לא שייכת

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה: איפה אני?

המחשבה השניה שעלתה לי בראש היא מה אני עושה כאן?

והמחשבה השלישית שעלתה לי בראש היא: איך הגעתי לכאן?

הייתי במערה חשוכה וטחובה, מלאת נטיפים וזקיפים.

הייתי קשורה בחבלים לזקיף.

'למה הלימודים כאלה מוזרים?!' שאלתי את עצמי. 'אי אפשר פעם אחת ללמוד בצורה נורמלית?!'

נזכרתי בכל מה שלמדתי, והתחלתי להטיח לכיווני מים.

כמובן שזה לא עשה שום דבר לחבלים, מה חשבתי לעצמי?

עצמתי את עיני ונחסיתי להיזכר איך הגעתי לפה.

אמ.... היה לילה, ו... התעוררתי, והיה שם ילד, שאמר לחש, ו... ו... מה עוד? לא זכרתי.

נשמע קול מהדהד של צעדים.

נער נכנס.

היה לו עור לבן, עיניים לבנות מפחידות, ושיער בלונדיני לבן. אבל המראה לא נראה מבדח, אלא יצר רושם מפחיד.

הוא צעד לו בנחת, כאילו הוא הולך במכולת.

"שלום נגה." אמר לי.

"מי אתה?" שאלתי, וניסיתי להשתחרר.

"קוראים לי רוי."

חשקתי שפתיים.

"אני צריך ממך... עזרה."

צחקתי מין צחוק־לא צחוק כזה.

"אתה ממש לא יודע איך לבקש עזרה."

הוא התעלם ממני.

"אני צריך שתגנבי מהמשרד של המנהלת את אבן הקריסטל."

"למה שאתה לא תעשה את זה?"

"אני לא רוצה שיתפסו אותי."

"גם אני לא רוצה."

"אין לך הרבה ברירות."

"אני אספר למנהלת!" אימתי אליו.

הוא צחק צחוק קצר. "לא את לא." הוא זז הצידה, וחשף כלוב קטן, עם שני אנשים.

"את יודעת," אמר ושיווה לקולו נימה מהורהרת. "בני אדם לא יכולים לשרוד בלי אוכל ושתיה... נראה לך שההורים שלך יוכלו לשרוד בלי אוכל ושתיה, למשך, נניח... שבוע?"

שתקתי.

"אם לא תשיגי את האבן תוך שבועיים, נראה לי שנגלה..." קולו ירד ללחישה.

"בסדר, בסדר! אני אביא את האבן..." 

"יפה מאד, ידעתי. שתבחרי לעשות את הדבר הנכון." הוא ניגש אלי, ונגע באצבעותיו הקרות במצחי החם.

התעלפתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא