(ממש ממש) לא נכון. --גמור?--

אעעע,

בדקתי הכול, כן, כן. קראתי ספרים, הזעזוע של כול העולם.

עשיתי הכול! אבל נראה שהארי ממשיך לראות את ההורים שלו,

זה לא יכול להיות!

או שהוא גילה מה הפואנטה של כול מה שקורה, או, שהכישוף הזה 

בלי פואנטה.

עדיף האפשרות השנייה. 

אני לא רוצה להיראות טיפש בפניהם, אז עלה לי הרעיון הגאוני, אני 

יגיד כאילו אני יודע שהם יודעים, הם ימסרו לי פרטים, אני יצא מזה גאון,

נכון?

(ממש ממש) לא נכון!

שאמרתי להם את זה הם פשוט היו המומים ושאלו שאלות טיפשיות כמו,

"אז הם מתים?" או "איך?" אחי! הרגע הסברתי!

גילגלתי עיניים על שלושתם, ועלה לי עוד רעיון גאוני.

"מי מת?" שאלתי בתמימות, והם היו עוד יותר מבולבלים וטיפשים.

"מ'זתומרת?" דרשה הרמיוני וידעתי שיגיע הרצאה בדרך,

"אתה לא זוכר? זה לא יכול להיו-" למזלי רון נכנס לספרייה

וקטע אותה, שהוא ראה אותם והם ראו אותה היה רגע של שקט ואז..

"רון!" קראה הרמיוני ופשוט התנפלה עליו, סלאו דאון, אחותי!

זה שאתם מאוהבים אחד בשני, (מה שממש ברור) אתם לא צריכים 

שאנשים מסכנים יצטרכו לראות את הגועל הזה.

רון נראה כאילו הוא ראה איזו ווליה, (או את פלר, כן רון, ראיתי את זה!)

החלטתי לנצל את זה שהם מספרים לו הכול והחלטתי, בגלל שאני, טוב, גאון.

כמה פעמיים כתבתי גאון?

החלטתי לגרום להם לשכוח, נופפתי בשרביט על שלושתם ותוך שנייה

כולם היו מבולבלים, ולא הבינו מה הם עושים שם.

אני צריך זה להשמיד את העיתון.

טוב, נו. אני יכנס למועדון החטטנים.

"ביצה מוזהבת" אמרתי לגברת השמנה ומרטתי את השכמייה שלי, היא 

בחנה אותי בחשדנות אבל נתנה לי לעבור, מזל.

עברתי לאט, לאט את המועדון ואז רגע לפני שיכולתי להיכנס,

הוא הופיע, 

לראש-קרפדה יש אומץ? זה מעניין, יהיה טוב אם תיהיה לי 

קרפדה בגריפנדור.

"לך," אמר בקול רועד והצביע ליציאה, הבטתי באצבע שלו שהייתה ממש 

קרובה לפנים שלי (אייכ) ואז בפניו.

"וואו," אמרתי ומחאתי כפיים, "יפה מאוד, נוויל," הוא נראה מבולבל ואז 

נתתי לו בוקס בפרצוף, טריק קטן שלמדתי מחברתנו, הרמיוני.

עברתי מעליו, פתחתי את הדלת, הלכתי למיטה של הארי, הוצאתי את 

העיתון, שרפתי, יצאתי משם במהירות,חזרתי לחדר שלי עם תחושה מעוקה.

"איך?" לחשתי לחושך, "נוויל לא אמור לזכור, מה קורה פה לעזעזל?!"

צעקתי לעצמי ומיליון רעיונות נכנסו לי למוח.

"לומוס"שמעתי קול מקצה החדר שלי וראיתי את הרמיוני,

רון והארי יושבים על המיטה שלי, דאם.

"בזה אתה יכול להשאים אותי," אמרה הרמיוני והשיער הקופצני שלה 

קפץ מתמיד.

"וואו," אמרתי והינהנתי בראשי כאילו הבנתי את כול העניין, "זה היה דיי חכם,

ממש לא!" רון והארי חייכו אחד לשני, ונתנו להרמיוני להסביר את המובן מאליו.

"טוב," פתחה את פיה עם השיניים העקומות, "בגלל שאתה כלכך מתעקש לדעת,

בזמן שאתה כתבת לך את כול התוכניות שלך בשבילנו באתר בזה, אני-"

היא תיקנה שראתה את הפרצוף של רון. "אנחנו, ראינו איך קוראים לסיפור שלך מתי 

שאנחנו השאלנו את המחשב שלך לכמה דקות." 

המשך בקרוב!

הפרק הקודם		הפרק הבא