לא סתם"המג'נונה"

המיון הסתיים.

התחלנו לאכול.

'איך הפרידו אותנו ככה?' הרהרתי בזמן שאכלתי 'למרות ש... כן. אנחנו לא דומות במיוחד'

"הי" אמרה ילדה שנראתה יותר גדולה ממני ושישבה לידי "ברוכה הבאה"

"תודה" אמרתי

היא המשיכה לדבר עם החברים שלה.

הרמתי מבט וראיתי את ג'יני מנופפת לי בעצב מהשולחן של גריפינדור.

'אפילו לא דיברנו על העניין של הבתים' נזכרתי 'אולי היא ידעה שתתמיין לגריפינדור, הרי כל האחים שלה שם'

המשכתי לאכול בעצב.

בדיוק עמדתי לנגוס בחתיכת בשר עסיסית במיוחד כשזו נעלמה, ובמקום האוכל הופיעו קינוחים.

לקחתי לי פרוסת עוגה ושיחקתי בה עם הכפית בחוסר תאבון.

לקחתי ביס.

פתאום הרגשתי כאילו הגרון שלי נסגר, לא הצלחתי לנשום.

הרגשתי איך אני מאדימה.

הכל התחיל להיות בצבעים לא הגיוניים ונכנס ויצא ממיקוד.

שמעתי צעקות, הרגשתי שמרימים אותי.

התעלפתי.

כשהתעוררתי כבר היה בוקר.

התרוממתי מהכריות והסתכלתי סביבי "איפה אני?" לחשתי

פתאום קלטתי שג'יני ישנה על הכיסא שעמד ליד המיתה שלי.

"בוקר טוב" אמרה אישה נמרצת שהגיחה מדלת בקצה החדר "איך את מרגישה?"

הבנתי שהיא כנראה האחות או משהו בסגנון

"אני בסדר" אמרתי, אבל לא נשמעתי כל כך בסדר.

הקול שלי היה צרוד וחלש, הראש שלי כאב כשהתחלתי לדבר והבטן שלי כאבה גם היא.

לא המצב הסטנדרטי שנקרא "בסדר"

"את רגישה ללקטוז, האם ידעת?" הי שאלה בענייניות בעודה מסדרת את הכריות מתחת לראש שלי.

"אההה... לא." אמרתי, עדיין באותו קול צרוד

למשמע הקולות ג'יני התעוררה

"בוקר טוב" היא התמתחה "אה, הי לונה"

האישה המשיכה לדבר "טוב... זה מאוד מוזר. אף פעם לא אכלת או שתית מוצרי חלב?"

הרהרתי בזה לרגע, ואז אמרתי "לא"

עדיין לא יכולתי להוציא משפטים ארוכים

"טוב. התגובות האלרגיות שלך הן-" היא הציצה בלוח עם קליפס שהחזיקה בידה "התנפחות באזור הגרון, אדמומיות, פריחה, התעלפות בגלל ההתנפחות בגרון והקאה-"

"הקאתי?!" קטעתי אותה

"כן. יש עוד משהו שלא כתבתי? משהו שאת מרגישה?"

"אההה.. כואבת לי הבטן"

היא רשמה את זה ופנתה אל משרדה שממנו יצאה קודם.

"איזה באסה שלא מיינו אותנו לאותו בית..." אמרה ג'יני ברגע שהאישה נעלמה "כאילו, אני חושבת שידעתי שאתמיין לגריפינדור, אבל חשבתי שאולי גם את!"

"לי לא היה מושג לאיזה בית אני אתמיין.." אמרתי בעצב

"אנחנו עדיין יכולות להיות חברות!"

"כמובן" חייכתי

זאת מדאם פומפרי, דרך אגב. היא האחות"

הבנתי שהיא רוצה להחליף נושא.

החלטתי לזרום, בכל מקרה הנושא העציב אותי.

"כן... זו המרפאה?"

"אהא" פיהקה ג'יני

"ישנת כאן כל הלילה?"

"כן"

הסמקתי.

שמחתי שג'יני עדיין חברה שלי.

איך יכולתי לחשוב שהמיון יפריד ביננו?

מדאם פומפרי חזרה.

"ארוחת הבוקר התחילה לפני 20 דקות. תוכלי ללכת לשם, אבל ראשית שתי את השיקוי הזה"

היא הגישה לי שיקוי סגול בוהק.

שתיתי אותו ומייד הרגשתי תחושת צריבה בבטן ובגרון.

"תודה, אני מרגישה הרבה יותר טוב" אמרתי, כבר לא צרודה.

"אז לכו לכן. מהר, לפני שהארוחה מסתיימת"

יצאנו מהמרפאה לכוון האולם הגדול.

"הבגדים שלי נראים בסדר אחרי שישנתי איתם, הקאתי איתם ובכללי כמעט מתתי בתוכם?"

ג'יני גיחכה "את נראית בסדר גמור. בואי, אני אעשה לך צמה"

ובידיים זריזות ומיומנות שלא הבנתי איך היו לה כמישהי שגדלה עם שישה אחים בנים היא קלעה לי צמה בזמן שהלכנו.

כשהגענו לאולם הגדול נפרדנו, היא הלכה אל השולחן של גריפינדור ואני המשכתי לעבר זה של רייבנקלו.

'טוב, אפשר פשוט להשלים עם המצב שזה הבית שהכי מתאים לי' חשבתי בשמחה בעודי לוקחת כל מאכל שאין בו גבינה.

אין לי שמץ אם קוסמים יכולים להיות אלרגיים לדברים.

סליחה שהפרק יצא קצר, פשוט הרגשתי שזה הסוף שלו.

הוא יצא ממש קצר... סורי😬

הפרק הקודם		הפרק הבא