתעה.

"לא יודע איך לומר את זה חבר, אבל לופין לא סיפר לך הרבה דברים..."

"רון, אם אין לך משהו חכם לומר אתה יכול גם לשתוק לפעמים." ג'יני הביעה במילים את מה שהרמיוני כנראה רק חשבה.

"בלטריקס הזאת, בסוף היא קיבלה את מה שהגיע לה..."

"כן, וגם לופין מת."

"רון!"

"מה?... מעניין לדעת אם עכשיו הם ביחד, או שהוא עם טונקס."

"רון!"

"בסדר, בסדר... אני שותק."

"הארי, אתה מתכוון לשמור את הזיכרונות הללו, או להשמיד את כולם?" הרמיוני שאלה בעדינות.

"תזרוק אותם." ג'יני ייעצה.

"ברור שתשמור!" רון כמעט נזף בה על עצם ההצעה.

"אני עוד לא יודע, אבל מחר בבוקר אשיב את ההגיגית לפרופסור מקגונגל, אחר כך אחליט מה לעשות עם הזיכרונות הנוראיים האלה..." הוא נאנח, והשיב את כל המבחנות למקומן. "תודה שבאתם, היה-" הוא התקשה למצוא את המילה הנכונה.

"מאתגר?" הרמיוני הציעה בהיסוס.

"כל כך דפוק?" ג'יני נאנחה.

"שלא לומר ממכר." רון לא עמד בזה.

"מפתיע." הארי צחק. הרמיוני שוב נזפה ברון, וזירזה אותו לקום וללכת.

"תבטיח לי שבחיים לא תיצור זיכרונות כאלה בשביל להראות לילדים שלנו!..."

"וגם לא במוות, אני מבטיח." הם צחקו, ובנימה אופטימית יותר החלו להתארגן לשינה.

הפרק הקודם