יום הולדת שמח

הארי רץ מהר, מהר ככול האפשר, יצא מהשטח של החדר של דמבלדור...
כל מה שהוא רצה זה רק לרוץ, לברוח, לעזוב הכל...
אם כך, וולדמורט צריך חברה... אבל מדוע? הרי יש לו את אוכלי המוות, וכל הצבא הענק שהצטרף אליו... לא, אבל הוא אמר שהוא צריך בן... אם כך, מדוע הוא לא פנה לדראקו, בטוח שהיה מסכים... אבל וולדמורט גם אמר שיש לו עוצמה... אז זה כבר ברור! הוא צריך את הארי בתור אוכל מוות, אבל כמו בן...
הארי הרגיש איך השנאה מפעמת בעורקיו, וידע שביום שישי הוא אפילו לא יעז לחזור לבית הקברות... אבל הייתה עוד שאלה שהציקה לו, יותר מתמיד; אם דמבלדור לא היה זה שישב במשרד, אז מי זה היה? הארי שהרגיש מבולבל מתמיד, ופנה בפנייה לכיוון האולם הגדול.
הארי לא התכוון אפילו לנסות ללכת לבית הקברות, לא משנה במה זה יעלה לו...

אבל בלי לשים לב, הוא הבין... הוא ידע שלא יצוצו לו עוד הזדמנויות כאלו...
זאת ההזדמנות שלו לעזור למסדר עוף החול...
זהו... התוכנית החלה מתגבשת במוחו, והוא החליף הליכה באמצע הדרך ופנה אל חדר המורים.
הוא רץ מהר, כשהגיע היו שם כמה מורים שדיברו להנאתם, אבל סנייפ לא נראה ביניהם. הוא רץ החוצה ושמע בדרך "שלום גם לך!", אבל לא היה לו זמן לשלום. הוא פנה למטה לכיוון חדרו של סנייפ, ובדרך למטה הוא שמע קול מוכר "אסור לרוץ במסדרונות, אתה יודע". הארי הסתכל לאחור וגילה את סנייפ מישיר אליו מבט. הוא הלך לסנייפ ואמר "פרופסור, תוכל להמשיך ללמד אותי
הלטת הכרה?". "אני לא מבין מה רצונך בכך" אמר סנייפ, "אבל אם כך..." סנייפ הלך לכיוון משרדו מבלי להתבונן בהארי. הארי פנה אחריו, משתדל לא להיתקל בו. כשהם הגיעו הארי פנה אל סנייפ ואמר "אני מבקש שתלמד אותי רק היום, פרופסור". סנייפ הנהן, וכל אחד הלך לעמדתו.
"בשלוש, פוטר" אמר סנייפ. "אחד, שתיים, שלוש!!! לגילימנס!", אבל הארי היה מוכן, "פרוטגו!" הוא צעק, והלחש סטה ממסלולו. הם התאמנו עד הצהריים, הארי השתפר ביותר ולמד איך להגן על מוחו. לעיניו נגלו עוד זיכרונות של סנייפ, אבל הם היו חסרי חשיבות. הארי היה מוכן, כל מה שרצה עכשיו היה לנוח. הוא הלך למעלה, ונזכר שהוא לא יודע את הסיסמא. הוא התבונן על האישה השמנה, והוא הופתע כשהיא דיברה, "זה בסדר, דמבלדור אמר לי להתחשב בנסיבות שלך. אתה יכול להיכנס" היא אמרה, ונעה על צירה. הארי נכנס ובלי להתבונן מסביב, הוא פנה למיטתו, ושקע בשינה עמוקה...


"הארי, הארי, הכל בסדר?!?!".
הארי התעורר, וראה את רון עומד מעליו, עם פנים חיוורים לחלוטין. הוא הרכיב את משקפיו, הסתכל סביבו ומצא עצמו שוכב על הרצפה. הוא קם ואמר "כן, אני בסדר". "בטח חלמת חלום בלהות או משהו..." אמר רון. "אההה לא, סתם היה לי חלום קצת מפחיד", אמר הארי... אבל זה לא היה
נכון. כרגע הארי חלם על שובו לבית הקברות, ומה שקרה באותו יום. "מה השעה?" הוא שאל. "כבר מאוחר מאוד, אבל הרמיוני ביקשה ממני לקרוא לך... אממ... יש לה משהו לספר לך..." השיב רון, והארי שם לב שרון מסמיק. הוא נתמך ברון וקם, ושניהם פנו לחדר המועדון. הארי התיישב על הספה, ושילב את רגליו, תוך התבוננות ברון והרמיוני שהחליפו כמה מילים. רון הנהן, והם התיישבו. רון התבונן בהרמיוני, והיא קמה ממקומה. "אממ.... טוב הארי... בזמן האחרון...
אממ... אתה היית עסוק במשפחה שלך, ו... טוב... בינתיים אני ורון תפסנו... אממ... כמה מילים" הארי שם לב להדגשה שבה היא אמרה את המילה הזאת.
"אני שמח לשמוע" צחקק הארי, מביט בהם בשילוב ידיים.
הרמיוני הביטה בציפורניה, מתעסקת עם ידה מעט וממלמלת "אז... טוב-"
"מה שהרמיוני מנסה להגיד זה שאנחנו חברים" אמר רון. ברגע שסיים את המשפט הוא שקע בכורסא האדומה שלו, ופניו החלו לקבל את גוון הכורסא.
הרמיוני קרסה על הרצפה, מהנהנת מעט בראש מורכן. הארי היה המום לגמרי- עד כדי כך שלמרות מאמציו הבלתי פוסקים פיו נפער ולא נסגר. אומנם, אכן היה ברור לו שהם מתאימים... אבל, לכל הרוחות! למה הלב שלו דופק ככה? מה קרה?!
הוא נעזר בידו, סוגר את פיו באיטיות. במשך 5 דקות שלמות המקום היה שקט לגמרי- כל אחד עסק בהרהוריו. "אז... זהו" התעשתה הרמיוני, קמה ממקומה, דמעות מנצנצת בעיניה. ההיא העבירה את מבטה מהארי המופתע והשבור לרון שהתחבא לו בכורסתו, ואמרה "אני... אני אדבר איתכם מאוחר יותר". היא הלכה במהירות אל חדרה, אך רגע לפני שנכנסה הארי הצליח לשמוע בבירור יבבה קלה,לפתע הארי חש הקלה מסויומת אך לא עבר רגע קט עד שזה קרה,הארי חש חולשה פטאומית,מעין כאבים בחזה הוא התחיל לשמוע קולות של אימו ואביו בחדר המועדון שאומרים לו" אנחנו אוהבים אותך" עם זאת התחיל לשמוע את קולו של סריוס ברקע שאומר:"הארי אנחנו תמיד איתך,ביבשה באויר ובים..לפתע סרר שקט פטאומי,הסתובב הארי ופתאום חש נשיקה של סוהרסן ותעלף כשקם הארי הוא היה בחדר בית החולים של הוגוורטס ולעדו ניצבו אלבוס דמבלדור,פרופסור מגונוגול,הרמיוני,ורון..הם לא ידעו איך להגיד לו ובמה להתחיל..הרמיוני ניסתה לדבר אך במקום דיבור יצאה לה קשקוש ,משהו כמו "הארי הצלקת שלך יותר יפה היום" לפתע נשמע ערעור בקולה התסכל הארי על עיניה וראה שהיא עומדת לבכות עיניה זהרו מבכי,נשברה הרמיוני ויצאה בריצה מהחדר..הארי אמר לרון אתה יכול לצאת אחריה וזה בסדר באמת!..רון לא הבין מה קרה ויצא לחפש אותה לבנתיים דמבלדור הסביר לו שמה שבעצם קרה זה שאדון האופל מי-שלא-אומרים-את -שמו.כנראה השתלט עלייך ע"י קסם אכזרי שעוד לא נראה שגרם לך לשחזר את חייך כשהוריך נמצאים איתך וכשכל אוהביך מסביבך.,אך הארי לצערנו הכל היה אשליה והוריך "שינוחו על משכבם.." אינם בין החיים..
ד.א הארי רון והרמיוני לא ביחד זה עוד אחת מהאשליות של השפעת הקסם.,ודראקו לא באמת הכניעה את אדון האופל..
לפתע שקע הארי בדיכאון עמוק הוא הלך לחדר המועדון ישב על הספה והחל לפרוץ בבכי לא נורמאלי שלא נבע מכאבים אלא מעלילות החיים..
הארי ידע הארי הבין שאת המתים אין אפשר להחזיר לחיים..

                                                                הסוף...
                                                              נכתב ע"י :מנדל,MeNdeL

הפרק הקודם