בנו של לורד וולדמורט

ת'יקנס רתח.

הוא שנא את וולדמורט מאז שזה הסתנן לנשמתו. כעת בנו של העלוקה נמצא בהישג ידו ושר הקסמים מבקש להגן עליו. ת'יקנס תפס לקינגסלי בכתף.

"לא!" הוא נהם. "אסור לאפשר למפלצת הזו להסתובב בהוגוורטס!"

קינגסלי העמיד פנים שלא הבין ושאל "אבל אנחנו לוקחים אותו לאזקאבאן."

"אני מדבר על ה-- ---- הזה, רידל!" אמר ת'יקנס בכעס.

"אישרנו את תוכנית ההזדמנות השנייה של דמבלדור."

"הוא מת ואתם מתייחסים אליו כמו לאלוהים!"

"נכון. הילד יישאר בהוגוורטס. דרך אגב," קינגסלי הסתובב אליו. "קללות לא תואמות את רוח משרד הקסמים."

ת'יקנס מלמל משהו.

הקוסמים יצאו מהמשרד.

אדוארד הביט סביבו. רק הפרופסורים והארי נשארו במשרד, מלבדו.

"אני רוצה שכל אחד ידווח לתלמידים מה קרה," אמרה מקגונגל.

ראשי הבתים הנהנו. הפרופסורים יצאו.

אדוארד נאנח. "אני רואה שהגיע הזמן ללכת. אני אעגן את הנשמה מחר." הוא חטף את ההורקרוקס, הערכה והשרביט והלך.

הארי החל לקום גם הוא, אבל דמבלדור אמר  "חכה, הארי."

"מה, דמבלדור?"

"אל תאפשר לאדוארד להפוך לאביו."

"אל תדאג."

"אני סומך עליך." פניו של דמבלדור העציבו. "ילד מסכן."

"נכון," אמר הארי ונאנח. "ילד מסכן שכולם סובלים כי מנסים להפוך אותו למאושר."

"זה העמדה במבחן של הערכים. דרך אגב, מכיוון שאתה כבר לא דובר לחשננית, אני מעדיף שתימצא לאדוארד מורה. הוא עוד עלול לגלות את שאר השימושים בשפה בדרך הקשה."

"זה יטופל."

יום המחרת עלה על הוגוורטס.

אדוארד נכנס למרפאה והתיישב ליד אלבוס ורוז.

"אלבוס."

"כן?"

"איך נראיתי כשביצעתי את הקסמים?"

אלבוס השתהה לפני שענה. "מפחיד."

"למה?"

"היו לך עיניים אדומות."

אדוארד בהה בו. "באמת?"

"כן." אלבוס השפיל את מבטו. "מה זוהר בכיס שלך?"

אדוארד קפץ על רגליו. "חייב ללכת," אמר בבהילות.

הנשמה החלה לצאת. היא מנסה לקבל עצמאות.

אדוארד רץ החוצה. איפה אוכל לכבול אותה בלי שמישהו יראה? חשב בפחד. לפתע נזכר בתאריך האחרון של יציאה להוגסמיד.

ככל תלמידי השנה הראשונה, נשאר אדוארד בטירה. אך הוא תפס את ג'יימס ואלבוס עוברים בפסל של מכשפה גיבנת.

המעבר יספק מקום נהדר.

הוא דהר לקומה השלישית והגיע למסדרון. הוא חלף במרוצו על משהו חלול, אך לא עצר לבדוק. הוא הגיע למכשפה, מלמל "דיסנדיום," והחליק פנימה.

הוא גלש במגלשת אבן למשך כמה עשרות מטרים ואז קם על רגליו. הוא הוציא במהירות את אבן האוב. היא הוקפה הילה כחולה-סגולה.הוא עזב אותה והיא ריחפה באוויר.

אדוארד נשם עמוק והחל לדקלם. "אנימה, אימורטליאה." כדור וורוד זהר בתוך אבן האוב.

"איספה פוטסטס. פוטניאה מגיקה. אנימם מאה דא רובור סולביט." גלים של אור שפעו מהכדור ונספגו באבן.

"אנימם מאה מאיי. ספרטה סולביט." הכדור זהר ומטח ניצוצות יצא ממנו ונספג באבן.

"קורטורס, אנקוריס אימורטליטטם. למקלק אינטרוריט. פיארי סינה אילו." חוטים של אור וורוד- לבן בקעו מהכדור.

"נביס אנקורם אינטרוריט אנימם מאם." החוטים נקשרו סביב האבן.

"אריט דומינוס סרבו רטיאונם וירטוטיס. פולמינה זאוסס קרקטר, וירטוטה מגיקה הרמס." קרן אור חיברה בין השרביט של אדוארד לאבן האוב.

אדוארד זעק בכאב וקרן האור האדימה.

אבן האוב זהרה באור אדום ואז נפלה לרצפה.

ההורקרוקס הושלם.

חופשת ליל כל הקדושים החלה.

"תרצה להישאר בהוגוורטס, אדוארד?" שאל סלגהורן בחיוך רחב.

"לא, אדוני, תודה רבה," ענה אדוארד.

"אז לאן אתה הולך?" סלגהורן נראה מבולבל. "חשבתי שאתה גר כאן."

"אז למה שאלת אותי אם אני נשאר?" שאל אדוארד בערמומיות.

סלגהורן נראה נבוך. "או... סתם, לפרוטוקול."

אדוארד צחק. "אז מה הסרט הסגול שנמצא על 'הטופס' שלי?"

סלגהורן הצטרף לצחוקו. "יש לך שכל, בחורי," אמר בשמחה וטפח על גבו.

אדוארד חייך. "אני בטוח שאצטרף לחגיגה לפני חג המולד, פרופסור," אמר.

"אז לאן באמת אתה הולך?"

"כשהצוואה של אימי והצוואה של אבי פורסמו, זכיתי באחוזת לסטריינג' ובכל הבתים הקטנים של אבי. אם אני לא טועה יש לו טירה בסקוטלנד."

סלגהורן גרד את פדחתו. "אז אתה הולך לאחוזה? היא לא ריקה ומעופשת אחרי כל השנים האלה?"

"כלל וכלל לא. ירשתי כמה גמדוני בית שהופכים את כל נכסי הנדל"ן שלי למקומות ראויים למחייה."

"טוב, נתראה אחרי החופשה!"

סלגהורן התרחק.

עיניו של אדוארד בהקו רגע באדום, ואז הוא התמוטט.

הוא קם על רגליו חלושות. "אני שונא שזה קורה," מלמל.

בזמן האחרון, כשנשמתו של וולדמורט כה מחוברת לשלו, פעם בכמה ימים חווה אדוארד התקף קצר במהלכו קטעים מזיכרונו של וולדמורט ממלאים אותו. אוצר המילים שלו בכל מיני שפות (כולל לחשננית), רציחות (אדוארד הקיא לעיתים קרובות בעקבות ראיית הטבח) וכמובן- לחשים.

אדוארד עלה במהירות למעלה, מוכן לכתוב בספרו את הלחשים החדשים שלמד.

עד כה, הוא ידע את הלחשים הבאים:

*סנקטוס לגניס, אש הקודש בה השמיד את הערפד.

*פגעסוס, לחש המחולל ברק.

*גאינום, אש הגיהינום ששילח באיש הזאב.

*נובילה, לחש המחולל סערה. אדוארד מעולם לא השתמש בלחש הקטלני הזה.

*אאוגואה- כדור אש. כמו הברק, קוסמים רבים ידעו להטיל אותו.

*סטורמה פלמוס- סופה של להבות.

*פלומין באל- לחש זה מחקה את תופעת הטבע כדור ברק.

*פופולטינם אינגס רינגוס- לחש שאביו למד מדמבלדור, ככל הנראה. האם דמבלדור לא השתמש בטבעת אש גדולה לפני מותו, במערה?

*אקיד- זה לא לחש אבוד, אך הוא רב עצמה. לחש זה משחרר מהשרביט סילון חומצה מאכלת.

*אלקטריק קאין-לחש המחולל שרשרת ברקים הפוגעת במספר יריבים.

*ורסטילה דפנסוס של- סוף- סוף לא לחש הרס! אך גם לחש זה קשור לקרב- הוא מחולל בועה צבעונית גדולה סביב המטיל (וחבריו, אם הוא רוצה). הבועה בולמת כל מיני התקפות וגורמת נזק רב לאלו המנסים לעבור דרכה.

*ורסטילה מורום דפנסיאוניס- דומה מאד לקודם, אך הוא מעוצב בצורת קיר.

*פירוס טורפוס- לחש זה הציב אדוארד על הספר. אחרי הכל, מלכודת אש היא שימושית נגד גנבים.

*פרוטקטיאון- מעטפת הגנה בסיסית.

וכמובן, לחש אחד חזר על עצמו, הלחש שוולדמורט (וכעת גם אדוארד) ידע עליו יותר מכל אחד אחר- אבדה קדברה.

"אדונילי בבית!" צרחה הגמדונת.

כל הגמדים עמלו על ארוחת הערב. הם צלו כבש שלם, אפו מגש גדול של תפוחי אדמה בשמן והכינו סלטים לרוב. עשרה אנשים יוכלו לאכול לשובע ועוד יישאר אוכל לרוב.

הדפיקה נשמעה שוב.

גמדון נרגש פתח את הדלת. "ערב טוב, אדונילי!" צייץ. "אני אחיה של בילקי, בליק. תודה רבה שהעסקת אותנו, אדונילי!"

אדוארד הביט אליו בטוב לב. "אין בעיה. איזה ריח טוב!" קרא. "אפילו הגמדונים של הוגוורטס לא יכלו לעשות ארוחה כזאת!"

הגמדונים צייצו בעונג. "תודה רבה, אדונילי!"

אדוארד הביט בהשתאות על כמות האוכל העצומה שחיכתה לו בחדר האוכל. "מה זה? נראה כאילו צליתם כבש שלם!" עיניו נפערו כשהגמדונים הנהנו. "זה שק של תפוחי אדמה?"

"כן אדונילי," אמר אחד מהם. "ולסלטים שקית של כל ירק שאתה רואה!"

"אבל..." אדוארד לא הצליח למצוא מילים. "תודה רבה! אבל אני לא יכול לאכול הכל לבד..."

"אל תדאג אדונילי," צייצה בילקי. "משפחת מאלפוי בוא-תבוא לאורחת ערב!"

ליבו של אדוארד שקע בקרבו. "איזה מאלפויים?"

"דראקו מאלפוי וההורימים שלו, והבן שלו!" אמרה בילקי.

אדוארד הנהן בעצב. "טוב, זה נכון, הם באמת משפחה... וחבר..." הוא הביט שוב על האוכל. "אבל מספר כפול של אנשים לא יצליחו לגמור את כל האוכל! אתם עשיתם עבודה נהדרת ואני רוצה שתאכלו איתנו!"

גמדוני הבית החלו להתייפח בשמחה. "אבל אנחנו לא יכולים לאכול שולחן אחד עם אדונילי..." מלמל אחד והאחרים הצטרפו במחאה.

"טוב!" קרא אדוארד. "בסדר, תאכלו בחדר האוכל למעלה. אבל תעשו חיים!"

גמדי הבית שוב בכו מהתרגשות ואחד מהם קרא "אבל רק אחרי שנשרת את אדונילי הטוב!" השאר הסכימו מבעד לדמעות.

דפיקה נשמעה.

הגמדונים ניגבו את פניהם במהירות ופתחו.

בפתח עמדו שני זקנים, זוג צעיר ונער. לוציוס, נרקיסה, דראקו (שזכו לחנינה), פנסי וסקורפיו מאלפוי.

"שלום," אמר דראקו בחיוך ולחץ את ידו של אדוארד. "אני מצטער ששמעתי שיש לי בן דוד רק לאחרונה!"

כמה מגוחך נראה גבר בן שלושים ושבע הקורא לילד בן אחד- עשרה בן דוד, חשב אדוארד בעגמה. "היכנסו," אמר בחיוך.

"באה איתנו עוד מישהי. היא רצתה לפגוש אותך מזמן."

אדוארד נאנח. ככל הנראה עוד מעריצה של וולדמורט. "היא תצטרף לארוחת הערב, אני מניח?"

דראקו צחק. "היא לא יכולה לאכול."

אדוארד הביט בו בבלבול והחל לשאול "איך זה ייתכן...?" אך אז פיו נפער בתדהמה כשהאורחת נכנסה.

היא הייתה גבוהה, בעלת שיער יפה ופנים יפות. עפעפיה היו כבדים. והיא הייתה בצבע פנינה.

רוחה של בלטריקס לסטריינג' החליקה לחדר בחיוך.

הפרק הקודם		הפרק הבא