ויהי בימי שפוט הפלישתים

"שלום," אמרה שרה. "האוכל לבקש ממך דבר מועט? ללכת לבניו של עלי ולהודיע להם על מצב אביהם?"

"כן," ענה שמואל, ושרה אצה לדכה, עד בית דודנה.

אדם הלך לפי הוראותיה של שרה, והגיע לבית אבן ודפק על דלת העץ.

אדם בשנות השלושים לחייו, חיוך פרוש על פניו, פתח לפניו את דלת העץ. הוא נחרד שראה את האיש שבידי אדם.

"אני מסופק אם ישרוד יותר משעות מספר ללא טיפול רפואי." התחנן בן רעואל.

אליסף פתח את דלתו. "ביתי פתוח לפניכם," אמר שראה את שרה רצה אליהם, והשיגתם.

אדם נכנס בדאגה, ושרה חרדה. "אם יהרג בעיר אדושם כהן ונביא..." מילמל.

"הוא יחיה." אמר אליסף. "אל דאגה, מר...?"

"אדם." השיב.  "אדם בן רעואל."

"נעים להכירך." אמר אליסף.

"אנא, טפל בו." התחנן אדם. "מי יודע כמה מהחיים עוד נשארו בו. עוד כמעט רגע קט,"

אליסף החל לטפל בו בזריזות. לבסוף אמר, "עלי לאזור את שארית כוחי ואוני. לוואי והיה כאן רבנו משה, והוא בכור גזענו, וגדול ברפואה."

"ומה מצבו?" שאלה שרה.

"חלוש. אנוש. איך נפגע כך?"

שרה הביטה באדם. עיניה ביקשו שיסביר.

"מה שאלתך?" אמר בנועם אליסף.

"שאלתי?" לא הבינה למה התכוון.

"רצית לשאלני משהו?" שאל-שב אליסף.

"לא.." תהתה.

"בסדר." אמר ועיסה את זרועו הימנית של עלי.

"מה הינך עושה?" שאלה.

"זו טכניקה רפואית, עתיקת יומין." ענה בלחש אליסף.

לבסוף אמר,"מרפא זה נבצר ממני. הרופא המרפא החי היחיד היום, שיודע לטפל בזאת, הוא אחיה השילוני."

אדם ושרה החליפו מבטים. "איפה הוא גר?" שאלה שרה.

"שילה." השיב, כמוובן מאליו. "אחיה השילוני."

"כן, אך האם הוא גר קרוב לכאן? מרחק הליכה?" שאלה.

"כשיעור מהלך מייל אחד," השיב הרופא.

לאחר שהינהנו בכובד ראש, המשיך אליסף הרופא, "רוצו אליו. אני אבוא איתכם. חבשו נא את חמורי."

"החמור...עקשן...כמו...פרד..." אמר אדם בעודו  מנסה למשוך את החמור. אליסף קרא, "תגיד ייפ ייפ!"

"ייפ ייפ!" אמרו יחד, ואזי היו חייבים לקפוץ על החמור מרוב מהירותו.

"דוהר מהר, החמור הזה.." מלמלה שרה  כשירדו.

"כן." התדפק אדם  על הדלת. "אחיה השילוני!"

הדלת נפתחה וילד כבן עשר עמד בפתח.

"אתם רוצים את סבא שלי? אחיה השילוני?" שאל אותם.

"כן, נערי." השיבה שרה.

"הוא בטרקלין." צייץ הנער.

איש זקן, מאוד, שערו לבן, עיניו מצומצמות ואפורות, ניגש אליהם, כשהגיעו לטרקלין.

"אתה הוא אחיה השילוני?" שאלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא