כשהמציאות עולה על כל דמיון

החלטתי להקדיש כל פרק למישהו אחר.
הפרק הזה מוקדש לליאת רוטנר, שעודדה אותי לכתוב (בכללי) כשאמרה לי את המשפט "תכתבי, תכתבי, ואל תקשיבי לאף אחד שירפה את ידייך."

השמועה על הקסם המורכב והבלתי אפשרי שעשיתי התפשטה בבית הספר כאש בשדה קוצים. שלא כמו העניין עם המים של סנייפ, כאן כל בית הספר ידע שאני העלמתי את הכוכב פלוטו, ואני גם החזרתי אותו.
אבל אין לי ברירה. אני חייבת לרוץ או שאני אאחר לתורת הצמחים.

פרים ואני הגענו בדיוק בזמן. מדאם ספראוט בדיוק פתחה את חממה מספר 2 כשהגענו. הרייט לחשה משהו מרוגז על שאיחרנו, אנה קיטרה שהיא שונאת ללכלך את הידיים, וג'יני בכלל לא הייתה שם.
"למה את כועסת עלינו?" שאלתי את הרייט בעצבנות כשנכנסנו לחממה, "למה את לא כועסת על ג'יני, היא הרי בכלל לא..."
"בכלל לא מה?" שאלה הרייט, וכעסה התנדף בשל סקרנותה הבוערת.
"בכלל לא מה, סקיי?" שאלה אנה, מסוקרנת גם היא.
"בכלל לא הגיעה." לחשתי. שהרי הבנתי עכשיו. הבנתי הכול. ג'יני מתחילה להחסיר שיעורים, נעשית מבוהלת כשמישהו רק קורא בשמה או נוגע בכתפה. זה ברור כשמש. אני לא מאמינה שפספסתי את זה. זה היה שקוף כל כך. ג'יני אחוזת דיבוק. אני חייבת להשמיד את היומן.
"את לבנה כמו סיד, סקיי, מה העניין?" שאלה פרים בחשש, "ג'יני מחסירה הרבה שיעורים בזמן האחרון. מה שונה?"
"זה לא מתאים לג'יני." אמרתי, ולא הוספתי.

"...אם כך, כל שעליכם לעשות זה לשלוף את האינדרקולה מהעציץ, למלא אותו באדמה, דשן ומים ולהחזיר אותה. ברור לכולם?" בטח. משהו עם קולה, אדמה ומים. לא נראה לי שזה הולך טוב ביחד. שיהיה. הציון שלי בתורת הצמחים זה הדבר האחרון שמדאיג אותי עכשיו. ג'יני מדאיגה אותי הרבה יותר. והפחדים של פרים מדאיגים אותי גם כן.
"סקיי?" אנה נופפה בידה המלוכלכת מול פני, "את יותר מדי חולמנית בזמן האחרון. ברצינות, בסוף אני אהיה השפויה היחידה כאן."
"אני בסדר." הרחקתי את ידה המטונפת של אנה מפני, "סתם... אני דואגת לג'יני." הודיתי.
"אז זה לא סתם." אמרה הרייט, "גם אני מודאגת. אני מכירה את ג'יני מגיל חמש, ותאמיני לי, יש לך ממה להיות מודאגת."
"באמת?" שאלתי בהיסח דעת בעודי ממלאת את העציץ השני באדמה, "חשבתי שנפגשתן כאן, בהוגוורטס." אין צורך לציין שאני מכירה את ג'יני מאז גיל תשע. שלי, זאת אומרת.
"לא, למען האמת, נפגשנו במקרה ברחוב יום אחד." סיפרה הרייט בשעה שהיא ואנה משכו בכל כוחן את הצמח "אף אחת מאיתנו לא ידעה שהשנייה מכשפה, אז שתינו הסתרנו את זה אחת מהשנייה. היה ממש מפתיע לפגוש אותה כאן." הרייט ואנה הועפו לאחור ונפלו על הרצפה לקול צחוקנו המתגלגל.
אנה הזעיפה את מבטה והרייט אמרה רק, "תצחקו, תצחקו. אנחנו לפחות הוצאנו אותו מהעציץ!"
"כן," אמרה פרים "וגם שפכתם את האדמה שבעציץ השני."
"אוי, לא." מלמלה אנה.
"פרופסור ספראוט תהרוג אותנו..." גנחה הרייט בייאוש.
הבטתי באדמה שלפני רגע הייתה בידי ועכשיו היא מפוזרת על הרצפה. אוף, נו. חשבתי בייאוש. משהו בכלל עומד להסתדר לי פה? הרייט ואנה הלכו להביא מטאטא מפינת החממה ואני נשארתי עם פרים לבהות הגוש האדמה + צטמ"ב (צמח טורף מסוכן ביותר) שהיה זרוק על רצפת החממה. כמה זמן? אולי פרופסור ספראוט תפסה אותן מסתובבות? ואולי הן לא מוצאות מטאטא? אני צריכה לנקות פה. אין ברירה.
פתאום קרה משהו מוזר. האדמה והצטמ"ב התרוממו באוויר ונכנסו בתיאום מושלם אל תוך העציץ שעמד לו שלם על השולחן.
"מה..." התנשמה פרימרוז "מה זה היה?"
"אני לא יודעת." מלמלתי "בחיי שאני לא יודעת."
"לא תאמינו כמה קשה למצוא מטאטא פשוט בחממה מלאה ב – איך סידרתן את זה?" אנה והרייט נעמדו לידנו, המומות.
"סקיי סידרה את זה." אמרה פרים במהירות.
"אני לא!" קראתי בכעס, אבל זה לא עזר. אני לא יכולה לשקר לעצמי. "בסדר, אז אולי אני כן. אבל אני נשבעת שאין לי שמץ של מושג איך זה קרה." ובאמת לא היה לי מושג.
"איך שלא עשית את זה," אמרה הרייט "זה היה מגניב."
"מגניב?" שאלתי בקול חלוש. אבל לפני שהרייט הספיקה להגיב פרופסור ספראוט הגיעה במהרה, "אתן מסתדרות, בנות?" שאלה.
"כן, כן." ענינו כולנו.
"מצוין!" קראה הפרופסור, "בעצם... אני רואה שסיימתן כאן." היא חיכתה לאישור, הנהון או לפחות לתגובה כלשהי אבל כשלא קיבלה אף אחד מהם היא חייכה ואמרה, "אתן משוחררות. רק תדאגו לקחת את העציץ הזה איתכן לחממה 1 וזהו."
"תודה, פרופסור ספראוט." מלמלנו כולנו, והרמנו יחד את העציץ הכבד.

אחרי שהנחנו את העציץ בחממה 1 הלכנו במהירות לחדר המועדון של בית גריפינדור, בתקווה למצוא שם את ג'יני.

ג'יני באמת הייתה בחדר המועדון, וכתבה ביומן שלה. היא קפצה כשהתיישבנו לצידה. "אוה! היי." אמרה.
"היי." אמרה אנה "מה את עושה?"
"אני?" ג'יני נראתה מטושטשת "סתם..."
"את נראית חולה." העירה פרים.
"בואו," אמרתי "ניקח אותה למעלה."
אבל לפני שהספקנו לזוז, פרסי וויזלי נכנס לחדר המועדון. הוא נראה מבוהל כשראה את אחותו הקטנה חיוורת כל כך. "מה קרה?" הוא שאל בחשש.
"כלום." מלמלה ג'יני וניסתה לקום בכוחות עצמה "אני בסדר גמור, פרס."
"את לא נראית בסדר גמור." ציינה הרייט את המובן מאליו.
"אני אקח אותה למרפאה." אמר פרסי, ובזאת חתם את העניין. ניסינו לבוא איתו אבל הוא לא הרשה לנו.

ג'יני שוחררה מהמרפאה עוד באותו ערב. ישבנו להכין יחד שיעורים אחרי שג'יני כתבה לאמא מכתב הרגעה שהיא בסדר ושזו הייתה בסך הכול תשישות.
כנראה שהבנות לא שכחו את מקרה האדמה המעופפת והן סיפרו לג'יני ודרשו הסבר.
"אני לא יודעת מה להגיד לכן." אמרתי בייאוש "אני משתגעת! בהתחלה המים של סנייפ ואז פלוטו בשיעור אסטרונומיה ועכשיו גם העציץ המזופת הזה?!"
ג'יני נראתה המומה.
"מה?" שאלתי בבלבול.
"אתן לא רואות מה שאני רואה?" שאלה ג'יני בקול חלש מהרגיל.
"הממ... לא." אמרה הרייט.
אנה נראתה כאילו משהו מכה בה פתאום, "אוי, אלוהים." היא התנשמה.
הבטתי בבלבול בפרים, שנראתה מבועתת ממש כמו ג'יני, ובהרייט, שגם היא – כמוני – לא הבינה את ההתרגשות.
"את באמת לא מבינה?" שאלה פרים.
הנדתי בראשי לשלילה.
"בהתחלה כוס המים של סנייפ." לחשה ג'יני.
"ואז פלוטו בשמיים בשיעור של סינסטרה." המשיכה אותה אנה בקול רועד.
"ואחר כך," אמרה פרימרוז בפחד "עציץ האדמה בתורת הצמחים."
"ועכשיו," הבנתי "עכשיו נותר לי רק לצפות לאש."
החלפנו בינינו מבטים המומים ונרגשים. כולנו הרגשנו את הסוד העצום שריחף באוויר.

אני צריכה להגיד תודה לכל הנודניקים משיעור אסטרונומיה שהפיצו את השמועה על פלוטו, אבל את זה אתם כבר יודעים. מה שאתם עדיין לא יודעים זה שעכשיו אני צריכה להגיד תודה לזכריה סמית', שראה אותי מנקה את ה'בלגאן' והחליט להפיץ את זה. תודה רבה לך, הפלפאפי מציצן קרצייתי ועוד כמה דברים שלא נעים לי להגיד בפורום הזה. יופי לי. איכשהו, גם אסון המים דלף (לא מהבנות, בדקתי.) ועכשיו כל תלמידי סלית'רין והפלפאף לועגים לי וצועקים לי דברים כמו: "היי! מכשפת על!" או שהיו נדחפים לפני וצועקים "לא! על תשפכי עלי מים! אני אמס!" ו- "בבקשה ממך, אל תרחיפי אותי!" פעם אחת, תלמיד שנה שביעית מרושע במיוחד מסלית'רין צעק לי, "אל תקברי אותי בעודי בחיים!" וגרם לחברים שלו לצחקק אבל אני עניתי לו, "תיזהר, אני עוד עלולה לעשות את זה." והוא צחק עוד יותר. מה שהוא לא ידע, זה שאני באמת מסוגלת לעשות את זה.

הם באמת יצאו לי כבר מכל החורים, אבל החיים ממשיכים ואני חייבת להתעלם מההערות שצועקים לי במסדרונות, אני חייבת להתעלם מההצקות הבלתי פוסקות של תלמידי סלית'רין, אני חייבת...
"אנג'ל!"

פרק פיצוי! הסבר לכל מה שקרה בפרקים הקודמים ופיצוי על האורך שלהם!
בתור הקוראים שלי כבר כמעט חצי שנה (יאי!) אתם אמורים לדעת מה לעשות!

הפרק הקודם		הפרק הבא