וואטסאפ בהוגוורטס

את\ה: אתה

את\ה: אתה הרגת את סוורוס סנייפ

יואן: אפשר להגיד.

את\ה: אתה היית מאחורי זה

את\ה: תמיד היית במקומות שלא היית אמור להיות בהם

את\ה: אני לא ידעתי את זה בוודאות אבל חשתי בזה.

את\ה: מי שאתה לא תהיה. אתה לא שייך, נכון? אתה לא אמור להיות קיים בכלל.

יואן: במקומך לא הייתי ממהר לסמוך על תחושות בטן.

יואן: אבל יש אמת בדבריך.

את\ה: דברים משונים התחילו לקרות השנה. דברים ש... דברים לא טבעיים.

יואן: מהארי פוטר ציפיתי יותר מכולם להתרגל לדברים לא טבעיים.

יואן: אתה בן אדם חריג מאוד. אבל מסיבה כלשהי זה גורם לך להיות באור הזרקורים.

יואן: אתה לא דומה לאף קוסם - לאף אדם שנתקלתי בו.

יואן: והכול... כי אישה אחת בחרה בך. בך דווקא.

את\ה: על מה אתה מדבר?

יואן: אתה תבין. אני אסביר לך הכול.

הרמיוני: ה-הוא מדבר על אמא שלך הארי, נכון?

הרמיוני: שהיא הגנה עליך מפני הקללה של אדון האופל.

סאלי-אן: נהדר. הסיידקיק התחילה לקשקש.

רון: רגע, מי את?

סאלי-אן: אף אחת שאמורה לעיין אותך.

יואן: היא הסיידקיק שלי. גם לאנטגוניסט צריך שולייה.

סאלי-אן: אל תעצבן אותי, אברקרומבי.

את\ה: את שותפה שלו?

את\ה: לא נתקלתי בך.

יואן: גם בי לא נתקלת. ובטח גם לא הקדשת לי רגע של מחשבה. הרי למה שהנבחר - הילד שנשאר בחיים - ירד אל העם?

יואן: למה שהוא יתן רגע של תהילה למי שלא במעגל החברים המסריח שלו. 

יואן: למה אני צריך להתאמץ כל כך כדי לקבל אפילו את ההכרה הקטנה ביותר!

יואן: למה אתה זוכה לצאת להרפתקאות המזורגגות שלך בזמן שאני יושב ונרקב במעונות גריפינדור!

סאלי-אן: יואן...

יואן: שורה אחת לא קיבלתי. שורה אחת בודדה. יואן אברקרומבי - תלמיד שאיש לא יזכור. פיסת טריוויה עלובה.

יואן: אתה חושב שלא שמתי לב לזה, הארי פוטר? 

יואן: אתה חושב שלא הבחנתי בתופעה המשונה הזאת שמושכת את כל תשומת הלב אליך?

יואן: אני ראיתי את כל מה שעשית, ילד. ולא יכולתי לעשות דבר.

יואן: עליך סיפרו מספיק, ועוד יספרו גם בעוד אלפי דורות.

יואן: הגיע הזמן שהעולם ישמע את סיפורו של יואן אברקרומבי.

יואן: אבל כדי להקל עליי לספר את זה, אני אשתמש בזיכרון שלי.

רון: כלומר...?

הרמיוני: אה! זיכרון שמור!

יואן: אכן.

הרמיוני: רגע, אבל צריך כלי קיבול כלשהו לניקוז הזיכרון. אין לנו הגיגית או-

יואן: לא נצטרך להשתמש בהגיגית. יש לנו כלי קיבול מצוין לזכרונות שלי.

במשך דקה ארוכה יואן לא אמר דבר - ואז הופיעה הודעה חדשה - קטע וידאו.
אורך הסרטון לא צוין, בניגוד לקטע ששלחה פרופסור טרלוני בשיעור שלה. 
הארי הקיש על הסרטון. המכשיר קפא לכמה שניות, ואז החל לזהור לפתע.

בשלב מסוים הטלפון נהיה כל כך מסנוור שהארי התקרב עוד יותר כדי לנסות לזהות פרטים כלשהם באור העז.

אך כשקירב את פניו, הוא חש במשהו חזק מושך אותו אל הטלפון, ותוך רגע גופו של הארי צלל מגובה של מאות מטרים באוויר.

הוא שכב על הקרקע. הפגיעה לא הייתה חזקה. אבל מההלם של הנפילה לקח להארי זמן להתאושש.

הוא קם, מופתע לראות את שניו חבריו עומדים לצידו.

"הארי, אנחנו בתוך זיכרון," אמרה הרמיוני, מסיטה קווצה של שיער חום מאחורי אוזנה.

הארי קלט פתאום כמה זמן הוא לא ראה את שני החברים שלו. הוא היה יכול להישבע שרון כבר נראה קצת יותר גבוה, ושהרמיוני נעשתה חיוורת יותר, ככל הנראה מההימנעות הממושכת מאור שמש.

"אתם בתוך הזיכרון שלי," קול לא מוכר הקפיץ את הארי ממקומו.

הוא הסתובב. הדובר היה נער צעיר, נמוך קומה. עורו היה ורדרד, ונוטה יותר לאדום באוזניו הבולטות. הוא עטה גלימה בלויה מאוד שהשתרכה אחריו וגרמה לו להיראות אפילו יותר קטן.

למרות חזותו הלא מאוד מרשימה, עיניו הירוקות והעזות שהתמקדו בהארי בתערובת של תרעומת ואי שביעות רצון שיוו לו חזות רצינית.

"מה," הנער נבח, תקיף באופן מפתיע. "ציפית למישהו שמתאים יותר לנעליים של וולדמורט?"

רון החמיץ את פניו בשומעו את השם.

"אתה ילד," רון העיר. "אפילו קטן יותר מאיתנו."

הנער - יואן, נראה אפילו יותר עצבני.

"רק קצת יותר קטן," הוא החזיר. "ויודע הרבה יותר מששלושתיכם ביחד תוכלו לדמיין אפילו".

"באנו לכאן כדי להראות להם את הזיכרון שלך, לא להתרברב, אברקרומבי."

הנערה לצידו של יואן נראתה מעט יותר מבוגרת. שערה  החום היה קלוע בצמות ועיניה היו אפורות וקרירות.

הם נעו בין הארי וחבריו והביעו חוסר סבלנות שתאם את ידיה השלובות ברוגז.

"אין טעם לעכב את הגיבורים שלנו, נכון יואן?" היא המשיכה. "הם חיכו די והותר".

יואן גילגל את עיניו. יחסית לשותפים, הכימיה ביניהם לא נראתה להארי בשיאה.

"זאת סאלי-אן פרקס," יואן החווה לעבר הנערה לצידו. "הסג- כלומר, השותפה שלי."

"כן, יכולנו לנחש את זה כבר," אמרה הרמיוני.

הארי היה בטוח שראה חיוך מבליח לרגע בפניה של סאלי-אן.

יואן פצה את פיו בכוונה לענות, ואז בחר לשתוק.

"אז כאן אנחנו מתחילים," פתח אברקרומבי.

לראשונה הארי שם לב לנוף שהתפרש לנגד עיניו; הם ניצבו על עמדת תצפית הנשקפת אל כפר קטן, תחום מכל כיוון בשדות מרעה רחבי ידיים.

"זהו שאנוויירפושגוונגיש," אמר יואן.

"שאנווי-מה?" הזדעזע רון. "מה זה השם הזה?"

"כפר קטן ונידח במזרח אנגליה, משכן לכמה אלפי תושבים," יואן המשיך, מתעלם מהערתו של רון. "נולדתי כאן. ולא זכיתי להכיר את ההורים שלי להרבה זמן."

יואן הצביע לעבר בקתה קטנה בשולי הכפר, שבהחלט נראתה כאילו לא גר בה איש במשך שנים רבות.

"זה הדבר היחיד שנשאר לי מהם. הבית הזה."

"מה קרה להם?" שאל הארי, שהרגיש גל של אמפתיה שוטף אותו, בשומעו על גורל הוריו של יואן.

"הסתבכו," אמר יואן בפשטות. "כתינוק בן שנה לא יכולתי להבין הרבה. לא ידעתי שההורים שלי קוסמים, ושהם בחרו באדם הלא נכון להתעסק איתו. קוסם רע מזג ורב עוצמה. הם היו מוכנים לשתף איתו פעולה עד שהוא ביקש את נפשי."

המילים כאבו להארי, אבל יואן נשאר בפנים חתומות.

"זה היה וולדמורט?" שאל הארי.

יואן הסתובב במהירות. הוא הביט בהארי בעיניים לוהטות מזעם.

"לא, פוטר. לא כל הסיפורים נקשרים אליך בסוף."

"אז מי זה כן היה?" הרמיוני שאלה.

לפני שחברתו הספיקה לקבל מענה, הארי הרגיש פתאום כאילו הוא מסתחר שוב באוויר.

הוא נחת על רגליו הפעם. חילץ את נעליו מהאדמה הבוצית, שואף אוויר לילה קפוא.

"המקום הזה אמור להיות מוכר לכם," יואן חייך חיוך לא נעים. "זהו ספטמבר 1992, 10 שנים אחר כך."

זאת הייתה הטירה. האגם היה שחור כזפת כמו ביום שבו הארי שט לראשונה בלווית חבריו. 

המולת התלמידים הנרגשים הקשתה על הארי לזהות מישהו בקהל, למעט האגריד, שכיוון את תלמידי השנה הראשונה במורד השביל הבוצי.

"זוהי תחילתה של השנה הראשונה שלי. והשנה השנייה שלך, הארי," אמר יואן. "אם מאורעות שנה שעברה כבר עמומים לך, אז אולי זה יספק לך מעין רענון."

הארי זכר היטב את שנתו השנייה כמובן. ונראה היה שאיש גם לא ישכח אותה, בהתחשב בכל מה שאירע בה. טוב - איש חוץ מלוקהרט.

"הגעתי לבית הספר לבד. ולא ממש הייתי מגנט לחברים כמוך, אז גם נשארתי לבד במהלך השנה."

יואן הקיש באצבעותיו, ולפתע הם עמדו בחדר עגול וחמים באחד מצריחיה של טירת הוגוורטס.

ליד האח ישבה גרסה צעירה במקצת של יואן אברקרומבי, ושקדה על מה שנראה כמו מטלות לשיעור שיקויים.

"התמיינתי לגריפינדור," אמר יואן, מביט בעצמו בתוגה. "לא הייתי שייך לשם. והרגשתי כאילו אני לא שייך להוגוורטס בכלל.

"אולי לך זה היה קל, פוטר. להשתלב במקום הזה ולהרגיש כאילו קיבלו אותך לבית חדש. אבל לא לי."

חדר המועדון נעלם, והארי הוטל שוב ארצה על רצפה חלקה ומצוחצחת.

"זה האולם הגדול," ציין רון את המובן מאליו.

אברקרומבי הינהן.

"חלפו עוד כמה שנים. זכיתי בינתיים לראות את כל הפלאות שהספקת לחולל בהוגוורטס. נלחמת בוולדמורט. פעמיים. טיילת בחדר הסודות. הבסת נחש מפלצתי. הסתבכת עם אסיר נמלט. חזית בעצמך בשובו של וולדמורט. אני מודה, הייתי סקפטי בכל העניין הזה סביבך. למה שאיזה ילד שהדף את קללתו של אדון האופל בטעות כשהיה תינוק יהפוך להיות מסמר הערב בכל אירוע? למה שאיזה הארי פוטר אחד יהיה הנושא הכי מדובר בכותלי בית הספר בגלל כל הדברים המטופשים שקורים לו?"

יואן עצר לרגע כדי להסדיר את הנשימה. הוא נראה נסער. הכעס שהפגין כלפי הארי לא היה מוצדק, אבל הארי עדיין הרגיש כאילו הוא נוטל חלק באשמה.

"לא הייתה לי ברירה אלא להישאר," המשיך יואן, עיניו אל הרצפה הממורקת. "לא הייתה לי משפחה לחזור אליה. גם לא קרובי משפחה מרושעים שלפחות יתנו לי קורת גג לחיות בה," הוא ירה מבט אכזרי אל הארי. "דמבלדור לפחות סידר לי דרך לבלות גם את הקיץ במקום הארור הזה.

"ועם תחילת השנה הרביעית שלי ידעתי מה אני רוצה לעשות. לפחות אם אני לא אוכל להסתלק מהמקום הזה בינתיים, אני כן אוכל לעבור לבית אחר. למקום שלא יהווה לי תזכורת יומיומית לפוטנציאל שאני אף פעם לא אממש. אז הסתננתי למיון של השנה הראשונה. זה לא היה קשה במיוחד. הייתי נמוך גם אז בכל מקרה ככה שלא ממש חשדו בי. רק ניצלתי רגע של חוסר תשומת לב מפרופסור מקגונגל כדי להוסיף את השם שלי לראש הרשימה."

באותו רגע הארי הבחין בנהר של תלמידי שנה ראשונה שהשתרכו בעקבות מקגונגל. ביניהם הארי הבחין בקושי במצנפת בלויה יותר מהאחרות שכנראה הייתה שייכת ליואן.

"המשימה נכשלה, כמובן," אמר יואן ביובש. "אומנם כן הצלחתי להסתנן למיון, אבל כשהמצנפת נחה על הראש שלי, נראה שהיו לא רעיונות אחרים מלבד להקשיב לתחינות שלי. והיא החזירה אותי לבית גריפינדור. מסתבר שרק הארי פוטר זוכה לפריבילגיות מיוחדות בתהליך המיון."

הארי שקל לשאול את יואן מאיפה הוא יודע על המיקוח שלו עם המצנפת, ובחר במקום זה לשמור על שתיקה.

באותו רגע המצנפת קראה: "גריפינדור!" ממקומה על ראשו של יואן, והנער הנמוך התקדם ברעד אל שולחן גריפינדור ושקע באחד מהכיסאות.

ליבו של הארי החסיר פעימה כשהבחין בדמותו שלו, מוחאת כפיים ל"תלמיד החדש", כמה מושבים מימינו של יואן.

אשמח לתגובות, וגם ללביבות.

הפרק הקודם		הפרק הבא