בית המסתור

רון עמד וחיכה שהרמיוני תפצה את פיה.

היא נראתה חוששת, כמעט מפוחדת.

היא הסתכלה לעיניו אך רון לא הצליח לקרוא את עיניה.

זה היה נראה לו כאילו היא מתלבטת על דבר מה, אך לא מצליחה להגיע להחלטה.

"הרמיוני ?" אמר לבסוף ברכות כשהוא תופס את כף ידה ואוחז בה בעדינות.

הוא ראה איך עיניה שעד כה היו משוטטות ימינה ושמאלה בעיניו שלו, התקבעו פתאום בנקודה אחת.

הוא ניסה לחייך אליה מעט, לגרום לה להרגיש בנוח, להרגיש בטוחה.

המבט החד שלה עליו גרם לאוזניו להתאדם.

הרמיוני נשמה נשימה עמוקה, זה היה נראה כאילו היא מנסה לאסוף את כל האוויר בחדר לריאות שלה.

היא עצמה את עיניה ולקחה עוד נשימה פנימה, ורון יכל להרגיש את הדופק המהיר שלה בידו שאחזה בידה.

"אני לא בתולה." אמרה לבסוף כשהיא מסרבת לפקוח את עיניה, מנסה לדחות את קץ הרגע שבו תהיה חייבת לראות את פניו של רון.

רון היה מעט המום. הרבה שאלות עלו בראשו. עם מי ? מתי ? 

אך בעיקר רצה בראשו המחשבה שהוא מתבייש שהוא עדין בתול.

הוא הרגיש שהוא לא מספיק בשבילה, לא מספיק מנוסה, לא מספיק גבר.

הוא שמט את ידה והתכנס אל תוך עצמו, מבטו נאטם.

להרמיוני זלגה דמעה אחת על פניה ואז היא פקחה את עיניה.

דמותה הכאובה הכאיבה לרון עוד יותר.

היא ניסתה למצוא את מבטו אך הוא היה מבוייש מדי.

"רון ?" התחננה בפניו.

הוא עצם עיניו וניסה להרגיע את עצמו.

"אתה כועס עלי ?" שאלה כשהיא משפילה את ראשה וקולה נשבר.

רון פקח את עיניו וראה את הרמיוני שבויה בתוך מערבולת של תחושות אשם.

הוא שלח את אצבעותיו אל פניה והרים אותן מעלה כדי שתפגוס את עיניו.

"אני לא כועס עליך. אין לי שום סיבה לכעוס."

הרמיוני הסתכלה בו כשעיניה נוצצות מדמעות אשר ניסו לפרוץ את מסגרת עיניה ולרדת על לחיה.

"אני פשוט…" נאנח רון והוריד את אצבעותיו ממנה. 

הרמיוני ניסתה להתרכז בתנועתיו, בטון קולו, במילים שנאמרות. מנסה לדלות רמזים בפשר פעולותיו.

"אני מצטער." אמר לבסוף.

"על מה את מצטער ?" שאלה הרמיוני. מפחדת שהתשובה על כך תביא לסוף של דבר שעוד לא הספיק לגמרי להתחיל.

"שאני כזה דביל וילדותי." רטן רון וקבר את פניו בכפות ידיו הגדולות.

הרמיוני ניגשה אליו ומשכה בעדינות את ידיו מפניו.

"אתה לא דביל." אמרה בקול רך.

הוא הסתכל עליה, שבור מן המצב ומתוסכל.

"אני בתול הרמיוני. אין לי שום ניסיון, אני לא יודע כמעט כלום על סקס ." אמר כשהוא מתרחק ממנה. 

"אז מה ?" שאלה אותו בטון מתנגד להתרחקותו ממנה.

"אז אני -" נעצר רון. כולו היה אדום ומבוייש. "אני לא גבר. אני עוד ילד." אמר לבסוף כשהוא משפיל את פניו.

הרמיוני הסתכלה בו מעט מזועזעת ואז בחמלה.

היא הלכה אליו בצעדים כמעט מרחפים ונשקה לו על פיו .

"אתה לא ילד. אתה כבר גבר." אמרה לו כשעיניה עוד עצומות והיא נושמת יחד איתו את אותו האוויר.

היא התרחקה ממנו מעט ופקחה עליה, ידיה נחות על חזו.

"אין שום קשר בין להיות גבר לבין סקס. אתה לא נמדד לפי זה." אמרה לו בקול שמתחנן שיקשיב לה. "ואני בטח שלא מודדת אותך לפי זה." הוסיפה כשהיא מחפשת נואשות את מבטו, אך הוא מקובע על נקודה ברצפה.

אוזניו היו עוד אדומות, וקצב ליבו היה מעט נמהר.

"רון ?" ביקשה הרמיוני את מבטו.

הוא הסתכל עליה ופגש בה.

הוא לקח לעצמו כמה רגעים של לשאוב פנימה את כל שראה כשהביט בה.

את כל האהבה שחש כלפיה, את העיניים הטובות שלה. את זויות הפה שלה, שהיו כמו חריטות קטנות של ורדרדות מושלמת. את סבך השיער שלה שהיא קשור בפקעת מסורבלת שחמקו ממנה כמה קצבות שיער.

"אוקי." אמר לבסוף וחפן את פניה בכף ידו. "אוקי." חזר שוב כשחש שהיא צריכה לשמוע זאת שוב.

הרמיוני התחפרה בתוך חזו והתרפקה בין זרועותיו שמיד עטפו אותה בחיבוק.

הוא נשם את ריח שערה וליטף את גבה.

לאחר זמן מה, שרון לא יכל לאמוד אותו, הם התנתקו מהחיבוק.

סקרנותו של רון גברה עליו.

"את יכולה לספר לי מי זה היה ?" שאל אותה.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר.

הרמיוני הייתה שכובה בין זרועותיו של רון כאשר הוא נשם לתוך עורפה בשינה עמוקה.

הם היו עוד בעליית הגג, שכובים על המזרון שעל הרצפה.

הרמיוני הייתה ערה לחלוטיין.

היא בהתה בדמות חצי הירח שהייתה בחלון.

היא לא הייתה מסוגלת לספר לרון את האמת.

התגובה שלו על כך שלא הייתה בתולה הבהילה אותה.

היא גמרה לה להבין כמה היא לא מוכנה לאבד את רון, או לפגוע בו באיזה שהיא דרך.

אז היא שיקרה.

אמרה שזה היה איזה מוגל מהשכונה המוגלגית שלה, מלפני שהם יצאו לחיפוש בעקבות ההורקרוקסים.

 רון האמין לה.

הרמיוני הרגישה איך השקר הוא כתולעת המכרסמת אותה לאיטה מבפנים.

רון זז מעט וחיזק את אחיזתו סביב גופה.

הרמיוני הסתובבה מעט אליו וכעת יכלה להביט על פניו.

היא הרימה את ידה והעבירה אצבע בעדינות על תווי פניו.

מעצם אפו, לגבות, אל הנמשים, אל פיו המעט פתוח. היא רצתה שישאר שליו ככה לנצח.

בלתי מודאג, בטוח.

ושיהיה בטוח איתה.

שיהיה איתה.

אך בשביל שזה יתקיים, הרמיוני הייתה חייבת לשקר לרון.

לשקר לרון ולשכוח מדראקו וכל מה שקרה ביניהם.

הרמיוני התעוררה לגלות שהיא לבדה על המזרון בעליית הגג.

היא הסיטה את השיער המסורבל מן הפנים וחיפשה אחר רמזים להימצאותו של רון.

הנעליים שלו עוד היו נחו קרוב למזרון על הרצפה.

'הוא לא הלך' נשמה לרווחה הרמיוני.

היא הסיטה מגופה את השמיכה והתרוממה מהמזרון.

גופה כאב לה מעט מלישון על הרצפה ככה.

היא התכופפה מעט כדי למתוח את הגב והרגליים, בניסיון לשחרר את השרירים.

לאחר מספר מתיחות היא הרימה ידיה גבוה ונעמדה על קצות האצבעות.

היא תמיד נהגה לעשות זאת כשהתעוררה.

זה מוזר, משום שהיא לא בדיוק הבינה מעולם למה המתיחה הזאת מותחת אותה הכי טוב.

אבל בלעדיה הרמיוני הרגישה שגופה מכווץ.

היא לקחה כמה צעדים אל עבר החלון.

היום בחוץ היה יפה, הדשא עוד נצנץ אחרי הטל של הבוקר, והגשם שטף את כל העננים מהשמיים שנראו יחסית בהירים לחודש פברואר. 

"בוקר טוב." קולו של רון גרם להרמיוני להסית את מבטה מהחלון ולהסתכל לאחור לעברו.

הוא החזיק שני ספלים עם ריח קפה שבקע מתוכם.

"בוקר טוב." חייכה אליו הרמיוני.

רון התקרב אליה והגיש לה את כוס הקפה, הרמיוני הודתה לו ולקחה לגימה גדולה מהספל.

רון חיקה אותה.

הוא התבונן בה בשקידה, הרמיוני לא שמה לב לכך וכשקלטה צחקה במובכות.

"השיער שלי נראה נורא ?" דאגה הרמיוני וניסתה ביד אחת להשטיח את הרעמה שלה. "זה תמיד קורה לי בבוקר.." התנצלה.

רון צחק והדביק נשיקה בטעם קפה על שפתיה.

הוא ניתק שפתיו ממנה והביט בה בחיבה. "אני צריך ללכת עוד חצי שעה." אמר לה לבסוף באנחה.

הרמיוני נשמה נשימה עמוקה וכרכה יד אחת סביב עורפו. "לפחות היה לנו את אתמול."

אמרה לו בניסיון לעודדו, ואת עצמה גם כן.

רון הינהן אליה, והיא נישקה אותו שוב על השפתיים.

היא ניתקה עצמה ממנו. "אתה רוצה לרדת למטה ? לאכול אולי ארוחת בוקר ביחד ?"

רון הינהן אליה ותפס בידה, הם יצאו יחד אל עבר המדרגות.

רון עזב את בית המסתור לפני שעה קלה.

הרמיוני הייתה שכובה על גבה בעליית הגג, מנסה לבדוק אם הסדינים הצליחו לכלוא את ריחו של רון בתוכם.

היא חשבה על כל השעות שעברו במהירות בלתי נתפסת.

היא שמחה שרון היה, ושהיא ראתה אותו, וחיבקה אותו אך ליבה עדין היה מכווץ.

היא הרגישה את השקרים אוכלים אותה מבפנים.

היא לא ידעה איך תוכל להחזיק ככה, בפחד תמידי שרון יגלה את האמת.

הרמיוני התעוררה מעומק מחשבותיה כשרעש דלת נפתחת נשמע.

היא הזיזה ראשה והסתכלה אל כיוון הדלת.

התאומות פאטיל הציצו מן הדלת במבטים נרגשים .

"מה ?" שאלה אותן הרמיוני בתמיהה.

התאומות הסתכלו אחת על השניה ואז על הרמיוני, הן ציחקקו מיד ונכנסו בפתח הדלת והתיישבו על המזרון לצד הרמיוני.

הרמיוני המבולבלת התיישבה והסתכלה עליהן במבט מבולבל.

"אז ?" שאלה אותה פדמה בהתרגשות.

"אז מה ?" שאלה אותה הרמיוני.

"אז איך היה עם רון אתמול בלילה ??" הסבירה לה פרוואטי בהתרגשות.

"הייתם מאוד חמודים אתמול, אבל מעט זקנים כאלה.." אמרה פדמה.

"אבל לי ולפדמה היה ברור שברגע שתהיו רק שניכם התשוקה תצא החוצה ותתנשקו בטירוף ו-"

"בקיצור, תספרי לנו הכל !! אנחנו רעבות למעט אקשן !" פדמה קטעה את פרוואטי ודרשה מהרמיוני לספר להן את כל מעלליהם שלה ושל רון מאתמול בלילה.

הרמיוני ממה לא התכוונה לספר להן כלום והרגיזה אותה עצם השאלה, אך היא פתאום הבינה שגם לא היה שום דבר לספר.

היא רון בקושי התמזמזו אפילו.

הם התנשקו מעט, כן. אבל נשיקות מאוד עדינות, מתוקות וקטנות. 

שום דבר עם המון תשוקה.

גם בלילה, כשישנו מחובקים, הוא לא סייר על גופה עם ידו, או נצמד אליה בצורה שמבהירה איך היא גורמת לגוף שלו להרגיש, הוא חיבק אותה כאילו היא כרית, לא אישה שהוא נמשך אליה.

הרמיוני התחפרה בתוך עצמה, ההבנה שהיא ורון לא התנהלו בתשוקה אחד כלפי השני אפילו שהם לא ראו אחד השני כבר כמעט שלושה חודשים.

'מה זה אומר?' שאלה את עצמה.

"הרמיוני ?" פדמה שאלה אותה לשמה כשהרמיוני הפסיקה להגיב אליה ואל פרוואטי.

"אני לא הולכת לספר לכן כלום. עכשיו אם לא אכפת לכן," התרגזה הרמיוני ויישרה את החולצה שלה מטה. "אני רוצה קצת פרטיות."

התאומות פאטיל עיקמו מעט את אפן אך יצאו מן עליית הגג והותירו את הרמיוני לבדה.

הרמיוני הסתובבה בחדר מעט וניסתה להיזכר בכל המגע שהיה בינה לבין רון.

המגע היה נינוח, נעים. הוא היה עדין ומלטף. אך תשוקה ? האם הייתה שם תשוקה ? שאלה את עצמה הרמיוני שוב ושוב.

היא נאנחה והניחה את ידיה על מותנייה, נושפת החוצה את כל האוויר שנאגר בה.

הרמיוני החליטה ללכת לשטוף את עצמה ולנסות להסיח את דעתה מכל המחשבות הטורדניות שהעסיקו את מוחה.

היא יצאה מן עליית הגג ובכבדות ירדה במדרגות אל מסדרון הקומה השניה, היא הלכה בצעדים שקטים ומהוססים אל דלת חדר האמבט, מוחה היה עסוק עוד באופיו של המגע של רון והיא לא חשבה אפילו על לדפוק על הדלת לפני שהיא נכנסת בדלת.

הרמיוני נכנסה בדלת כאשר דראקו בדיוק עטף את פלג גופו התחתון במגבת, ענני אדים מסביבו.

הרמיוני נבהלה ויצאה ממנה צעקה חנוקה מעט והיא קפצה במקומה.

דראקו גיחך מעט למראה המבוהל, והרמיוני הסדירה את נשימתה במהירות.

"אני מצטערת, לא ידעתי שמישהו כאן…" אמרה הרמיוני והחלה ליסוג לאחור.

"איך יכולת ? לא דפקת את הדלת." עקץ אותה דראקו.

הרמיוני החמיצה מעט את הפנים שלה בתגובה. "זה בסדר, אני בדיוק סיימתי ממילא, את יכולה להישאר." אמר דראקו כשהוא צוחק מפרצופה החמוץ של הרמיוני.

הרמיוני נותרה לעמוד כשהיא מסתכלת לכיוונו של דראקו.

גופו היה עוד רטוב מהמקלחת ושיערו היה משוך לאחור, המגבת ישבה בצורה נמוכה על מותניו וחשפה את עצמות האגן שלו.

דראקו קלט את מבטה הסוקר של הרמיוני עליו.

"מתגעגעת גריינג'ר ?" שאל אותה בהרמת גבה.

הרמיוני התאדמה במהירות והשפילה את מבטה.

היא יכלה להרגיש את מבטו של דראקו עליה כאשר תקעה את מבטה ברצפה.

דבר נוסף שיכלה להרגיש הוא את המתח המיני בין שניהם, תשוקה.

הרמיוני לא הצליחה שלא לתהות מדוע עם דראקו, אותו היא אמנם כבר לא שונאת, אבל גם לחלוטיין לא אוהבת כמו שהיא אוהבת את רון. מדוע איתו היא מרגישה תשוקה כה חזקה ועם רון הדברים היו עדינים, אוהבים אכן, אך חסרי תשוקה.

דראקו הסיט את מבטו ממנה והוציא מגבת נוספת מן הארון והחל לנגב את שערו ולפרוע אותו.

הרמיוני התבוננה בו בזהירות.

גופו היה חזק, צנום אמנם, אך שרירי בכל זאת. הוא היה גבוה ובתנועותיו הייתה מעיין אצילות מהפנטת.

הוא תפס אותה שוב מביטה בו והרים עליה גבה שנית, הרמיוני התאדמה מעט.

היא הסתובבה וסגרה את הדלת מאחוריה.

"מה את עושה ?" שאל אותה דראקו בבילבול.

הרמיוני הלכה אליו בצעד מהוסס ונעמדה כשהיא קרובה אל גופו.

 היא היססה לרגע ואז בהחלטה מהירה היא פשטה את החולצה שלה ממנה.

היא הסתכלה בעיניו של דראקו, חיכתה שיעשה מעשה.

דראקו התבונן בעיניה בבילבול.

הרמיוני החליטה ליזום שוב וניתקה את אבזם החזייה שלה והורידה אותה מגופה הלבן.

דראקו הביט בגופה העירום וסקר אותה.

הוא הרים מבטו אליה ואז פתח את קשר המגבת ונתן לה לפול בין רגליו היחפות.

הוא הרים את ידו וריפרף את אצבעותיו על שריר הבטן של הרמיוני ובתנועות קלילות עובר של שדה, משחק עם אצבע המורה שלו מסביב לפטמתה של הרמיוני.

הרמיוני רועדת למגעו של דראקו עליה ועוצמת את עיניה בעונג, היא נאנחת ברעשנות מתחושת חום גופו בקרבתה ולפתע מרגישה את שפתיו מוצמדות לשלה בחוזקה.

היא עוטפת את ידיה סביב צווארו וקופצת מעט וכורכת את רגליה סביב גופו.

דראקו מחזיק את גופה ביד אחת ובשניה מתחפר בתוך שערה של הרמיוני. הוא פותח את פיה בגסות ומשלט על חלל הפה שלה, הרמיוני נאנקת ושורטת מעט את שכמותיו ודראקו מושך את שערה לאחור באגרסיביות.

הוא החל לנשק את צווארה, מושיב אותה על השיש הקר ומטייל על גופה עם שפתיו, מוצץ את הפטמות שלה ונושך אותן.

הרמיוני ממהרת אל רוכסן המכנסיים שלה ומתירה אותה, דראקו עוזר לה ומושך את מכנסייה מרגלייה, מוריד לה את התחתונים תוך כדי.

הרמיוני נצמדת מיד לדראקו שוב והוא מרים אותה מן השיש ומכניס אותה לתוך המקלחון.

הרמיוני מפעילה את המים עליהם ודראקו ממקם את גבה על הקיר ונכנס לתוכה.

דראקו מנשק את הרמיוני ונע בתנועות קצובות בתוכה.

פיה של הרמיוני מפושק והיא נושמת לתוך פיו של דראקו, נאנחת ונאנקת בעונג.

היא אוחזת בשכמותיו לתמיכה ונועצת את עצמה בתוכו.

"לא הפעלתי קסם !" היא פתאום נבהלת וזועקת מעט בתוך פיו.

"אל תדאגי, אני אגמור בחוץ." הוא אומר לה ומעלה את קצב תנועותיו, גורם לאצבעות רגליה של הרמיוני להימתח.

הרמיוני עוצמת עיניה ומטה את ראשה לאחור, חוזרת שוב ושוב ואומרת כן לדראקו.

"כן.. כן.. כן.. כן.." דראקו משנה שוב את קצבו ומגדיל את תנועת האגן שלו, הרמיוני מתרפקת עליו.

"אני כמעט שם, אל תפסיק." היא נאנחת "אל תפסיק."

דראקו מגביר שוב מעט את הקצב והרמיוני מתחילה לגנוח בחוזקה וכשהיא גומרת דראקו יוצא במהירות ממנה וגומר מחוץ לגופה.

הם מתנשפים שניהם, ידיו של דראקו עדין על גופה ושלה עדין על גופו.

דראקו מסתכל עמוק לתוך עיניה של הרמיוני ורואה איך ההבנה מחלחלת אליה.

הרמיוני מנסה להסדיר את נשימתה כאשר בעמעום חושים היא מעכלת את מה קרה.

דראקו והיא שותקים ורק מסתכלים זה בזו, מתנשפים.

ואז דראקו מחליט לא לוותר, הוא נצמד אל הרמיוני שוב, מכניס את אצבעותיו אליה, מנשק את צווארה בתשומת לב רבה.

הרמיוני נאנחת, קולה נשבר בתחנונים שמאשרים לדראקו שהיא מתענגת על מגעו.

הוא מגדיל את סיבוב אצבעותיו בתוכה והרמיוני מתחילה לגנוח בקול נשבר ותופסת את כתפו כשהוא מוצץ את צוארה וביד הפנויה מעסה את חזה.

הרמיוני גונחת, ודראקו מרגיש איך היא נרטבת כולה, הוא מרים את ראשו אליה ומתחיל לנשק את שפתיה תוך כדי שהיא גונחת בתוך פיו.

דראקו נהנה מהשליטה שלו, מההתמסרות של גופה לתנועותיו.

הוא מגביר את קצת תנועת אצבעותיו בתוכה ושוב גופה של הרמיוני נמתח בעונג והיא גונחת בחוזקה וגומרת.

דראקו מוציא את אצבעותיו ממנה וממשיך לנשק את גופה הערום והרטוב.

הרמיוני מתנשפת ותולה את גופה על שלו משום שאינה מרגישה שיש בה עוד כוח לעמוד.

דראקו מושך אותה אל מחוץ למקלחת ומסובב אותה כשהיא עם גבה אליו.

הוא מכופף אותה על השיש ומעביר את ידיו על גופה.

"את יכולה שוב ?" הוא לוחש לה בשקט.

הרמיוני נושכת את שפתייה ומהנהנת לו דרך בבאוותה במראת השירותים. 

דראקו מלחשש את קסם ההגנה ואז מתיישר מאחוריה ומחדיר אליה את איברו מאחור, אוחז במותניה ומזיז אותה לפי קצבו.

הרמיוני נאנקת בכל תנועה, משמיטה את ראשה קדימה, אך דראקו תופס את שערותיה ביד אחת ומושך אותן לאחור ומרים את ראשה של הרמיוני.

הוא מסתכל עליה דרך המראה ויוצר איתה קשר עין, מסרב לנתק אותו.

הרמיוני מרגישה איך קצבו של דראקו מתחזק ומתגבר, הוא החל לגנוח, כעת הוא מחזיר את ידו השניה אל מותניה ומלטף באחרת את גבה מעלה ומטה, מזיז את הגוף שלה מהר יותר ויותר, חזק יותר ויותר.

הגניחות שלו חזקות והוא מביט בעיניה של הרמיוני עדין ואז הוא גומר בתוכה. ומתרפק על גופה בשכיבה.

הוא מתנשם מעט על עורה ואז מטייל עם ידיו על גופה וחופן את שני שדיה ולוחץ אותם.

דראקו מנשק את גבה ומתרומם ממנה.

הרמיוני מתיישרת ומסתובבת אליה. הוא פונה אל המקלחת ומדליק מחדש את המים.

"את באה ?" הוא שואל אותה כאשר הוא נכנס ואינו סוגר את דלת המקלחת ומתחיל לסבן את גופו.

הרמיוני נכנסת ומסבנת את גופה גם כן.

הם מתקלחים בשקט, מדי פעם דראקו מסבן אותה בנקודות שפיספסה, והם מחליפים ביניהם על הזמן מתחת לזרם בדממה.

כשהם מסיימים דראקו יוצא ראשון ומעביר להרמיוני מגבת נקייה, לעצמו הוא לוקח את המגבת ממקודם, שעוד נותרה על הרצפה.

הרמיוני עוטפת את גופה במגבת ומרימה את מברשת השיער שלה ומתחילה לסרק את שערה הפרוע.

היא נתקלת בקשר ודראקו קולט זאת.

"תני לי." הוא אומר ונוטל את המברשת מידייה ומתחיל לסרק את שערה.

"אז, " הוא פוצה את פיו. "מה עכשיו ?" הוא שואל אותה.

הרמיוני מסתכלת עליו שוב דרך הבבואה במראה.

"אני לא יודעת." היא עונה לו.

"איך את יכולה לא לדעת ? גמרת עכשיו שלוש פעמיים." 

הרמיוני רצתה לתקן אותו ולהגיד שהיא גמרה רק פעמיים, אך משומה עצרה בעצמה.

"אני לא יודעת מאלפוי,אני מבולבלת."

דראקו עצר את פעולתו כששמע את קולה קורא לו 'מאלפוי' .

הוא לאח זאת הנהן מעט והניח את המברשת על השיש.

"ובכן, " אמר כשהוא מרים בגדיו. "כשתדעי, תגידי לי." ואז יצא מן החדר.

מותיר את הרמיוני לבדה.

הפרק הקודם		הפרק הבא