רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 10- בחזרה להוגוורטס 

שבועיים כבר עברו מאז אותו יום בו הגיעו הארי, רון והרמיוני אל נוויל וגילו את המסר מהוריו ומקלייר. הם עדיין לא ידעו אם קלייר יודעת על ההורוקרוקסים, והאם היא כיוונה אותם לשם בטעות או בשוגג. שבועיים הם לא משו מביתו של נוויל, כדי לא לעורר חשד, כדי להטעות את האויב. שבועיים בהם היה לארבעה מספיק זמן לתכנן את מעשיהם בקפידה.

הם הולכים לחדור להוגוורטס. והיה להם לפחות יתרון אחד: מפת הקונדסאים.

הארי ארז את חפציו. החדרים בהם שהו הארי, רון והרמיוני במהלך השבועיים האלו נראו כמו לאחר קרב ממושך, למורת רוחה של סבתו של נוויל, שלמרות שלא העירה להם דבר על כך, הארי היה בטוח שלפחות פעמיים הוא ראה אותה מבקשת מנוויל שידאג להזכיר להם לסדר אחריהם.

גם הספרייה לא נשארה מחוץ לתחום. את רוב זמנם הם בילו למעשה בספריה, עוברים שוב ושוב על עשרות ספרים מאובקים, (או כמו שרון קרא לזה: יום טיפוסי בחייה של הרמיוני), שנשארו פתוחים על השולחנות המאורכים.

"אתם מוכנים?" שאל הארי.

"אתה יכול להיות בטוח," ענו רון והרמיוני ביחד.

"להתראות נוויל."

"להתראות," הוא השיב, "ובהצלחה."

ובהבזק אחד הם כבר לא היו שם. הם היו בצריף המצווח, שגם לאור יום נראה מצמרר למדי, עם עדות קלה בלבד למה שהתרחש שם לפני ארבע שנים. לפחות הם ידעו שהוא לא רדוף, זאת בהנחה שאף אחת מהרוחות שגורשו מהוגוורטס החליטה לעבור לשם. זה יכול להיות די מפחיד להיתקל שם בטעות בברון המגואל.

על פי התכנון המקורי הם התכוננו ללינה בצריף המצווח למשך הלילה ומשם יעשו את דרכם אל עבר הטירה. הרמיוני הזכירה להם לפני היציאה לדרך שהוגוורטס סגור ואין לדעת אם וולדמורט כבר הצליח לחדור את ההגנות על בית הספר, אבל מה שבטוח או ינסה.

"הארי, זה אתה?" הרמיוני ירדה במורד המדרגות כששרביטה מאיר את דרכה. שערה הזדקר עוד יותר מתמיד ונעמד בצורה משונה, דבר שאור השרביט העצים אף יותר.

"אה?" נשמעה קריאה מצד השולחן הרעוע. הארי היה ישוב לשולחן, עובר על גיליונות קלף רבים הנושאים לחשים עתיקים לאור שרביטו המואר. מפת הקונדסאים הונחה מקופלת בצד.

"אתה צריך לצבור קצת שינה לקראת הימים הבאים," ענתה הרמיוני כשהמשיכה להתקדם אל עבר השולחן.

קול חבטה עז נשמע מהקומה העליונה, שבעקבותיו נשמעו צעדים מהירים במדרגות.

רון הגיע לחדר גם הוא כשהוא עוטה על פניו ארשת מבולבלת. "אז לא הערתי אתכם," הוא אמר בצרידות, ושפשף את עיניו.

"הארי עוד מעט הולך לישון," אמרה הרמיוני וגלגלה את עיניה אל עברו של הארי.

"אני רק חייב לעבור על הדברים האלו כאן לפני שתזרח השמש," הארי אמר נמרצות.

"אתה מקשה על עצמך יותר מדי," אמר רון.

"נלחמנו פעם אחת לא? וראיתם מה קרה…" אמר הארי בזעם.

"לא היינו מוכנים הארי! לא ציפינו שהם יגיעו כל כך מהר למכתש!" הרמיוני הרימה את קולה.

"היינו אמורים להיות מוכנים!" קרא הארי, "אני לא אתן לדבר כזה לקרות שוב!"

"כרגע אתה צריך לישון, הארי," אמר רון בקול מתוח.

"אתם לא ראיתם אילו הגנות הוצבו על ההורקרוקס האחרון שרדפנו אחריו," אמר הארי, "אין לנו מושג בפני מה נתייצב עכשיו."

"גם אם יהיה לנו מושג, זה לא יעזור לנו במיוחד אם לא נגיע לשם בשיא כוחנו," אמרה הרמיוני בשקט.

"גם אנחנו הולכים להיות שם," אמר רון, "למה אתה לא יכול לחזור לישון?"

"כי אני הארי פוטר, לצערי!" נקש הארי בזעם על השולחן וגרם לשרביטו לפלוט ניצוצות, "אני הנבחר, אני הוא זה שייאלץ בסופו של דבר להילחם בו. בעיניהם אני התקווה היחידה!"

"אתה רוצה לשבת?" שאלה הרמיוני בשקט ושלפה כיסא נוסף שהיה מונח לצד השולחן, "רק דאגנו לך."

"אני יודע," השיב הארי בעייפות ולקח את המפה לידיו, "זה פשוט, להיות כאן שוב... עם כל ה-".

בתחילה הוא לא הבחין בקווים הדקיקים שנפרשו על המפה והרכיבו מילים, היה זה רק מאוחר יותר, כאשר הבין שלא אמר את הלחש לגילוי המפה.

"המפה לא מתארת את שטחי הוגוורטס," אמרה הרמיוני בהרמת גבה.

"נכון. היא לא," אמר הארי.

"בטח הפעלת אותה כשנקשת עם השרביט," אמר רון כלאחר-יד.

"כנראה שכן..." היסס הארי.

"מה כתוב שם?" רון קם ממקומו וניגש אל המפה.

האדון רך-כף מוסר לאדון קרניים; תראה עוד פוטר.

"או, אלוהים..." אמרה הרמיוני.

דמעות נקוו בזווית עינו של הארי, אך עם זאת הרגשה של תקווה הציפה אותו.

האדון ירחוני מעוניין להעיר שהוא חשב שפוטרים הם זן נכחד.

האדון קרניים מבקש לדעת האם קיים קשר משפחתי.

האדון זנב-תולע מבקש להסכים עם האדון ירחוני.

הארי הושיט את שרביטו לפנים, ליבו פעם בעוצמה, מילה אחת הייתה בפיו:

"כן. הארי ג'יימס פוטר, הבן של ג'יימס."

המילים שעיטרו את המפה התחלפו במילים אחרות, שהביעו טון אחר לגמרי.

לילי?

הארי הנהן בראשו.

"אה, כן, כן, ברור," אמר הארי וטפח עם שרביטו על המפה.

האדון רך-כף מוסר לאדון קרניים; יפה.

כל האדונים מצטרפים לאיחול ברכת מזל טוב לאדון קרניים.

האדון קרניים מבקש מהאדון רך-כף את עשרת האוניות המגיעים לו, ובנוסף, מבקש לדעת האם הארי ג'יימס פוטר הינו בן יחיד.

"כן," ענה הארי בעצב ונזכר לפתע בזיכרון של הוריו.

האדון זנב-תולע מוסר כי השם בוודאי הולם אותו.

האדון רך-כף תוהה האם הארי ג'יימס פוטר ניחן ביכולות הקווידיץ' של אביו.

"אני משער שכן," ענה הארי, "נבחרתי להיות המחפש בשנתי הראשונה."

האדון זנב-תולע מהרהר האם שינו את החוקים.

"לא," השיב הארי, "הייתי יוצא דופן."

האדון ירחוני מוסר לאדון קרניים שזהו הישג שאפילו הוא עצמו לא הצליח להשיג.

האדון קרניים חייב לציין שהוא התרשם.

"אפילו זכינו בגביע, בשנה השלישית, וגם בחמישית ובשישית," אמר הארי בגאווה, עם דמעות בעיניו.

האדון רך-כף דורש לדעת אם הארי ג'יימס פוטר שובץ לגריפינדור.

"כמובן," ענה הארי, "לא היה יכול להיות אחרת."

האדון זנב-תולע מעוניין לדעת מהו גילו של הארי ג'יימס פוטר.

"שש עש... שבע עשרה, היה לי יום הולדת לא מזמן."

האדון קרניים מאחל להארי ג'יימס פוטר מזל טוב.

האדון ירחוני מרגיש צורך לציין שהארי ג'ייימס פוטר מבוגר מהאדונים הנכבדים עצמם.

"זה מרגיש כאילו הם מבקרים אותי," העיר הארי לרון והרמיוני ואז הבחין שהם לא שם יותר.

האדון רך-כף מבקש לדעת האם הארי ג'יימס פוטר מתעתד להיות הילאי.

"רציתי, אה, אני, אה, די כבר כן, אבל לא באופן רשמי."

האדונים שמעו לאחרונה ממקור ראשון שסבר-מאוס התמנה להיות מורה בהוגוורטס. הם מעוניינים לדעת איך הוא מסתדר.

להארי לא היה חשק לענות על שאלה זו, הנה אביו וכל חבריו בתקופה אחרת לחלוטין, לא יודעים שבעוד מספר שנים הכל התהפך לגמרי, שניים מהם ימותו, דמבלדור יהרג גם כן והכל יתחיל כאשר אחד מהם יחליט לחצות אל עבר הצד השני.

היו כל כך הרבה שאלות שרצה להפנות אליהם וכל כך הרבה שאלות שלא היה יכול לשאול. זה פשוט עוד לא התרחש בחייהם.

האדון ירחוני מבקש לדעת איזה מן אבא הוא האדון קרניים.

האדון קרניים מסכים עם האדון ירחוני.

מילים אלו נענו בדממה מצידו של הארי.

האדון זנב-תולע מפציר בהארי ג'יימס פוטר לענות.

"אני בטוח שהוא היה יכול להיות אבא מעולה," ענה הארי במרירות.

האדון ירחוני איננו בטוח כי הבין את התשובה.

שאלה זו גם איננה מצאה חן בעיניו של הארי, אך מזאת לא יוכל להתחמק, ועל כן הוא חייב לענות, כמה שהדבר יהיה קשה מנשוא.

"הוא..." אמר הארי בקול גבוה מאוד מהטונים הרגילים בהם הוא מדבר, "...מת."

אוי....

מה עם לילי?

"גם," ענה הארי בגרון חנוק, "שניהם נרצחו, מתו כדי להציל אותי." הנימה המשועשעת בתשובות האדונים הלכה וגוועה.

....

האדונים מוסרים תנחומים.

אז... מה איתך?

"גדלתי עם... הדודה פטוניה, אחותה של לילי, בעלה ובנם."

האדון רך-כף מוסר שהוא חשב שלילי הגיעה ממשפחה של מוגלגים.

"כן," אמר הארי בלב כבד, "הם לא סיפרו לי שאני קוסם, עד שהאגריד הגיע."

האגריד? מממ....הם לא סיפרו...לך?

"לא, הם לא רצו שאני אהפוך לאחד."

האדון רך-כף דורש לדעת מה עלה בגורלו, שכן הוא חשב שאם לקרניים יהיה בן הוא יהיה האפטרופוס.

"מרבית שנותיי לא ידעתי על קיומו, הוא היה בכלא. אזקבאן-"

אזקבאן?! לא יכול להיות.

"-הוא הואשם ברצח של מוגלגים, ביניהם זנב-תולע," הארי בלע את רוקו. "אבל זה לא היה הוא," הוא הוסיף במהירות, "הוא לא היה זה שגילה לוולדמורט את מקום המסתור של הוריי."

האדון רך-כף דורש לדעת את הוא עדיין שם.

"לא," ענה הארי, "הוא ברח מהכלא, לפני ארבע שנים, כשהוא גילה שזנב-תולע עדיין בחיים. זנב-תולע היה המרגל, הוא גילה לוולדמורט על... על ההורים שלי. הוא רצח את...אותם אנשים. הוא הפליל את סיריוס. ועכשיו סיריוס מת. נרצח בידי בלטריקס לסטריינג' לפני שנתיים."

לסטריינג'? החבר שלה?

האדון זנב-תולע מוסר שזה לא נכון. הארי ג'יימס פוטר בבירור משקר.

"זה נכון..." אמר הארי ובקולו תיעוב גדול, "גילינו את זה כאן, בצריף המצווח, פרופסור לופין היה כאן."

הייתי שם? כאן בהוגוורטס? אני פרופסור?

"דמבלדור מינה אותו למורה להתגוננות מפני כוחות האופל, המורה הכי טוב שהיה לנו מעולם. הוא לימד אותי להפיק פטרונוס, שלבש צורה של אייל. לצערי, הוא עזב לאחר שנה, סנייפ גילה לכולם שהוא אדם-זאב."

אז זה נכון?

"זנב-תולע חזר אל וולדמורט ועזר להשיבו למלוא כוחותיו."

להשיבו?

"הוא...בלילה שבו הוא רצח את הוריי, הוא ניסה לתקוף אותי, אבל בגלל שאימא שלי מתה כדי להציל אותי, הכישוף חזר אליו והוא הפך להיות צל של עצמו. אני נשארתי עם צלקת. ברק. וחלק מכוחותיו."

חלק מכוחותיו?

"אני יכול לדבר עם נחשים, אני לחשנן. יכולתי לראות את המחשבות שלו."

ועכשיו, מה תוכניותיו, כשחזר?

"דמבלדור מת. נרצח בידי סנייפ, ראיתי זאת במו עיני. בית הספר נסגר."

לא יכול להיות... סניוולוס...

הארי היה בטוח שאם המפה הייתה מדברת היא הייתה אומרת את המשפט האחרון בארס רב. "לפני חודשיים," הוא המשיך.

ואתה?

"הייתה נבואה, לפני שמונה עשרה שנים, נבואה שתספר על הילד שיהיה בכוחו להביס את וולדמורט, בגלל זה הם התחבאו, בגלל זה הוא רדף אחריהם."

...

"הוא ניסה להילחם בי, כמעט בכל שנה, אבל נכשל, עכשיו זה הזמן שלי להחזיר מלחמה."

בגלל זה חזרת להוגוורטס?

"כן."

אז אתה יכול לדעת שתמיד נהיה שם בשבילך. אל תהסס לנקוש אם תזדקק למשהו.

הארי התעורר בבהלה כשפניו נחו על מפת הקונדסאים, וזינק מן השולחן. האור המועט שחדר מבעד לחלונות, החסומים ברישול על ידי קרשים, סימן להארי כי השחר כבר עלה.

הכל היה חלום, כלום מלבד חלום. אכזבה קשה תקפה את הארי, כנראה שהמקום בו הוא נמצא השפיע עליו בצורה זו או אחרת.

הוא התארגן במהרה, צייד עצמו בכל אשר יכל ועלה לקומה העליונה. בקושי רב גישש את דרכו באפלה שעדיין אפפה את הבית, אפילו שהיה בידו שרביט.

רון והרמיוני לא חיכו לו שיעלה חזרה, והוא מצא את שניהם ישנים. הרמיוני על מיטת האפיריון ואילו רון על הרצפה. קרוקשנקס הצטנף לידו. הוא חייך קלות ואז ניגש להעירם.

השלושה צעדו באיטיות במדשאות בית הספר, ככל שגדלו וגבהו היה יותר קשה לשלושתם להצטופף תחת גלימת ההיעלמות, בדיוק כמו שעשו בשנים עברו. המדשאות נשארו גדולות כפי שהיו מלבד דבר אחד. כעת המדשאות המיותמות היו מעוטרות במצבה לבנה הגדולה שהייתה שייכת לדמבלדור. ליבו של הארי החסיר פעימה. הוא רצה להגיד לו את כל אשר על ליבו, להבטיח לו שאת ההורקרוקס הזה הם ישמידו. הם המשיכו להתקדם, אולם הארי לא הצליח להסיר את עיניו מהמצבה.

הם היו שוב בהוגוורטס.

"הנני נשבע בזאת חגיגית כי אני מחפש צרות."

האדונים ירחוני,זנב-תולע רך-כף וקרניים

מפיצי עזרים קסומים למעשי שובבות

גאים להציג בזאת את

מפת הקונדסאים.

הפרק הקודם		הפרק הבא