השנה הראשונה- רון

"...ואז החלטנו שנלך בנפרד לספרייה למדור הספרים המוגבלים כדי שלא נסתכן שנינו." אמרתי להרמיוני.

אנחנו עכשיו בדרך חזרה מהבקתה של האגריד. הארי חולה אז הוא לא יכול היה להצטרף אלינו. הלכנו לבד ושתינו עם האגריד תה.

"ואז מה קרה?" היא שאלה.

"בלילה הראשון הארי הלך וכנראה נתקל בקשיים ואזעקות או משהו. הוא ברח מהספרייה ואז נתקל בסנייפ ובקווירל, שכנראה ניסה להסתיר משהו מסנייפ. אחר כך הוא הגיע לחדר כלשהו והייתה בו מראה."

"מראה? מה קשורה מראה?" היא שאלה בעניין ובהתה בי.

"למראה הזאת קוראים הראי של ינפתא. הארי רואה בה קרובי משפחה שלו שמתו, את ההורים שלו."

היא רעדה. "ומה קרה אז?"

נכון לרגע הזה, כבר נכנסנו אל תוך הטירה. עמדנו באמצע אולם הכניסה.

"רוצה ללכת לספרייה?" היא שאלה.

"כן. בואי,"

"אז מה קרה אחר כך?" היא שאלה שוב.

""למשך שלושה ימים הוא היה הולך למראה ההיא באמצע הלילה וחוזר מדוכא. בלילה הרביעי כבר הסתקרנתי מאוד אז החלטתי ללכת איתו לראות מה הסיפור עם המראה הזאת." אמרתי.

השתררה שתיקה ארוכה. הלכנו בדממה לספרייה. נכנסנו פנימה וחיפשנו מקום לדבר בו. התיישבנו על שתי כורסאות ישנות בין המדפים.

"הלכנו אל המראה והארי רצה שאני אראה גם את ההורים שלו. הסתכלתי אל המראה ולא ראיתי אותם. אז הארי העמיד אותי מול המראה כך שלא יהיה מצב שאני לא אראה אותם. במקום לראות את ההורים של הארי, ראיתי... אמממ-" אני מניח שהסמקתי ברגע הזה. "ראיתי את עצמי בתור ראש המדריכים וקפטן קבוצת הקווידיץ' עם הרבה גביעים מסביבי ופרסים."

הרמיוני הסתכלה עליי בריכוז.

"אני מניחה שראיתם את החלומות הכי גדולים שלכם." היא אמרה פתאום.

"מה?"

"ההורים של הארי מתים. הוא תמיד רצה להכיר אותם. אתה, אמממ... ראית את עצמך בתור האח הכי מצטיין. זה מה שתרצה להיות, אני מניחה."

היא צדקה לגמרי. הסתכלתי עליה והנהנתי. רציתי מאוד להרשים אותה עכשיו.

"ואז אמרתי להארי שאנחנו חייבים ללכת משם. אמרתי לו שאנחנו לא יודעים מה זאת המראה הזאת. חזרנו לחדר שלנו ואמרתי לו שאני לא הולך להצטרף לטיולים הליליים שלו יותר." ניסיתי לנפח את החזה שלי כמו שפרסי תמיד עושה.

"כל הכבוד," היא אמרה בחיוך. "ומה קרה אז?"

"הארי המשיך ללכת למראה ההיא כל לילה. עד שלילה אחד הוא חזר וסיפר לי שדמבלדור היה שם ואמר לו שהוא יזיז את המראה למקום אחר. הוא לא סיפר לי במיוחד על השיחה ההיא."

"מעניין,"

"ומאז אותו לילה הארי מדוכא מאוד, ובשלושת הימים האחרונים הוא גם חולה."

השתררה דממה ארוכה מאוד.

לא היה לי כל כך מה להגיד אבל רציתי להמשיך את השיחה.

"תודה רבה על המתנה לחג המולד," אמרתי, או ליתר דיוק- מלמלתי. היא שמעה והרימה גבה. אני מטומטם? זה כל כך ברור לעין שאני רוצה להמשיך את השיחה בכוח, הרמיוני בטח חושבת שאני אובססיבי או ילד מוזר או פשוט דפוק.

"אין בעד מה, רון. תודה לך גם על המתנה ממך." היא חייכה אליי חיוך קטן.

המשכנו והמשכנו לפטפט, כבר החשיך בחוץ והזמן חלף במהירות. איכשהו הגענו לנושא של עולם המוגלגים. רציתי להראות לה שאני בקיא בחומר. התוודות קטנה, ה"חומר" שלי מבוסס על כלי חשמל שאבא שלי מבריח למחסן ומנסה לכשף אותם.

"יש לך מכשירי חשמל כלשהם בכלל בבית רון?" היא שאלה אחרי שהיא לא הבינה שאני מדבר על קומקום.

"אממ, כן," התחלתי להגיד לאט. אני די בטוח שאני לא יכול לבטא את רוב המכשירים. "יש לי אפילו מיקרוגל," אמרתי. "אבל כל המכשירים האלה נמצאים במחסן החקירות של אבא שלי. לא באמת צריך אותם,"

"אני מניחה שלא צריך אותם, בבית שלך הכל מבוסס על קסם. למה יש לך מכשירי חשמל מוגלגיים במחסן?" היא שאלה. איך לעזאזל אני יכול להגיד לה שאבא שלי מונע בעבודה את מה שהוא עושה בבית? לכשף חפצי מוגלגים?

"אבא שלי רוצה לחקור אותם. הוא קצת אובססיבי," אמרתי בשקט.

"אה," היא אמרה. "שני ההורים שלי מוגלגים. הם רופאי שיניים."

"מההקשר אני מבין שהם מסתכלים בתוך פיות של אנשים אחרים," אמרתי. היא צחקקה והנהנה.

המשכנו לדבר.

"אז כמה אחים יש לך?" היא שאלה בבלבול אחרי שהתחלתי לספר על ביל והמשכתי לספר על פרסי.

"יש לי חמישה אחים גדולים ואחות אחת קטנה. לאח הכי גדול קוראים ביל. הוא עובד עכשיו בגרינגוטס והוא חלק ממשלחת של גרינגוטס למצרים והוא מסיר קללות. לאח השני קוראים צ'ארלי, הוא סיים ללמוד בהוגוורטס בשנה שעברה. הוא מאלף דרקונים ברומניה, וההורים שלי הלכו לבקר אותו שם בחג המולד ובגלל זה לא חזרתי הביתה בחופש אלא נשארתי פה. האח השלישי הוא פרסי ואותו את מכירה. אחריו יש את פרד וג'ורג' שגם אותם את מכירה. אחריהם בא אני, ואחריי יש את ג'יני, אחותי הקטנה. היא צעירה ממני בשנה והיא תבוא ללמוד כאן בשנה הבאה."

לקחתי בערך ארבע נשימות בסך הכל כשאמרתי את כל זה להרמיוני. היא הקשיבה לי בריכוז, מנסה לקלוט כל מילה שאני אומר. בגלל שהיא כזאת גאונה, מן הסתם היא קלטה הכל.

"ומה איתך?" שאלתי אותה פתאום אחרי שהשתררה, שוב, שתיקה ארוכה. למה השיחה שלנו היום בנויה בעיקר משתיקות?

"מה?" היא שאלה.

"כאילו- מה איתך? מה עם המשפחה שלך? אני לא יודע עלייך כלום," גמגמתי.

"אני בת יחידה. שני ההורים שלי מוגלגים, כמו שאתה יודע, ואנחנו גרים בקיימברידג'. למדתי בבית ספר מוגלגי עד עכשיו, כלומר- עד שדמבלדור בא אלינו הביתה והסביר לי שאני מכשפה."

"דמבלדור בא אלייך הביתה? לא קיבלת מכתב קבלה?" שאלתי בתמיהה.

"אני מניחה שילדי המוגלגים מקבלים יחס אחר, בהתחשב בזה שאף אחד מאיתנו לא יודע שעולם הקוסמים בכלל קיים,"

בהיתי בה בפה פעור. "מרתק," אמרתי בשקט. "מה לומדים בבית ספר מוגלגי?" שאלתי.

"רגע אחד- הוגוורטס זה בית הספר הראשון שלך?" היא שאלה.

"כן- עד גיל 11 אמא שלי לימדה אותי ואת האחים שלי כל מה שנצטרך לדעת עד שנגיע להוגוורטס, לכן אני שואל מה מלמדים בבית ספר מוגלגי,"

"בבית ספר מוגלגי מלמדים מתמטיקה, אתה יודע קצת מתמטיקה?" היא שאלה אותי.

"רק את הבסיס," אמרתי. "-הפשוט ביותר," הוספתי אחרי שראיתי את המבט על הפנים שלה.

שנינו צחקנו בקול רם.

רגע אחר כך, שמענו צעדים נמהרים לכיווננו.

"בושה וחרפה! לצחוק ככה בספרייה!" מדאם פינץ הכעוסה ניגשה אלינו רוגז. היא נופפה בידיה כמו ציפור טרף מפחידה. "הספרייה כבר נסגרה! אתם צריכים להיות במיטות!"

הרמיוני ואני קמנו באי רצון ויצאנו מהספרייה בטרוניה.

נכנסנו לחדר המועדון שכבר היה ריק.

"לילה טוב רון," היא אמרה לי.

"לילה טוב," עניתי לה. "תספרי לי על בתי ספר מוגלגים בהזדמנות אחרת," הוספתי. היא חייכה וסגרה אחריה את הדלת למגורי הבנות.

----------------------------------------------

לקח לי הרבה זמן לכתוב את הפרק הזה וקצת נתקעתי איתו. מקווה שהוא יצא טוב!

חג שמח לכולם:)

הפרק הקודם		הפרק הבא