All the Young Dudes

למרבה המזל, מדאם פומפרי הצליחה לבטל את הקללה בכמה נפנופי שרביט. אבל היא עדיין הרצתה להם על שימושים לא הולמים בקסם מסוכן.

"כאילו שרצינו להיראות כמו ביגפוט!" ג'יימס התלונן כשהם עזבו את המרפאה, עורם עדיין מעקצץ מצמיחת השיער.

"זה חייב להיות סנייפ. הוא ציפה את הממתקים באחד השיקויים שלו, אני יודע את זה," סיריוס רתח.

"כן, כולנו יודעים את זה, חבר," ענה ג'יימס. "אל תדאג, אנחנו נחזיר לו."

"אני כל כך מצטער!" פיטר ייבב, בפעם המאה. "באמת חשבתי שהם מאמא שלי!"

"זה בסדר, פיטר," ג'יימס טפח על כתפו. "רק הלוואי שהיית נותן לנו אותם ביום שני - אז לפחות היינו יכולים להבריז משינויי צורה."

"אני דורש נקמה!" סיריוס צעק, מרים את שרביטו בדרמטיות. רמוס צחק, וגם ג'יימס.

"ואתה תקבל אותה!" הוא ענה, דוחף את משקפיו בחזרה במעלה אפו. "סבלנות היא מעלה, בלק. נקמה כזאת לוקחת זמן. אני מניח שאין לך עוד רעיונות גאוניים, רמוס?"

"מצטער," רמוס הניד בראשו. ליבו עדיין פעם בחוזקה מהאימה שחש. אם סנייפ היה שם באותו רגע, הוא היה חונק אותו; לא מותח אותו. 

"אני אעזור לך, ג'יימס," פיטר צייץ. "אני אעשה כל דבר, אני לא אפחד הפעם, אני…"

הם בדיוק פנו למסדרון שהוביל למגדל גריפינדור כשמישהו מאחוריהם קרא, "סיריוס."

כל ארבעת הבנים הסתובבו. סיריוס השמיע קול המום קטן. זו היתה בלטריקס בלק.

"מ'תרוצה?" הוא שאל, מסתכל למטה ומשפשף את נעליו על הרצפה. זו היתה העמידה הכי לא-סיריוסית שאפשר לדמיין, רמוס חשב. הוא גם שם לב שג'יימס צעד קדימה, עומד כתף לכתף עם חברו.

"בוא הנה ופנה אליי כמו שצריך," תלמידת השנה השביעית נבחה בתגובה.

סיריוס לא זז. בלטריקס שלפה את שרביטה - רמוס היה המום, ובפעם הראשונה מאז שהוא הגיע להוגוורטס, הוא הרגיש מבועת.

"בוא הנה," היא אמרה, בקול נמוך. "או שאכריח אותך. וזה לא יהיה לחש הצמחת שיער ילדותי, אני מבטיחה."

סיריוס הלך קדימה, מניד בראשו לג'יימס, שניסה ללכת אחריו. שלושתם הסתכלו על בני הדודים מדברים בקולות שקטים בקצה המסדרון לדקות ארוכות ולא נוחות. סיריוס בקושי הרים את מבטו כל השיחה. לבסוף, היא טפחה על ראשו, ואז שבה על עקבותיה ועזבה. כולם נשפו בהקלה. סיריוס חזר אליהם ברעד.

בשתיקה, ארבעתם נכנסו לחור מאחורי הדיוקן והתיישבו בספה הרגילה שלהם.

"אתה בסדר, סיריוס?" ג'יימס שאל ראשון.

"כן," הוא הנהן, נראה חיוור יותר מהרגיל. "היא, אה… היא רצתה להזמין אותי לתה. ביום ההולדת שלי. נראה לי שאמא שלי הכריחה אותה, בטח בכינוס משפחתי. מנסה להחזיר אותי אליהם."

"רק כי אתה בבית אחר?"

"והחברה שאני מסתובב בה," הוא גיחך.

"אז מתי יום ההולדת שלך?"

"עוד שבועיים. השלישי. אבל אני חייב ללכת לתה הזה. בלה לא התבדחה על ההיכרות שלה עם כמה קללות ממש רציניות."

"אז נעשה משהו אחרי זה. משהו טוב, כן?"

פיטר ורמוס הנהנו בהתלהבות, אבל במעמקי ראשו, רמוס זכר שהשלישי יהיה ליל הירח המלא.

***

סיריוס חגג שתים עשרה ורמוס לא היה שם לחגוג איתו, למרות שלא היה נראה לו שלמישהו אכפת. ג'יימס היה החבר הכי טוב של סיריוס, אחרי הכל, ופיטר עדיין אהב לחשוב שג'יימס השתייך גם לו, קצת. אז רמוס היה האחד שנשאר בחוץ, אפילו אם הוא לא היה נעול בצריף, מנסה לקרוע את עצמו לגזרים. מדאם פומפרי ניסתה שיקוי שינה הפעם, לפני שהירח עלה, אבל מסתבר שלא היתה לזה שום השפעה. ומה שהיה הכי גרוע, הוא הצליח להשאיר לעצמו את הצלקת הכי גדולה שלו בינתיים - לכל אורך הגב.

פומפרי הכריחה אותו להישאר במרפאה למשך כל היום לאחר מכן, מה שדווקא פעל לטובתו - זה אמר שהוא יכל פשוט לומר לחבריו שהוא נהיה חולה פתאום. הם עדיין לא הבינו למה הוא לא אמר להם שום דבר על זה שהוא הרגיש לא טוב לפני כן, אבל זרמו עם זה. הם כנראה כבר חשבו שהוא היה מוזר למדי, וכבר קיבלו כמעט כל דבר שיאמר להם.

ממילא הוא לא היה נהנה מיום ההולדת. ג'יימס דיבר עם מדאם הוץ' וסידר לשלושתם אימון תעופה בזמן ארוחת הצהריים. אחרי ארוחת הערב, לפני שסיריוס היה צריך ללכת להתארגן לתה עם בנות הדודות שלו, ג'יימס ופיטר הובילו את שולחן גריפינדור לסיבוב של "יום הולדת שמח", ואחריו עוד שירי יום הולדת. לפי מה שרמוס שמע מכמה תלמידים, הם שרו אחד מהשירים שוב ושוב, כל פעם יותר חזק, עד שפרופסור מקגונגל איימה עליהם בריתוק אם לא יפסיקו.

בזמן שחודש נובמבר התקדם, הימים התקצרו והטירה נהייתה חשוכה. הם בילו פחות מזמנם בחוץ, ויותר ממנו מצטופפים מול האח בחדר המועדון, משחקים משחקי קלפים ומתכננים נקמה נגד סנייפ. הסמסטר הראשון התקרב לסיום, ונראה שהמורים העמיסו עליהם יותר שיעורי בית מאי פעם.

בכל פעם שסיריוס ורמוס היו בלי פיטר וג'יימס (בדרך כלל כשהשניים האחרים היו בספריה), סיריוס הקריא לו. הם סיימו את תולדות הכישוף בפחות משבועיים, ואז עברו בין מדריך שינויי צורה למתחילים ומרקחות ושיקויי קסם לשאר הסמסטר. כשהקונדסאים הכינו את שיעורי הבית שלהם ביחד, הוא המשיך לקרוא בקול, כאילו לעצמו, טוען שזה עוזר לו לחשוב. זה עיצבן מאוד את ג'יימס, שהעדיף שקט.

למרות שהם לא יכלו לכסות את כל תוכנית הלימודים בזמן כה קצר, לתדהמת כולם (כולל שלו עצמו), הציונים של רמוס השתפרו בצורה אסטרונומית. מסתבר שהרעיון של סיריוס היה נכון; היכולת של רמוס לאחסן ולזכור מידע היתה ראויה לציון, והוא מצא את עצמו מצביע בשיעורים לראשונה בחייו.

מצד שני, הציונים של סיריוס התדרדרו. הוא בילה כל כך הרבה זמן בעזרה לרמוס בסוד, שהוא כבר לא קרא כל כך הרבה, דבר שהתגאה בו. הציונים שלו הפכו לממוצעים, עוברים ולא יותר, והיו נמוכים משל ג'יימס לראשונה. לג'יימס לא היה מושג, כמובן, והניח בשמחה שזה בעצם הוא שמשתפר.

"אבל אתה מבלה כל כך הרבה זמן בספריה!" רמוס לחש לו פעם אחת, אחרי שסיריוס קיבל ציון 'מספיק' על החיבור שלו בלחשים. "חשבתי שאתה לומד." רמוס עצמו עדיין לא מצא את האומץ לבקר בספריה. המחשבה על כל הספרים האלה הבעיתה אותו. 

"אני לומד," סיריוס אמר בעליזות. "רק לא את זה." הוא קיפל את החיבור. "אני מחפש לחשים קוגניטיביים - אתה יודע, כדי שתוכל לקרוא לבד. זה ממש מסובך, רמת בגרויות, אבל נראה לי שכמעט תפסתי את זה. אל תדאג, לופין, זה לא כאילו אני נכשל. זה הרבה יותר מעניין, בכל מקרה."

רמוס הרגיש אשמה נוראית, כמובן, וגם מעט בושה על כך שסיריוס הקדיש כל כך הרבה זמן לעזור לו. הוא בכנות לא יכל לזכור מקרה בחייו שמישהו ניסה כל כך הרבה לעזור לו. זה גרם לו לקוות שהוא יכל לעשות משהו - להחזיר לסיריוס איכשהו. אבל, חוץ מהמשפחה הקשה שלו, נראה שסיריוס בלק לא רצה כלום.

למעשה, היה דבר אחד שרמוס יכל לתת לסיריוס שאפילו ג'יימס לא יכל - אבל זה בקושי הרגיש ראוי לציון. משהו שסיריוס קרא לו 'נקודת מבט מוגלגית'. זה התחיל כשרמוס סוף סוף אזר את האומץ לשאול על אוסף התקליטים של סיריוס. סיריוס רק שמח לחלוק; חוץ ממטאטא המירוץ שלו, שעדיין היה בבית, האלבומים שלו היו הרכוש היקר ביותר לליבו של סיריוס.

רמוס יכל בקלות להבין למה - היה לו את Introducing The Beatles, A Hard Day’s Night ו-Help!, וגם את Abbey Road; Beggars Banquet ו-Sticky Fingers ("מיק ג'אגר הוא המוגל הכי מגניב שאי פעם ראיתי", סיריוס אמר), שני אלבומים של לד זפלין - רמוס אף פעם לא הקשיב להם, אבל הנערים המבוגרים יותר בסנט אדמונדס היו אובססיביים - ואלבום של סיימון וגרפנקל, מוחבא מאחורה.

מסתבר שקוסמים לא חשבו הרבה על מוזיקת מוגלגים. סיריוס קיבל את כל התקליטים שלו מבת הדודה שלו, אנדרומדה, שהיתה ה'כבשה השחורה' הראשונה של משפחת בלק, מכיוון שעזבה את בית הספר כמה שנים לפני כן והתחתנה עם מוגל.

"אני בקושי פוגש אותה," הסביר סיריוס. "מאז החתונה. אבל היא שולחת לי את אלה מדי פעם. היא שולחת אותם בדרך המוגלגית, כדי שאמא לא תגלה - היא לא מבינה איך משרד הדואר עובד."

אז למרות שהיה לו אוסף מרשים בסטנדרטים של ילד בן אחת עשרה, התשוקה של סיריוס למוזיקה התקיימה בתוך בועה. הוא לא הכיר שום שירים אחרים של הביטלס חוץ מאלו שכבר היו לו תקליטים. הוא אף פעם לא הקשיב לרדיו, או צפה ב-*Top of the Pops, או אפילו פתח עותק של NME**.  לפיכך, רמוס היה מבחינתו מרתק בנושא של מוזיקה ותרבות מוגלגים.

"אבל אתה באמת ראית אותם!" הוא אמר, נדהם. "ראית אותם מופיעים."

"לא במציאות או משהו," רמוס אמר, מרגיש קצת לא נוח.

"לא, אני יודע, בטלפון," סיריוס הנהן בחכמה. 

רמוס החניק צחוק. "בטלוויזיה," הוא תיקן. "זה יותר כמו הציורים הזזים האלה שיש לכם. רק בשחור-לבן. ורק הביטלס - הסטונס עלו פעם ומטרון הכריחה אותנו לכבות את הטלוויזיה, בגלל השיער שלהם."

"מה עם השיער שלהם?"

"ארוך מדי," רמוס משך בכתפיו. "היא אמרה שהם נראו מלוכלכים."

"השיער שלי הרבה יותר ארוך," סיריוס אמר, מזעיף פנים.

"כן, נכון. אבל לבנים מוגלגים אין שיער ארוך, לא בדרך כלל."

"אל תגיד לו את זה!" פיטר לעג. "הוא יגלח לעצמו את הראש." הוא זרק ג'וג'ו על הלוח שעל הרצפה - הם שיחקו משחק עצל בהפסקות בימים האחרונים, מנסים ללמד את רמוס את החוקים. הג'וג'ו התגלגלה לאחד הג'וג'ואים של סיריוס ודחף אותו החוצה מהטבעת, משפריץ מיד נוזל מסריח, שסיריוס התחמק ממנו רק ברגע האחרון. פיטר חייך. "הא! קבל את זה, אוהב מוגלגים!"

סיריוס קילל בקול, ועזב כדי להחליף בגדים.

* Top of the Pops - תוכנית טלוויזיה בריטית על מוזיקה

*NME - New Musical Express - מגזין מוזיקה בריטי

הפרק הקודם		הפרק הבא