סולאנג'לו- ההתחלה

"למה הוא מסתכל עלי ככה?" ניקו מצא את עצמו חושב.

הוא ישב לייד שולחן האדס באחד הערבים של חודש אוגוסט, ביום אחרי שסיים לעזור במרפאה, וכשהרגיש שמישהו מסתכל עליו הוא סובב לשם את ראשו - לכיוון שולחן אפולו.

ויל סולאס ישב שם, בין אחיו לביתן, וכנראה הקשיב לקיילה ולאוסטין מדברים על איזה משהו
אבל הוא לא באמת נראה קשוב, הוא נראה יותר כאילו הוא חולם בהקיץ בזמן ששיחק באוכל בצלחתו, ומסיבה מסויימת שניקו לא הבין, המבט של ויל היה נעוץ ממש בו.

ניקו נזכר במבט של בן אפולו מהיום לפני כן במרפאה, כשקונור אמר לו שוויל בוהה בו, ואז ניקו הסתובב וראה את המבט הזה

ויל הסתכל עליו עכשיו בדיוק כמו אז, עיניו הכחולות נוצצות נעוצות ישר בניקו, כאילו הוא רק חצי מחובר למציאות

זה גרם לניקו להרגיש כאילו מישהו הצית בתוכו אש, והוא לא היה בטוח שהוא אוהב את התחושה שהוא בוער מבפנים.

קיילה הסתכלה על ויל, ואז היא הסתובבה במקומה והסתכלה על ניקו
היא צחקה לעצמה ונופפה אליו, ואז הוא נופף חזרה והיא הסתובבה שוב לוויל ואמרה לו משהו שגרם לו להזדקף במקומו כשפניו אדומות כמו שיערה של אחותו.

משהו נוצץ עבר מידו של אוסטין לידה של קיילה
דרכמה, אולי

יתכן וניקו היה ממשיך להתעמק בסיטואציה, אבל מגילה שהופיעה בשמיים הסיחה את דעתו
לפעמים להיות חצוי היה מאוד מעצבן

המגילה ריחפה למטה, מושכת את מבטיהם של שאר החצויים, ולבסוף נחתה על השולחן של ביתן 1, ממש מול ג'ייסון גרייס.

חניכים מביתנים שונים התחילו להתאסף סביב השולחן:
קודם מביתן הרמס, ואז הצטרפו גם הילדים של אתנה
אחר כך גם ביתן 10, אפרודיטה, וביתן 7, אפולו.

ג'ייסון הסתכל סביב על כל החצויים המקיפים אותו, ואז החזיר את מבטו למגילה והרים אותה.

כשהוא פתח את המגילה קול בקע ממנה, וזה גרם גם לביתן הפייסטוס להגיע כדי להסתכל

כשכמעט כל החניכים במחנה הקיפו את ג'ייסון בניסיון להסתכל על המגילה, הסקרנות של ניקו הרגה אותו והוא הצטרף גם

הוא תהה לעצמו לרגע אם כירון ינסה לפזר את ההתקהלות, אבל כשהסתובב לאחור כדי לבדוק ראה שגם הקנטאור מותח את צווארו בניסיון לראות מה המגילה הזו

"היי אנשים!" קולו של ליאו ואלדס קרא מתוך המגילה

ניקו הצליח לראות שג'ייסון הניח את המגילה

מישהו פילס דרך פנימה בין החצויים, ואז נערה בעלת עור מהגוני ושיער בגוון שוקולד - כנראה פייפר- התיישבה לייד השולחן והסתירה את ג'ייסון מעיניו של ניקו.

קול בכי של ילד נשמע, ואז ניקו יכל לראות את הארלי - אחיו למחצה בן השבע וחצי של ליאו ואלדס - פורץ מתוך המעגל ורץ לכיוון הביתנים.

"מצטער שנטשתי אתכם ככה" חזר קולו של ליאו לדבר "החדשות הרעות: אני מת. החדשות הטובות: מצבי השתפר!"

ניקו קפץ את אגרופיו כמעט מבלי לשים לב, ושפתיו התהדקו
ליאו ניסה לרמות את המוות, נכון?
יש לו בכלל מושג איזה הימור מטומטם זה היה, לנסות לחזור לחיים?

מישהו - כנראה מביתן ארס או נמסיס - מלמל "בקרוב מצבך יחמיר שוב" בקול זועם
צמח עלה מהאדמה ונכרך סביב פניו של שרמן יאנג
"תשתוק ותן להקשיב" אמרה לו מירנדה גרדינר מביתן דמטר
שרמן רטן משהו מתחת לצמחים שחסמו את פיו

"הייתי חייב ללכת להציל את קליפסו" ליאו חזר לדבר "שנינו בסדר גמור"

החניכים התחילו להתלחש מסביב
"קליפסו?" מישהו שאל
"הטיטאנית קליפסו?" שאל חניך אחר

"אנחנו לוקחים את פסטוס ל…" קולו של ליאו נקטע, והדבר הבא שאמר היה "נחזור ברגע ש…"
קולו של בן הפייסטוס נקטע פעם נוספת
"נכין טאקו כש…" עוד הפרעות, ואז "¡Vaya con queso! מת עליכם!"

דממה ארוכה השתררה בקהל, ואז החניכים התחילו לפנות את השטח, מדברים בניהם על מה ששמעו כרגע, עד שלבסוף כל שניקו ראה היה את ג'ייסון ואת פייפר, יושבים יחד לייד שולחן זאוס ובוהים במגילה כאילו הם לא מאמינים שהיא אמיתית.

ניקו חזר למקומו לייד שולחן האדס, מתפלל בליבו שיצליח לחזור למחשבותיו הקודמות באותה הקלות.

הוא שנא את תחושת הבעירה, אבל בהחלט העדיף אותה על פני הכעס ששטף כרגע את ורידיו מסיבה שלא הבין.

הוא החליט לוותר על הניסיון חסר הסיכוי להמשיך לאכול את ארוחת הערב שלו

ניקו הדף מעליו את הצלחת וקם ממקומו, יוצא מחדר האוכל הפתוח.

***

"הי, ניקו!" קול קרא אחריו כשכבר היה בחצי הדרך לכיוון הביתנים

הוא לא היה בטוח מה הוא בעצם עושה או לאן הוא הולך
הוא פשוט הלך לאן שהרגליים שלו הובילו אותו, שזה היה לביתן האדס.

אבל עכשיו חלק בו די רצה להישאר במקום ולחכות לבעל הקול.

חלק אחר בו - החלק ההגיוני - אמר לו להתעלם מהקול ולחזור להתקדם לאיפה שזה לא יהיה שהוא הלך אליו.

כך או כך זכות הבחירה נשללה משני החלקים האלו כשיד הונחה על כתפו והקול אמר "הי, חכה רגע"

למעשה, ניקו די שמח שלא הספיק להחליט
הוא די נטה לכיוון של הצד הראשון, וחשד שקול ההיגיון שלו לא יסכים איתו

הוא עצמו לא הסכים איתו, אז למה שההיגיון שלו יסכים?

"היי, מה קורה?" הוא אמר לוויל סולאס
רק אחרי שדיבר ניקו הבין שקולו נשמע כאילו הוא מעדיף להיות בכל מקום אחר
רק אחרי שהבין את זה ניקו הבין שהוא מאוד רוצה לדבר עכשיו עם סולאס

אלים, הדבר האחרון שהוא רוצה זה שוויל יגלה שניקו רוצה לבלות בחברתו

"הכל בסדר?" ויל שאל "אתה… אתה בסדר?"

"כן, הכל בסדר גמור!" ענה ניקו, והחיוך שנמתח על פניו היה יכול לגלות אפילו לאדם עיוור שהוא סרקסטי "הכל כל כך בסדר שהבסדר נשפך, הקנקן מלא עד הסוף, הבסדר כבר זולג החוצה!"

"אתה יודע, אתה מחייך, אבל אתה לא נשמע מאוד בסדר" ציין ויל
"מה אתה אומר" ניקו ענה לו "בכל מקרה, מה אתה רוצה? אין לך, כאילו, שירה בציבור להנחות, או קלפים לקרוא בהם, או משהו כזה של ילדים של אפולו?"

ויל עיוות את פניו "אתה יודע, אני מתחיל לחשוב שיש הרבה סטריאוטיפים ודעות קדומות על כל ביתן. אסור לי סתם לשאול חבר אם הכל טוב? נראת נסער, אז רציתי לוודא שאתה בסדר"

"כרגע גיליתי שליאו ואלדס כנראה חי כי הוא רימה את אבא שלי, אחרי שכולם ממש ראו אותו מתפוצץ בשמיים, אבל בטח, הכל בסדר"

ויל הסתכל סביב כאילו הוא מחפש משהו או מישהו (ניקו לא הבין את מי הוא יכול לחפש, בהתחשב בעובדה שכולם היו כרגע בארוחת ערב), ואז הוא אחז בפרק כף ידו של ניקו
"בוא" הוא אמר, ובלי לחכות לתגובה הוא משך את ניקו אחריו לכיוון היער

השמש כבר התחילה לשקוע, ובאופן אישי הוא לא התלהב במיוחד מזמן עם ויל סולאס לבד ביער אחרי שהשמש שקעה ואף אחד מהם לא חמוש, אבל הוא לא התנגד

הוא לא התנגד, כי חלק בתוכו קצת התלהב מזמן לבד עם ויל סולאס 

***

"תצעק"
"מה?"

"תצעק על העץ" ויל אמר לו, מצביע על עץ גדול - כנראה הגדול ביותר ביער

"אני לא צועק על העץ!" התעקש ניקו, לא בדיוק מבין מה ויל סולאס רוצה ממנו

"אתה עצבני ונסער, אפשר לראות את זה קילומטרים מפה" בן אפולו אמר "אז תצעק על העץ!"

"אני לא צועק על העץ!" הוא ענה לו "אם כבר, אתה נראה הרבה יותר עצבני ממני. למה שאתה לא תצעק על העץ?"

"אתה רוצה שאצעק על העץ?"

"כן"

"בסדר"

"בסדר"

ואז ויל צעק על העץ.

ממש צעק על העץ

ניקו לא ציפה לזה, למרות שאמר לו מפורשות לעשות את זה

אז ויל צעק על העץ, ואז נשמע קול מבוהל מתוך העץ ודריאדה כשלה החוצה.

פניו של ויל האדימו "ס- סליחה" הוא מיהר להגיד לדריאדה שכבר התחילה לברוח בריצה "אני מצטער!" הוא קרא אחריה

מה שהתחיל בתור גיחוך הפך לצחוק ברגע שניקו הבין שהוא לא יכול להחניק אותו יותר

"זה לא מצחיק!" אמר לו ויל, פניו עדיין אדומות
ניקו חשב שאם הייתה לוויל הזדמנות, הוא היה רץ אחרי הדריאדה ומתחנן לסליחתה

"זה מאוד מצחיק" הוא ענה

ויל נראה כאילו הוא רוצה להתווכח, אבל אז הוא עצם את עיניו, לחץ על עפעפיו, ונאנח "עכשיו, אחרי שאני צעקתי על העץ ואתה יודע שאין שם דריאדה- "
"אין שם דריאדה כי הברחת אותה!" קרא ניקו, מתאמץ לא להתחיל לצחוק שוב
"אנחנו דיברנו על זה מספיק זמן כדי שזה יחשב שהזהרנו אותה" ויל אמר "אבל אתה יודע שנכון לכרגע אין שם דריאדה, אז שום דבר לא אמור למנוע ממך לצעוק על העץ"

"הכבוד העצמי שלי אמור למנוע ממני לצעוק על העץ"

"והוא מונע?"

ניקו לא רצה להודות שהכבוד העצמי שלו בדיוק נעלם כשהבין שיש לו רגשות לוויל סולאס, ושהרגשות האלו שונים ממה שחשב שהם

אז הוא פשוט נד בראשו וצעק על העץ.

הפרק הקודם		הפרק הבא