צפוי לא צפוי / פיק פורום

פרק 10.

ליאל הייתה שבורה לגמרי, למרות שירין קרן, וגם אני האמת. ידעתי שאני גורמת לרע בכל הסיפור, אבל, משום מה, זה הרגיש טוב. ירין לא עזב אותי לרגע, מה שלפעמים די הציק, אבל זה היה מספק לראות את מבטה שלי ליאל מתעוות בכאב בכל פעם שהוא רק הסתכל עלי. הימים עברו, מקגונגל לא נהייתה נחמדה יותר, וגודל השיעורי בית רק גדל. ירין לא הצליח לעשות הכל, אז עזרתי לו קצת. ניר וליאת נפרדו לאחר שבועיים, מכוון שניר לא יכל לעמוד בפיתוי של דור, שעשתה לו עיניים יותר מפעם. הם לא היו זוג גלוי, אבל ידעתי שהוא מתגנב בלילות כדי להיפגש איתה.

"דנה," אמר לי ירין ערב אחד, לאחר שניר התגנב בשקט מדלת חדר המועדון. "לאן נראה לך שהוא הולך?"

"עוד לא הבנת?" שאלתי, מגלגלת עיניים. "זוכר את הילדה ההיא, דור, שתמיד עשתה לו עיניים? למה נראה לך שניר וליאת נפרדו?" אמרתי, מקווה שהוא יעשה אחד ועוד אחד.

"אה... כי הוא הבין שהוא לא אוהב אותה?" הוא שאל, מפוחד.

"לא! כי דור עשתה לו עיניים!" אמרתי, נדהמת כל פעם מחדש מחוסר הטאקט של הבנים, ובמיוחד החוסר טאקט המפותח של ירין.

"אה..." הוא הנהן. "ברור."

למחרת, אחרי שיעורי שיקויים, בזמן שדיברתי עם ירין והכנסתי את הספר לתיק [הסברתי לו משהו, כי הוא לא הבין. לשם שינוי], מישהי נכנסה בי והפילה את התיק שלי.

"תיזהרי!" גערתי בה.

"אני-סליחה, לא התכוונתי-מצטערת-אני-" היא מלמלה.

"כן, כן, שמענו. עכשיו תרימי את מה שהפלת." אמרתי ברוע.

היא מיד התכופפה והרימה הכל. כשגמרה, היא קמה והושיטה לי את התיק.

"אני מצט..."היא נעצרה, נועצת עיניים בירין. הוא הסתכל עליה, מופתע.

"כן, בי." אמרתי ולקחתי ממנה את התיק. אחרי שהגענו לסוף מסדרון, הסתובבתי, וראיתי שהיא עדיין הסתכלה על ירין.

הימים עברו, לאט מדי לטעמי. כל רגע עם ירין נראה כנצח. זה היה פשוט בלתי נסבל, למרות שהצלחתי להסתיר את זה די טוב, כי הוא לא שם לב, וליאל עדיין קינתה. ערב אחד, בזמן שירין גרר אותי לאגם ["אני רוצה להתרחק מכל הרעש של חדר המועדון" הוא טען], והתישב לידי על גדותיו, מסתכל על השתקפותו של הירח על המים. אני עצמתי עיינים, מתרחקת מכל הבלאגן. לפתע הרגשתי את אצבעתו על לחיי. חייכתי. כמה דקות עברו ככה, בשקט, ואז שמעתי יללה. פקחתי את עיניי במהירות ונצמדתי לירין, שנראה לא פחות מפוחד ממני.

"מה זה היה?" לחשתי בפחד.

"אין לי מושג,"הוא אמר וקם. קמתי יחד איתו, עדיין דבוקה אלי, מתגוננת. שוב יללה, וצרחתי צרחה קטנטנה.

"זה כלום." אמר קול מאחורי. הסתובבתי מהר מדי, ושמעתי קליק בגרוני. נראה לי שלא רק אני שמעתי, וכאב חד תקף את הגרון. זאת הייתה ליאל, עומדת מאחורינו, נסתכלת עלי תופסת את ירין בחוזקה.

"מה זאת אומרת כלום?" הוא אמר, מת מפחד. "הייתה יללה! זה חייב להיות משהו."

"זה...סתם חתול בטח." היא אמרה בשקט.

"חתול?" אמרתי בזלזול מפוחד. "חתול לא יכול להגיע לעוצמה כזאת."

"תתפלאי."

"אני לא מפגרת! וזה הכל חוץ מחתול מטופש!" צעקתי, לחוצה.

"את לא חייבת להאמין. זאת לא תהיה הפעם הראשונה." היא אמרה ברוע.

לא עניתי. ואז הבנתי.

"את עשית את זה!" אמרתי, מתקרבת אליה ומצביעה בה עם אצבע מאשימה. "את רצית לנקום בי, אז החלטת להפחיד אותי. אז, בואי אני יגיד לך משהו, זה לא עבד לך בכ-" משהו קטע אותי. כלב גדול קפץ עלי והפיל אותי על האדמה. ירין קפץ אחרי, לבדוק שאין לי כלום. ליאל הסתכלה לצד והתכופפה. ואז ראיתי את זה: זאב אדם ענק, רץ אחרי הכלב הגדול, שואג בכעס. אייל רץ אחריו, מסיט אותו לכיוון אחר. הייתי משותקת, וגם ירין. למזלנו, היה שיח שהסתיר אותנו מהזאב, כך שהוא לא ראה אותנו. ראיתי את הזאב רץ לכיוונו האחד של האגם, מיילל לירח.

הפרק הקודם		הפרק הבא