אילו לא הייתי קוסם

הפרק הבא מוקדש ל... The Evil Queen

"בא שב" הצביע הרופא על כיסא מולו. כיסא שישבתי בו כל כך הרבה פעמים כשנשלחתי לכאן על ידי מורים.

"אהמ... האמת שאני מעדיף לעמוד" אמרתי, יודע שהסטרס בגופי לא יאפשר לי לשבת רגוע.

"שב" פקד הרופא. נו באמת, התישבתי.

"אתה אחיינם של וורנון ופטוניה דרסלי, נכון"? שאל הרופא בקולו העמוק.

התעוררתי מהירהורי על השרשרת המכוערת של האחות. "כן" אמרתי "קרה להם משהו"? המבט בעינו של הרופא הבהיר לי שכן.

הרגשתי גוש ענק מצטבר בראותי. אבל פתאום בזווית עיני ראיתי קצה מחת מבצבץ בידה של האחות, כנראה לתת לי זריקת הרגעה אם אצטרך. ידעתי שמשהו נורא קרה בטוח, אבל...

"דראקו" לחשתי אל הנער שישב לידי וידו על כתפי הרגישה כבדה מתמיד "לא משנה מה קורה, שלא יגעו בי ואפילו לא יתקרבו אלי עם מחט או מזרק"!

דראקו הביט בי במבט מוזר "אתה מפחד ממזרקים"? הוא שאל בחצי חיוך.

"שתוק" אמרתי. זו היתה אחת מנקודות התורפה שלי. "אתה מבטיח"?

"מבטיח הארי" הוא לחש על אוזני.

"הארי"? אמר הרופא וקיבל את תשומת הלב שלי חזרה "דודיך ובן דודך עברו היום תאונה קשה מאוד". מאחוריו יכולתי לראות איך האחות נדרכת לקראת התגובה שלי.

"מה קרה להם"? שאלתי בלחץ וניסיתי לקום ממקומי, אך דראקו משך אותי לישיבה "מה קרה להם?" שאלתי שוב "הם בהכרה"?

מבטו של הרופא הבהיר לי שלא. ואז זה היכה בי. נשימתי נעתקה מראותי וליבי דפק בחוזקה כשעיניי השחירו. הם מתים!

"הם מתים" מלמלתי בחוסר אמון "מתים" ראשי הסתחרר ולא יכולי לראות כלום מלבד מליון צבעים מסתחררים סביבי. זה גרוע מידי בשביל להיות אמיתי!

מעלי שמעתי קולות של דיבורים שנשמעו באופן מוזר מרוחקים ממני, זיהיתי את קולו של דראקו "אל תתקרבי אליו אם זה" הנחתי שהאחות רוצה להזריק לי משהו.

"ילד" שמעתי את הרופא אומר לדראקו "אתה לא רואה שהוא על סף עילפון? תן לאחות להזריק לו סם הרגעה"

"לא" שמעתי את דראקו אומר מעלי. הוא הגן עלי בגופו "הוא לא צריך את זה, הוא יהיה בסדר"!

הרגשתי את נשימתו החמה של דראקו על פני כשאצבעו עברה ברכות על מיצחי "הארי"? הוא שאל בטון המיוחד הזה, שהוא שומר רק לי "אתה בסדר"?

פקחתי את עיני באטיות. ברור שאני לא בסדר. הם מתים, ואני לבד בעולם. אשכרה לגמרי לבד בעולם!

ישבנו דראקו ואני במונית, בדרך לביתו. ראשי קבור בחזהו ודמעותי מרטיבות את החולצה הכחולה שלו.

ידו של דראקו ליטפה אותי בניחום כשחיבקתי את גופו בחזקה. עדין לא עיכלתי לגמרי את הרעיון שקרובי המשפחה היחידים החיים שלי מתו!

הקשר היחיד שהיה לי עם הורי נעלם גם הוא. ואני לגמרי לבדי בעולם. טוב, כמובן חוץ מדראקו...

אימו של דראקו, נרקיסה קיבלה אותנו בנעימות כשהגענו לביתו. דראקו כבר הספיק לספר לה מה קרה והודיע לה שאנו מגיעים כדי שיהיה לי מקום להירגע בו, ומהרווחה שולחים מישהו שידבר איתי ויעזור לי.

אימו חיבקה אותי חיבוק אמיץ והגישה לנו אוכל. לא נגעתי בו, לא היה לי תאבון, רק ישבתי שם, בוהה בצלחת המעלה אדים ומנסה לבלוע את הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניי בכל רגע.

דראקו גם הוא לא אכל, ורק הסתכל עלי בהזדהות, ידו מלטפת את גבי.

אחר כך עלינו לחדרו וישבנו שם בערך שעה, מחובקים. לא האמנתי שזה באמת קרה. ועוד לא התחלתי לחשוב על כל ההשלכות של זה, זאת אומרת, אין לי אפילו איפה לגור!!!

אימו של דראקו דפקה על הדלת בעדינות והודיעה לנו שהגיעה מישהי מהרווחה שתעזור לי במה שאני צריך.

למטה חיכתה אישה נמוכה ושמנמנה עם שער ג'ינג'י שהציגה את עצמה כמולי. ברגע שהיא חיבקה אותי החלטתי שאני אוהב אותה. היה לה מין חיבוק אימהי כזה, ואוהב.

ישבנו על הספה וסיפרתי לה קצת על עצמי. זה היה קשה כי כל הזמן בכיתי, למזלי, דראקו היה שם וניגב את דמעותי או הגיש לי טישו כשהיה צריך.

בסופו של דבר מולי אמרה שהיא תלך לבית החולים כדי לסדר את ההלוויה והכל, ורק שאלה אותי איפה אני מעדי לישון הלילה. למזלי, אמא של דראקו הציעה מיד שאשאר אצלם עד שהכל ירגע.

"אני מבטיחה לחזור במהירות" לחשה מולי על אוזני כשהיא נפרדה ממני "אתה ילד אמיץ, הארי."

הפרק הקודם		הפרק הבא