האיש במסיכת הנוצות הכחולה

בסמטה חשוכה הופיעה אישה צעירה בשיער אדום אסוף לקוקו, כמו משום מקום. ידה היתה אחוזה היטב בתוך כיסה.

היא יצאה מהסמטה לרחוב שהיה קרוב יותר לשכונת עוני מלחצר ארמון. היא הלכה מספר דקות עד שהגיעה לבית לא גדול אך נאה. היא נקשה על הדלת.

טק - טק טק, טק טאק - טק טק…

מבפנים לא נשמעה תשובה.

כל הלחץ, ההיסוס והספק שלילי כבלה בתוכה עד לאותו רגע התפרץ והיא אך בקושי משכה בפעמון, והכריחה את עצמה לדפוק שוב, אבל כשלא נשמעה תשובה דפיקות ליבה החלו לחזור למקצב הרגיל והיא נכנסה ללא מענה.

"ירחוני?" היא קראה כשהדלת נסגרה מאחוריה.

הבית דמם. הקול היחיד שענה היה קולו המטריד של ברז מטפטף על כלים ששאריותיהם התייבשו. הוא הדיף ריח של אוכל ישן.

דלת חדר השינה שמשמאל היתה מעט פתוחה וחרקה כשנעה קלות. לילי פתחה אותה - חריקה - וראתה מיטה מוצעת אך סתורה, ולידה מקופלים על כיסא גלימות ולידן בגדי מוגלגים.

דברים לא השתנו עד כדי כך, אבל כשהתסתכלה סביב היא הבינה שלא היתה כאן קרוב לשנתיים, כלואה בביתה שלה.

הארון, שאחת מדלתותיו פתוחה, הוזז מעט. התמונות על הקיר לא השתנו. התמונה של הקונדסאים היתה תלויה במקומה. והיא שכחה את התמונה מהחתונה שלה ושל ג'יימס.

ג'יימס. תמונה של ג'יימס במסגרת שחורה היתה מונחת על השידה הקטנה. היא לא היתה כאן קודם.

לילי סגרה את דלת הארון, עברה ליד המיטה וסידרה את השמיכה. היא יצאה מהחדר בשקט וסגרה את הדלת.

"ירחוני?" קולה הדהד מקירות המטבח.

חדר האורחים הנעול נפתח בנקישה משרביטה. הוא היה חשוך והאוויר בו עמד, כאילו איש לא התארח כאן קרוב לשנתיים.

היא יצאה מהחדר וניגשה לדלת שלא זכרה שנכנסה בה אי פעם. תמיד היה לה הרושם שזהו ה'מרתף', ה'צריף המצווח' הפרטי של רמוס.

היא נקשה עליה. היא שמעה רחש מבפנים.

"ירחוני?" היא קראה בשקט, עצב אופף אותה.

רמוס מתחבא ממנה. הוא הבין כנראה שהיא גילתה את זהותו. הלוואי שהוא לא…

"אלוהומורה," היא לחשה. המנעול נקש.

היא לחצה על הידית.

הדלת לא נפתחה.

היא ניסתה שוב. המנעול נקש אך לא נפתח. התסכול גאה בה.

היא ניסתה שוב, ושוב, יודעת שזה חסר טעם, פניו הקרות של סיריוס כשעזבה לנגד עיניה.

היא לחצה על הידית בכוח, נשענת על הדלת בתסכול, בכעס, במרי, על הכול, הכול, וכמעט נפלה כשהדלת נפתחה.

לא היה לה זמן להיות מופתעת כי פנים במסיכה שחורה פשוטה בהו בה.

הוא היה בהלם. משהו כחול נפל מידו על שולחן עבודה שהיה שם.

לילי לא זיהתה אותו. אבל זה בהחלט לא היה ירחוני.

למשך כמה רגעים ארוכים הם בהו זה בזה, המומים מכדי לדבר.

"לילי… מה… איך… גילית… איפה…?"

הם הוציאו שרביטים בו זמנית.

"איפה ירחו… רומולוס?" היא שאלה כשמצאה את קולה.

"המאסטר?" קולו הפך ארסי לפתע. "את יכולה להפסיק עם העמדת הפנים, לילי. די. תרגיל מחוכם."

זו לא בדיוק הדבר שהיא התכוונה לשאול, אבל - "איך אתה יודע את השם שלי?"

במבט רצחני ותנועה מתוסכלת הוא הושיט את שמאלו לפניו והוריד בכעס את המסיכה מעיניו.

"קווין?" שאלה לילי חלושות. "על מה את מדבר?"

שרביטו חתך באוויר בכעס. "מה הטעם לענות אותי? זה נגמר. ניצחתם."

לילי פתחה את פיה לשאול, אבל לא מצאה את המילים.

"אני מבין למה את מתכחשת." קולו מהיר, מלא ארס.

"זה היה הרג כל כך שפל. ולא, אל תטרחי להעמיד פנים, את ברחת מבית החולים רגע לפני שהידיעה הגיעה. באמת, תאונת דרכים."

והוא נעלם, בלי להסתובב ובלי קול.

לילי לא עיכלה את מה ששמעה עכשיו.

תאונת דרכים?

הרג?

בית חולים?

…ניצחתם?

היא הסתכלה סביב החדר המלא דפים, קסת הדיו השפוכה על השולחן עם הדיו היבש, עט נוצה תקוע בתוכו, דפים חצי כתובים מפוזרים על השולחן.

רמוס… מת?

ביום שבו נפצעה?

ידיה ריחפו מעל השולחן, נוגעות במסיכת עיניים מנוצות כחולות.

רמוס ג'ון לופין, הלא הוא האיש במסיכת הנוצות הכחולה.

הפרק הקודם		הפרק הבא