איילין פרינס מס. 2

לאן הזמן נעלם? תהתה איילין. פרופסור מקגונגל הוציאה אותה מבית היתומים בדיוק חודש ימים לפני תחילת הלימודים. הבוקר, כשהסתכלה על לוח השנה היא לא האמינה כי נותר שבוע בלבד לשינוי נוסף בחייה.

עם כל השיעורים של פרופסור סנייפ, איילין שכחה כי מחכה לה עתיד מעבר לקירות הדקים של הפונדק. הרי היא עתידה להתחיל ללמוד בהוגוורטס. עכשיו - זו רק תקופת המתנה.

איילין לא אהבה שינויים. והשינוי הקרוב - בהחלט לא היה קל עבורה. עזיבת בית היתומים הייתה מבורכת, לא היה לה מה לאבד. ועכשיו? היא הרגישה בטוחה. הבטן שלה הייתה מלאה. היא אהבה את השיעורים עם פרופסור סנייפ. 

היא לא ידעה אם הוגוורטס יכול לתת לה את מה שעמדה לאבד.  

היא הגיעה בשנייה האחרונה של עשר הדקות לשולחן שבו ישב המורה וערבב כוס קפה שחור. הוא הביט עליה, תוהה אם עליו לומר משהו על חוסר ההקדמה שלה, אך לבסוף לא אמר כלום. היא העדיפה את זה כך. 

איילין הופתעה כשבסוף הארוחה המורה לקח אותה לחדר האשפה של הפונדק, ומשם לסמטת החנויות. במהרה, איליין הבינה למה הפרופסור העדיף להסתובב שם בבקרים מוקדמים. הרחוב היה חם וחנוק, האנשים דחפו אותה, דרכו על רגליה, וכל מה שיכול לצווח - צווח בקול רם.  שמונה זוגות עיניים לא היו מספיקים לה בשביל לעקוב אחרי כל מה שקרה סביבה. 

למרות שזו הייתה הפעם הראשונה מאז ביקורם אצל ארסמוס, שאיילין יצאה מהפונדק - היא לא הרגישה לכודה בו. היא העדיפה את זאת על פני תחושת המחנק ששררה בסמטה. 

איילין שמה לב כי ברחוב התהלכו בעיקר צעירים. בהתחשב בשנת הלימודים המתקרבת זה היה הגיוני. ליבה צנח - כל מי שראתה הסתובב עם הורה, או אפילו שתיים. ההורים התגאו בילדם, הניפו את המכתב ובוחנים לפרטי פרטים את הציוד הנדרש ללימודים.
"פרופסור -" שאלה איילין, אחרי שעברו את החנות של הציפורים הלא מחונכות. הוא הרים גבה, הוא הקשיב. "אני היתומה היחידה בהוגוורטס?"
"את היחידה בלי בני משפחה שיכולים לקחת אותך תחת אחריותם." אמר. 

כעבור רגע, הוא תפס אותה בצווארון ומשך לתוך החנות "קדרות לכל עת". להפתעתה, הוא קנה לה מכספו קדרה חדשה וכפפות. היא הודתה לו - דבר שלא הרבתה לעשות. הוא הסביר לה את מניעיו - לא משנה באיזה בית היא תהיה, הוא יוסיף לה שיעורי השערה בשיקויים. היא תצטרך קדרה שתוכל לעמוד בכמות המשימות שיטיל עליה - ולא תימס בשיעור הראשון. לפי הבעת פניו החמוצה - היא הסיקה שזה קרה כבר לא פעם. 

לאחר מכן הם נכנסו לחנות כלי כתיבה ובילו שם זמן ארוך… איילין לא השתעממה. כלי כתיבה של קוסמים היו הרבה יותר מעניינים מעטי פלסטיק בכל מיני צבעים. 

היא תיצפתה על פרופסור סנייפ בוחר עטים, קסתות דיו, מחברות ודפי קלף. בקופה הוא הפריד את שני אלו לשתי שקיות נפרדות - אחת לציוד שלו, והשניה לציוד שלה. 

היא הודתה לו בשנית - אם כי תהתה מדוע. הוגוורטס מספר את הדברים האלו לתלמידיו - במידת הנדרש. 

איילין יצאה מחנות אחרי המורה כששניהם פנו לעלות חזרה לפונדק. כבר ליד קיר הלבנים, קרה משהו שאיילין לא תשכח מעולם. דמות נתקעה בה, שאגה רמה שהייתה מלווה בתחושת מחנק ורצון עז להקיא, החלו בפתאומיות. העולם סביבה הערפל.  

"מה? לכל הרוחות?" קול מבוגר התלונן. התחושה חלפה כמו שהיא הופיעה כשאיילין נפלה על פניה לתוך שלולית. 

"מצטער - " אמר אותו קול. הוא נעלם בצליל חליצת בקבוק. איילין ניגבה את פניה והתיישבה. היא אפילו לא הפסיקה לראות את פניו של "החוטף" שלה. היא פלטה סדרה של קללות עסיסיות. לקח לה כמה רגעים להבין - 

היא כבר לא בסמטת דיאגון. אבני המדרכה היו שחורים, עמוד התאורה שעמד באמצע הכיכר בער באש כחולה. רוב החלונות היו מוגפים בלוחות עץ, והסמטאות - צרות ומפותלות בדיוק כמו סמטת דיאגון, נטושות לחלוטין. נשימותיה ופעימות ליבה היה הדבר היחיד ששמעה. 

היא אספה את הציוד הלימודים שלה - והסתכלה על הבניין לידה -
"נרות קסומים - לכל מקרי החיים." נכתב על שלט מאובק. "סמטת נוקטורן." 

כל עצב בגופה נדרך. היא זיהתה את המקום מסיפוריו של פרופסור סנייפ. השוק השחור של הקוסמים, ההתקהלות הגדולה ביותר של אוכלי המוות בלונדון.

"לפחות אני עדין בלונדון." חשבה כששלפה את השרביט.  תחושת הבטן שלה אמרה לה דבר אחד - לרוץ כמה שיותר מהר במעלה הרחוב. ככה היא עשתה. 

איילין למדה מהר מאוד לבטוח בתחושת הבטן בעולם החסר זיכרונות שלה. פרופסור סנייפ עודד אותה לבטוח בכלי הזה - 

"הזיכרונות עדיין אצלך. הם נעולים בהשפעת שיקוי נעילה." הוא אמר לה בימיו הראשונים בפונדק. "הוריך רקחו אותו עבורך על מנת לשמור על שפיותך בעקבות חוויה טראומטית. התחושת בטן שלך זה מדריך מובנה שאמור לעזור לך לדעת מה מסוכן או לא, מעלה את סיכוי ההישרדות שלך." סיפר לה באותו יום. איילין החליטה לא לציין אז - כי תחושות הבטן שלה הצילו אותה - כבר לא פעם אחת. 

צעדיה היה הדבר היחיד שהדהד בסמטה. פנסי אור כחולים, היו רב הזמן מנופצים, ובשבילים היו חסרים די הרבה אבנים. הקדרה הדנדנה מזרועה ובצורה מאוד כואבת נחבטה במותן שלה. 

היא עצרה לתקן את האחיזה שלה רק כעבור מספר דקות - תוהה , אם היא בסמטת נוקטורן - היא אמורה להיות לא רחוק מסמטת דיאגון… נכון?  תחושת הדחיפות בלתי מוסברת דחפה אותה לצאת מהמקום הזה כמה שיותר מהר. 

היא לא ידעה כמה זמן היא רצה, עד שפנסים התחלפו. לפתע הם כבר לא האורו בעור כחול, אלא באור צהוב. איילין האטה. היא עדיין הייתה בסמטת נוקטורן, אך שלט קטן מתחת לכך הצביע על "סמטת דיאגון." היא הרשתה לעצמה לייצב את נשמתה, ולתקן שוב את אחיזתה בקדרה, לפי שפנתה לרוץ שוב. 

לקח לה עוד מספר דקות של ריצה על מנת להגיע לחלק ההומה אדם של סמטת דיאגון.  

"הנה את - " תפס בזרועה פרופסור סנייפ. פניו היו מולבנים מכעס. 

"אני לא אשמה בזה שאותו קוסם החליט להתעתק איתי!" מיהרה להגן על עצמה. היא לא רצתה להעביר את השבוע האחרון שלה בפונדק בריתוק. המורה צבט את גשר אפו -

"איפה הוא נחת איתך?" שאל. קולו היה רם מהלחישה התמידית שלו, לפחות שקט יותר מהצעקה שלו. 

"נרות קסומים לכל מקרי החיים." איילין דאגה להדגיש את "לכל", בדיוק כמו על השלט. 

"יש לך מזל שיצאת משם בחיים." אמר המורה. קולו חזר ללחישה התמידית שלו. להפתעתה - המורה החליט לא לחזור איתה לפונדק בדלת הרגלית הוא המקובלת. הוא אחז באגרוף קבוץ את שולי גלימתה, ובצליל חליצת בקבוק התעתק איתה ישר לחצר פחי הזבל של הפונדק. 

המורה אפילו לא איים עליה לא לצאת לסמטה באופן עצמאי - החותם שנשאר עליה היה מובהק. 

היי. 

עשיתי בדיקה לגבי שגיאות כתיב - אך יכולתי לפספס, אשמח אם תעירו על כך. בנוסוף אם יש הערות נוספות או תגבות אשמח לשמוע אותן. 

הפרק הקודם		הפרק הבא