מקוללים

עונת הציד

2 ביולי - 23 באוגוסט, 1996

כשרמוס היה צעיר, בזמן המלחמה הראשונה, הוא בילה שמונה חודשים עם להקתו של גרייבק. לפני שהוא הצטרף אליהם, הוא האמין שאנשי זאב היו חייתיים וטיפשים, רוצחים ושודדים ללא כל מטרה או הכוונה (״חסרי נשמה, שטניים, לא ראויים לדבר מלבד מוות״). אך אחרי שהוא למד את עורך חייהם' הוא הבין שהמציאות הייתה מורכבת יותר. 

הוא למד הרבה בתקופה ההיא, דברים לא פחות חשובים ושימושיים מהדברים שהוא למד בשנותיו בהוגוורטס. הוא למד על טבע האדם - מה מפחיד אותו, מה מניע אותו, לטוב ולרע. הוא למד שבני אדם לא היו יצורים מסובכים כמו שהוא חשב.

שלוש תובנות עיקריות הוא לקח איתו מהתקופה ההיא:

הראשונה הייתה שבניגוד למה שהוא חשב, הייתה ללהקת אנשי הזאב תרבות. זאת הייתה תרבות שבטית, פטריארכלית ואלימה, אבל זאת הייתה תרבות לכל דבר ועניין. היו להם מנהגים, טקסים, ואפילו דת. הם העריכו תעוזה, הפגנת כוח, ערמומיות, ובאופן מפתיע - היו קנאים לקדושת המשפחה.

הדבר השני שהוא למד היה שאנשי זאב היו מסוגלים, ואף הרבו, להביא ילדים. רמוס, שמאז שהיה מבוגר מספיק כדי לחשוב על האפשרות שיום אחד יהיו לו ילדים משל עצמו ידע שלעולם לא יביא לעולם ילד שבוודאות ירש את הקללה שלו, הופתע לגלות שילדיהם של אנשי זאב לא תמיד נולדים אנשי זאב בעצמם. אך בניגוד אל רמוס, חברי להקתו של גרייבק לא חשבו שזה דבר חיובי; אותם תינוקות שנולדו בריאים חיו כמנודים מהלהקה, מופרדים מהוריהם, תחת השגחתה של אשת זאב זקנה.

התובנה השלישית והחשובה ביותר הייתה שאנשי הזאב בלהקה לא הרבו לנשוך ולהדביק אנשים אחרים בזמן הירח המלא. אבל זה לא היה בגלל שהם לא רצו - זה היה בגלל שגרייבק לא הרשה להם.

כשרמוס הגיע ללהקה לראשונה, הפחד הגדול ביותר שלו היה שעל מנת להוכיח את עצמו ולזכות באמונו של גרייבק, יהיה עליו לנשוך מישהו. הוא נשבע לעצמו אז שינטוש את המשימה ויסכן את חייו לפני שיסכים לעשות זאת, אבל הבקשה מעולם לא הגיעה. את כל הירחים המלאים הוא ושאר אנשי הזאב בילו בעומק היערות; מידי פעם קרה שאחד מהם נתקל במטייל חסר מזל ותקף אותו, אך מלבד זאת, איש מעולם לא נפגע.

בכל הנוגע לגרייבק בעצמו, המצב היה שונה. לפני כל ירח מלא הוא היה עוזב את הלהקה ונוסע אל מקום מאוכלס בצפיפות ועם נוכחות קוסמים נמוכה, על מנת לא לא למשוך את תשומת הלב של משרד הקסמים, שם הוא היה משתנה וממיט אימה על התושבים, מצליח לעיתים לנשוך כמה וכמה מהם.

בהתחלה רמוס לא הבין את ההתנהגות הזאת. גרייבק הצהיר בגאון ששאיפתו הגדולה ביותר היא להפוך כמה שיותר אנשים לאנשי זאב, כך שהם יהיו רבים יותר מהקוסמים ויגברו עליהם - אז למה הוא מונע מבני להקתו ללכת להפיץ את הקללה שלהם? אם כל חברי הלהקה היו מסתובבים חופשי בערים ובכפרים, מספר אנשי הזאב בבריטניה היה מכפיל את עצמו תוך לילה.

אך ככל שהוא למד להכיר את גרייבק טוב יותר, ככה המניעים שלו התחילו להתבהר. הוא למד שהפחד הגדול ביותר של גרייבק היה שמקומו כמנהיג הלהקה יילקח ממנו. הוא היה חזק, ולא נראה שאפילו הגיל מחליש אותו, אבל ברור היה שהוא לא יוכל להביס כל יריב שיקום נגדו. לכן היה עליו לשלוט בתודעה של הלהקה, לגרום להם להאמין שהוא מיוחד, שהם זקוקים לו, שהאינטרס שלהם הוא להגן על מקומו כמנהיגם. ומהצד השני, היה עליו להבטיח שאף אדם זאב אחר לא יאסוף סביבו מספיק תומכים כדי להדיח אותו; אז בכך שהוא אסר עליהם להפוך אחרים לאנשי זאב, הוא מנע מהם לאסוף תומכים חדשים, כאלה שלא היו כבולים לתפיסת העולם שהוא הנחיל ללהקתו. 

יהיו מניעיו של גרייבק אשר יהיו, אלה היו חדשות טובות עבור עולם הקוסמים, ועבור בני אדם בכלל. רמוס, שבזמן שבילה עם הלהקה בצעירותו לא הצליח לשכנע אפילו אדם זאב אחד לחשוב על להקשיב למה שהיה לו להגיד על אפשרות של חיים אחרים, מחוץ להישג ידם של וולדמורט וגרייבק, התנחם בכך שלפחות לא הייתה סכנה שהמדינה כולה תידבק בקללת אנשי הזאב.

כעת, בפעם השנייה שהוא חבר ללהקה, הוא לא באמת האמין שהמצב השתנה בחמש עשרה השנים שעברו. הוא ודמבלדור הצליחו לשכנע זה את זה שהיה ערך בכך שהוא יחבור ללהקה, אבל בליבו רמוס ידע שאם הוא לא היה נואש כל כך להתרחק ככל הניתן מטונקס, הוא היה אומר למנהל שהפעולה הזאת מיותרת. אם היו לגרייבק דין ודברים עם וולדמורט, הוא לא חלק אותם עם להקתו, ועוד פחות סבירה הייתה האפשרות שרמוס יצליח לשכנע מישהו מהלהקה לעבור צד.

אבל אחרי שבועות ספורים בחיק הלהקה, רמוס התחיל לחשוב שאולי הוא טעה. יכול להיות שהוא היה חכם וחד הבחנה יותר עכשיו, או שמשהו בלהקה באמת השתנה. 

הוא שם לב שכמה מחברי הלהקה הבכירים, מקורביו של גרייבק, הראו סימנים עמומים של חוסר שביעות רצון. נראה שהוא נובע בעיקר מהעובדה שהם חשדו שלא יזכו ליהנות מחסדיו של וולדמורט; איזו תועלת הייתה להם בזכות לשחר לטרף בחופשיות בלי התערבות משרד הקסמים, אם מנהיגם לא מאפשר להם לעשות זאת? 

*

כל חיו רמוס חי כשהוא נחבא אל הכלים. בילדותו המוקדמת הוריו עשו כל שיבכולתם כדי שיהיה בלתי נראה, על מנת לשמור על סודו הנורא. עד שהוא גדל והלך להוגוורטס הדחף להסתתר הפך לחלק ממנו, וליווה אותו מאז כל חייו. ההתנהגות הזו הייתה מה שהגן עליו; אם הוא לא הרעיש, אם הוא לא משך תשומת לב, לאף אחד לא הייתה סיבה לחשוד שהוא לא כמו כולם.

לעומת הוריו של רמוס, עבור גרייבק גאוותו הגדולה ביותר הייתה שרמוס היה אדם זאב, ״דם מדמו״. לא היה מקובל עליו שרמוס ישתלב בלהקה - הוא דרש שהוא יהיה לצידו תמיד, יזכה למגורים ולמזון הטובים ביותר ולכבוד מוחלט מכולם. 

בעולם שבחוץ רמוס היה אדם נחות, עני ומנודה. אבל בלהקה של גרייבק, הוא היה במעמד של נסיך.

היו לגרייבק ״ילדים״ רבים. במלחמה הראשונה רמוס היה רק אחד מבין תריסר נסיכים ונסיכות שהיו עסוקים בניסיון לחסל זה את זה או לגרום לאחיהם להיראות חלשים בפני גרייבק. אך עד שרמוס חזר במלחמה השנייה, אף אחד מהם לא נשאר; כולם היו באזקבן או מתים, נהרגו בידי משרד הקסמים או נרצחו על ידי אחד מאחיהם. 

גרייבק יצר לו ילדים נוספים מאז, אבל הם עוד היו צעירים מאוד. לכן לא היה פלא שהוא שמח כל כך לקבל את רמוס בחזרה ללהקה, כדי להזכיר למקורביו את כוחו.

מקורביו של גרייבק, אותם אנשי זאב שחוסר שביעות הרצון הנץ בליבם, לא שמחו כלל לקבל את רמוס אל שורותיהם. הם היו בטוחים שהוא בא לחתור תחתיהם ולגזול מהם את חסדו של גרייבק, אבל הם לא יכלו להתנכל אליו, למרות שהם בברור רצו לעשות זאת.

לכן הם היו מבולבלים מאוד כשרמוס גמל להם על כוונותיהם בצורה ההפוכה לחלוטין. בכל הזדמנות אפשרית הוא היה משבח את אחד מהם באוזניו של גרייבק, מספר לו איך הוא הפריד בין שני אנשי זאב צעירים שרבו על נערה, או איך הוא הבריח נציג של משרד הקסמים שהגיע לרחרח בשולי הטריטוריה. זה לא גרם להם לחבב אותו - הם היו כל כך מבולבלים מהנדיבות שלו, שהייתה כל כך חריגה בנוף שהם הכירו, שהם לא ידעו איך להתנהג לידו בכלל - אבל זה גרם להם להרגיש פחות מאויימים ממנו.

במהרה רמוס הבין שהאדם איתו היה עליו לטפח קשרים היה אולפריק. הוא היה אדם זאב ותיק ולמוד קרבות, בין החברים הראשונים בלהקה, אשר ננשך בגיל צעיר מאוד. האגדה בלהקה סיפרה שהוא היה בן למשפחת קוסמים, ואחרי שהוא ננשך הוריו התכחשו לו וגירשו אותו; כך גרייבק מצא אותו, רעב ומוזנח, ואימץ אותו.

רמוס הכיר את אולפריק מהתקופה הראשונה שלו בלהקה. הוא לא היה מגזים ואומר שהם היו חברים, אבל הם היו סוג של בני ברית. רמוס העריך את העובדה שהוא היה קר רוח ושקול יחסית לשאר מקורביו של גרייבק. הוא תמיד חשב שאם יהיה אדם זאב שיהיו לו את התושייה והתמיכה הדרושות כדי להדיח את גרייבק, זה יהיה אולפריק.

אבל אולפריק לא שש לחדש את הברית שלו עם רמוס. הוא חזר והזכיר לכולם בכל הזדמנות אפשרית כיצד רמוס חמק מהם בחסות הלילה בסוף המלחמה הקודמת, וכמה זה חשוד היה שעכשיו פתאום הוא החליט לחזור.

גרייבק לא היה מוכן לשמוע על כך. מקורביו בברור הסכימו עם אולפריק, למרות שלא העזו לומר זאת, אבל לאחר כמה שבועות התרגלו לנוכחותו של רמוס והשתעממו מהחשדות של עמיתם. 

אולפריק המשיך להתייחס אל רמוס בעוינות, לא נרתע מחוסר העניין של חבריו; אם רמוס לא היה יודע שזה לא ייתכן, הוא היה חושב שאולפריק נפגע מהעובדה שבזמנו רמוס עזב אותם מבלי להיפרד.

*

לפני כל ליל ירח מלא הלהקה ערכה משתה גדול. לא היו להם כלי זהב, בגדים יפים או מוזיקה, והם גם לא היו מעוניינים בכל אלה. היו להם את כל הדברים שהם רצו ואהבו; הרבה בשר, אלכוהול, נשים ומריבות אלימות.

זה היה בזמן סעודת הירח המלא השנייה של רמוס בלהקה כשהוא ראה אותה. הוא ישב במקומו הקבוע מימינו של גרייבק, מקשיב בחצי אוזן לשיחות הגסות שמסביב, מחכה בתקווה הולכת ופוחתת לשמוע איזו פיסת רכילות שימושית. הוא הסתכל בחוסר ריכוז בחברי הלהקה שישבו מסביב על רצפת המערה, ועיניו התמקדו באישה צעירה עם שיער ערמוני ארוך שחילקה ספלים של שיכר.

ליבו של רמוס הפסיק לפעום. לא ייתכן שהיא פה. אסור לה להיות פה. אבל זה בדיוק משהו שמתאים לה לעשות - לקפוץ על ההזמנות להסתנן אל הלהקה ולסכן את עצמה רק כי מישהו במסדר אולי ציין שזה יכול להיות מועיל, או אולי רק כדי לעשות לרמוס דווקא.

הוא קם ממקומו בחטף וצעד לעברה, מתמרן בין הסועדים היושבים. הוא הגיע אליה תוך שניות ספורות ולפת את הזרוע הקרירה שלה. היא הסתובבה לעברו בבהלה.

זאת לא הייתה טונקס. היא לא הייתה דומה לה אפילו קצת. היא הייתה בערך בגילה של טונקס, אבל שם הדמיון ביניהן הסתיים; היא הייתה רזה ועצובה למראה, שיערה הערמוני פרוע וחסר ברק, והעיניים שלה היו שחורות ומלאות בפחד.

״סליחה, חשבתי שאת מישהי אחרת,״ הוא התנצל בפני האישה המבוהלת וחזר למקומו, מרגיש מעורער.

במבט לאחור היה ברור שזו לא הייתה יכולה להיות טונקס. אם הייתה אישה צעירה ויפה שהייתה מגיעה אל הלהקה מיוזמתה רמוס היה שומע על זה; כל איש זאב בלהקה שהיה לו שמץ של מעמד היה נלחם כדי להפוך אותה לשפחה שלו. 

אז למה הוא היה כל כך בטוח שזו היא? זה לא היה מספיק שהמחשבות הקדחתניות עליה הדירו שינה מעיניו בכל לילה, עכשיו הוא גם חולם עליה בשאר שעות היום ומסכן את עצמו ואת המשימה? 

ולמה, אם הוא אוהב אותה כל כך ורוצה רק בטובתה, כוננה בו שמץ של אכזבה על כך שזו לא באמת הייתה היא?

גרייבק הבחין במה שהתרחש. העיניים הצהובות שלו תמיד צפו ברמוס, עוקבות אחרי כל צעד שלו.

״שמת עליה עין?״ הוא שאל אותו כשהוא התיישב בחזרה במקומו.

״חשבתי שזאת הרוח של דריידה,״ רמוס השיב, כי לא היה יכול לומר את האמת.

״התאבלת עליה מספיק,״ גרייבק קבע. ״הגיע הזמן שנמצא לך כלה. תנסה את זאתי ללילה. בעלה מת בזמן הירח לא מזמן. אם היא תמצא חן בעיניך נעשה אותה אשתך.״

רמוס חשש מפני הרגע הזה מאז היום שהוא הגיע. גרייבק חזר וציין באוזניו שהוא מעוניין לחתן אותו, והוא חזר ומצא תירוצים למה לא לעשות את זה. אבל עכשיו גרייבק לחץ אותו לפינה. הוא וכמה ממקורביו הסתכלו בו בציפייה; הרי מי לא ירצה לבלות את הלילה עם אישה צעירה ויפה? 

אולפריק גמע את כל השיכר בספל שלו בלגימה אחת ארוכה, פניו חתומות.

״נו? למה אתה מחכה?״ גרייבק האיץ ברמוס.

מבין שאין לו דרך להתחמק בלי לערער את מעמדו, רמוס קם שוב והלך אל האישה הצעירה שעדיין שירתה את הסועדים. הוא הרגיש את עיניהם של גרייבק ומקורביו נעוצות בו בעניין חולני ושמע אותם צוחקים בלגלוג והנאה. 

היא הבחינה בו מתקרב וצפתה בו באימה. היא ידעה בדיוק מי הוא ואיזה מין זכויות היו לו - זאת הייתה הסיבה שהיא הייתה כל כך מבוהלת מפניו כשהוא ניגש אליה בפעם הראשונה. הוא היה יכול להרגיש את הפחד שלה כאילו היה דבר מוחשי, כמו איזה נחש או צלופח קר שהתפתל סביבה. זה העציב והכעיס אותו.

מבלי לומר מילה, הוא תפס את זרועה ומשך אותה משם. היא רעדה כמו עלה נידף אבל לא התנגדה. 

הוא לקח אותה אל האוהל שלו, שהיה מבנה נוח ונעים כיאה למשכנו של נסיך, שהיה ממוקם צעדים ספורים מהאוהל של גרייבק. הוא מיקד את עיניו קדימה, לא מביט ימינה ושמאלה, עד שהם היו מוסתרים מאחורי כיסוי הבד של האוהל.

ברגע שהם היו בפנים הוא שחרר את זרועה. היא נסוגה מפניו, מכווצת, וקבעה את עיניה בשטיח הפרווה שעל הרצפה.

״אני לא אפגע בך,״ רמוס הבהיר לה מייד. ״אני לא הולך לעשות לך כלום.״

היא לא נראתה רגועה יותר. היא העזה להרים את עיניה מעט כדי לבחון אותו בחשד.

״איך קוראים לך?״ הוא שאל אותה, מרגיש כאילו הוא מתקשר עם סוס מבוהל.

״אסטריד,״ היא לחשה בתשובה, כל כך חלש שרמוס בקושי שמע אותה.

כיסוי האוהל רשרש ומשהו קטן חמק פנימה. זה היה ילד מוזנח למראה עם שיער חום פרוע, בן שלוש או ארבע. למרות גילו הצעיר, כבר הייתה לו צלקת טרייה בצד פניו. 

״לא! לך מפה!״ אסטריד סיננה לעברו בלחץ. 

הילד לא הקשיב, ובמקום ניגש ונצמד אליה, טומן את פניו בחצאית שלה. היא הסתכלה לעבר רמוס בפחד.

״זה בסדר,״ רמוס הבטיח לה בטון מרגיע. הוא הציץ החוצה כדי לוודא שכולם עסוקים במשתה ואף אחד לא ראה את הילד נכנס. 

״הוא הבן שלך?״

אסטריד הנהנה, סוף- סוף כנראה מתחילה להפנים שרמוס באמת לא מתכוון לעשות לה שום דבר, לפחות לא באותו הרגע. רמוס כרע אל גובה עיניו של הילד, שהציץ לעברו מעבר לחציאת של אימו בסקרנות הולכת וגוברת.

״ואיך קוראים לך?״ רמוס שאל אותו ברכות.

״ליף,״ הילד השיב באותו ביטחון שמאפיין ילדים קטנים. ״אתה נסיך הזאבים!״

רמוס צחקק בעצבנות. הוא שנא את הכינוי הזה שגרייבק הפיץ עבורו בקרב הלהקה, כמובן במטרה לחזק את המעמד שלו עצמו. אבל כשהוא ראה את החיוך הנרגש והעיניים הנוצצות של ליף הוא היה חייב להודות שאולי זה לא כל כך נורא אחרי הכל.

״זה נכון,״ הוא אמר בחיוך. ״ואתה כבר צריך להיות ישן בשעה הזאת.״

״אני רוצה את אמא שלי,״ ליף טען בתוקף, נצמד אל אימו שוב.

״בוא נעשה עסק,״ רמוס אמר בסבלנות, ״אתה תלך לישון פה הלילה, ואמא שלך תהיה פה איתך. מה אתה אומר?״

ליף הסכים בלי היסוס, ואפילו הגדיל לעשות ורץ אל ערימת הפרוות שבפינה ששימשה כמיטה של רמוס.

רמוס הזדקף ואמר לאסטריד ההמומה, ״אני חושב שעדיף ששניכם תישארו פה למשך הלילה, כדי שלא ישאלו שאלות.״

״למה אתה עושה את זה?״ אסטריד שאלה אותו בתדהמה, כאילו היא מעולם לא נתקלה בכזאת נדיבות.

רמוס הנמיך את קולו לטובתו של ליף ואמר, ״את לא רכוש שאפשר להעביר מיד ליד. ההתנהגות של גרייבק לא מקובלת.״

לאחר שאמר את המילים הוא הבין שאולי הוא לא היה צריך להיות עד כדי כך כנה. אסטריד נראתה מזועזעת מההצהרה שלו, ואם היא תחליט לספר למישהו על כך, רמוס עשוי להיות בסכנה ממשית.

״את לא יכולה לספר לאף אחד שאמרתי את זה,״ הוא הזהיר אותה, ״ואת לא יכולה לספר מה קרה פה הלילה. אם מישהו שואל - ״

אסטריד הנהנה בנכונות גדולה, מבהירה שהיא יודעת בדיוק על מה הוא מדבר, ושהיא לא עומדת לחשוף את הסוד שלהם.

״תודה לך,״ היא אמרה בקול חנוק. ״תודה, אדוני…״

היא פנתה ממנו והצטרפה אל בנה. רמוס הלך וישב ליד הכניסה לאוהל כדי לתת להם פרטיות. הוא תכנן לחכות מעט ואז לחזור אל המשתה, וכבר התחיל לחשוב על תשובות לכל השאלות הפולשניות האפשריות שישאלו אותו שם.

אסטריד שרה לליף שיר רעש בקול שקט. רמוס הקשיב להם והרגיש תחושת עצבות גדולה. הוא ריחם על שניהם כל כך שזה כמעט כאב. ליף היה ילד כל כך מתוק ומלא חיים, אבל במהרה לא תהיה לו ברירה אלא לגדול להיות אדם זאב פראי וכוחני כמו כל הגברים בלהקה. 

ואסטריד; היא הייתה אדם, לא צעצוע או פרס שאפשר לחלק מסביב ולהשתמש בו בניגוד לרצונו, אבל זאת הייתה מציאות החיים שלה ושל עשרות נשים כמוה רק בלהקה הזאת. הדבר שהכי הסעיר את רמוס הייתה העובדה שאם הוא או כל אחד אחר שגרייבק היה בוחר להעניק לו אותה היה רוצה להשתמש בה היא אפילו לא הייתה מתנגדת, והבן שלה היה רואה את זה וחושב שזו היא דרכו של עולם. זה היה המוסר בלהקה של גרייבק - זה היה אונס רק אם גרייבק לא אישר את זה.

זעם בעבע בכל גופו של רמוס והוא אגרף את ידיו כדי לעצור אותן מלרעוד. הוא לא היה יכול לקבל את חוסר הצדק הזה, ואפילו יותר מכך, את העובדה שלאף אחד לא היה אכפת. גרייבק היה אמור להיות מי שמגן על אסטריד וליף וכל בני מינם, אבל במקום הוא מנצל אותם ומתעלל בהם, ולהם אין למי לפנות - לא למשרד הקסמים, לא לוולדמורט, אפילו לא למסדר עוף החול. הוא, רמוס, היה היחיד בכל העולם שהיה לו שמץ של כוח לעזור להם.

ליף ואסטריד כנראה נרדמו. רמוס לקח כמה נשימות עמוקות וסידר את מחשבותיו, ממיר את הזעם המבעבע ללהבה יציבה של נחישות. הוא פרע את שיערו, פתח שני כפתורים בחולצתו, וחזר אל המשתה, שעדיין היה בעיצומו.

הוא מייד הבחין שהוא פספס משהו חשוב בזמן שנעדר. אדם זר הצטרף אל גרייבק וחבורתו, ונראה לוגם מספל בירה באף מעוקם. מזיע מחום המדורות בגלימת קוסמים עבה, עם שיער שחור מסופר בקפידה ושפם דק ומטופח - זה היה לא אחר מאשר מקנייר.

רמוס ניגש למקום והתיישב במקומו הקבוע לצידו של גרייבק בטבעיות. מקנייר בקושי העיף לעברו מבט.

״למה שאנחנו נסמוך על מה שאתה אומר?״ רמוס שמע את אולפריק נוהם לעברו של מקנייר ברגע שהוא נכנס לטווח שמיעה. ״עד לא מזמן היית צד אותנו ביערות האלה מטעם משרד הקסמים שלך, ועכשיו אתה בא לעשות שלום?״

״כולנו עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות כדי לשרוד כשאדון האופל נעלם,״ מקנייר השיב בחוסר סבלנות בולט. ״אתם תוותרו על ההצעה שלו עכשיו בגלל שקצת נעלבתם? זה הכל עסקים.״

״הראשים של האחים שלנו תלוים על הקירות שלכם!״ אולפריק שאג פתאום, מפיל חומה של ספלי בירה ריקים שעמדו בינו לבין מקנייר.

מקנייר לא נראה נסער מהתגובה הזו. אחרי שנים של עבודה עם חיות פלא ויצורים אחרים, הוא בהחלט היה מתאים לתפקיד השגריר מטעמו של וולדמורט.

״תירגע, אולפריק,״ גרייבק נכנס לשיחה בשלווה. ״דם נשפך משני הצדדים. בוא נשמע מה יש לאדון האופל להציע לנו עכשיו.״

רמוס העמיד פנים שהוא מתעניין יותר בכרסום שאריות בשר מעל איזו עצם מאשר בשיחה, אבל הוא הקשיב קשב רב, לא רוצה לפספס אף מילה, הבעת פנים או טון נסתר.

אולפריק לא הסתיר את העובדה שהוא לא היה נלהב לקבל את ההצעה, וכמוהו גם כמה מהמקורבים האחרים. הם ידעו טוב מאוד מה וולדמורט עומד להציע להם, וגם גרייבק ידע - סיכוי סביר שהוא אפילו דיבר עם מקנייר לפני אותו היום, והשיחה הזו הייתה רק הצגה לטובת הלהקה.

מקנייר הוציא מכיס גלימתו מגילת קלף מגולגלת, פרש אותה וקרא לאור האש:

״בתמורה לתמיכתם במטרותיו, אדון האופל יעניק לכם את הזכויות הבאות: צייד חופשי בכל שטחי בריטניה, למעט בשטחי אחוזות קוסמים ובתחומי העיירה הוגסמיד ובית הספר הוגוורטס, ביטול כל החוקים המגבילים את אנשי זאב, ומושב אחד במועצת השלטון של אדון האופל.״

שני הסעיפים הראשונים לא הפתיעו את רמוס, אלה היו דברים שוולדמורט הציע גם במלחמה הראשונה, אבל ההצעה השלישית הייתה לא צפויה. וולדמורט ובעיקר תומכיו שנאו אנשי זאב ונגעלו מהם - אז העובדה שוולדמורט מציע להם אפילו שבריר של כוח בעולם החדש שלו הייתה יוצאת דופן. האם וולדמורט באמת היה נואש כל כך לזכות באמונם של אנשי הזאב? או שאולי זה היה פרס שקרי שהוא מנופף מולם עכשיו, אבל ברגע האמת יגזול אותו מהם ברמייה?

״מה אתם אומרים, אחים שלי? ההצעה של אדון האופל היא נדיבה, נכון?״ גרייבק שאל את חבריו בטון כמעט מתוק. הוא ידע להיות נחמד כשזה שירת את מטרותיו, זה גזל ממנו הרבה פחות אנרגיה מאשר אלימות. אבל רמוס ידע שראשים יתחילו להתגלגל אם לא תהיה שם הסכמה.

המקורבים השמיעו קולות של הסכמה, חלקים נלהבים יותר וחלקם פחות. אולפריק ישב בפנים חתומות. 

״נהדר!״ מקנייר אמר בסיפוק, בטח מרוצה מהאפשרות לעזוב את האירוע הברברי ולחזור לביתו. ״אני אודיע לאדון האופל את החדשות המשמחות מייד - ״

״רגע,״ רמוס קטע אותו. הוא לא התכוון למשוך אל עצמו תשומת לב, אבל הוא לא חשב שזה הוגן שמקורביו של גרייבק יחתמו את גורל הלהקה בלי לקרוא את האותיות הקטנות. ״מה אדון האופל מצפה לקבל בתמורה?״

שפמו של מקנייר רטט. רמוס הרגיש את עיניו הרעות של גרייבק נעוצות בו. הוא בברור לא היה מעוניין שחבריו ידעו את המחיר שעליהם לשלם בשביל המתנות שהוא חמד לעצמו.

״ומי אתה?״ מקנייר שאל אותו בנימוס מתוח.

״זה בני, לייקון,״ גרייבק ענה בשמו.

״לייקון, מה?״ מקנייר אמר בפקפוק, בוחן את רמוס מכף רגל ועד ראש. ״שם ראוי ליורש של גרייבק…״

רמוס חייך אליו בשלווה, מרגיש די מרוצה מעצמו. הדבר הראשון שהוא עשה לאחר שגרייבק קיבל אותו בחזרה ללהקה היה לבקש לשנות את שמו. התירוץ שלו למהלך היה שרמוס היה השם שהוריו האנושיים נתנו לו, והוא רצה להתנתק ממנו ולבחור לעצמו שם חדש שיסמל את את תחילת החיים החדשים שלו במקומו הטבעי. גרייבק התלהב מהרעיון מאוד, ומייד קבע ששמו החדש יהיה לייקון - על שם המלך העתיק שלפי האגדה היה אדם הזאב הראשון. מה שגרייבק לא ידע היה שהסיבה האמיתית לשינוי השם הייתה לטשטש את הקשר שלו אל דמבלדור ואל עולם הקוסמים, בדיוק למקרה שאוכלי מוות יתחילו לשאול עליו שאלות.

״אתה מתכוון לענות על השאלה שלי?״ רמוס שאל בביטחון עצמי גובר.

״כן,״ אולפריק התערב, ועכשיו לא היה לגרייבק או למקנייר סיכוי להתחמק. ״מה אדון האופל רוצה מאיתנו?״

״בקשתו של אדון האופל צנועה מאוד,״ מקנייר אמר חלקות, מציץ שוב במגילה שלו. ״כל בקשתו היא שתעמדו לצידו בקרב מול בוגדי הדם והבוצדמים כשתידרשו לכך.״

רמוס לא חשב שזאת תשובה מספקת בכלל, אבל הוא לא הרגיש שכדאי שהוא ימשוך עוד אש לעצמו, במיוחד כשגרייבק בברור משתוקק לקבל את הסכמתם של חבריו להסכם הדרקוני הזה. הוא הסתכל במקורביו של גרייבק - נראה שהם חושבים שאלה תנאים הוגנים. בניסיון אחרון להניע את הכלים על הלוח, הוא תפס את מבטו של אולפריק; הוא חשב שהוא ראה משהו בעיניו לפני שהוא הסיט את מבטו, אבל אולי זה היה רק חוסר החיבה שלו כלפי רמוס.

״אין עוד שאלות? מצוין,״ מקנייר סיכם בעצבנות. הוא גלגל את המגילה והחזיר אותה לכיסו. ״אני אלך לדרכי עכשיו, גרייבק. תענוג לעשות איתך עסקים.״

הוא לחץ את ידו של גרייבק בקצרה ורמוס ראה אותו מנגב את ידו בגלימתו בזמן שהוא התרחק משם.

״אסור היה לנו לגלות לו את המיקום של המחנה שלנו,״ אולפריק אמר לגרייבק מייד כשהוא הלך. ״אל תשכח שהוא עובד במשרד הקסמים, גרייבק - ״

״שמעתי אותך, אולפריק,״ גרייבק קטע אותו בעצבנות. ״כבר אמרתי לך, מקנייר בצד שלנו עכשיו. מה שהיה היה. אני לא רוצה לשמוע על זה יותר. ואתה - ״ עיניו התמקדו ברמוס במבט מסוכן, ״אל תשכח שהסקרנות הרגה את החתול...״

רמוס השפיל את עיניו בכניעה, אבל בתוכו הרגיש סיפוק. 

המשתה נמשך בעוד מקורביו של גרייבק נהנים לדמיין מה הם יעשו עם כל הזכויות והכוח שאדון האופל יעניק להם בבוא היום. אולפריק מצא תירוץ ללכת לאוהל שלו. רמוס המשיך לשבת לצידו של גרייבק בנאמנות במשך כל הלילה, ותכנן מה תהיה ההזדמנות הקרובה ביותר בה הוא יוכל לדווח למסדר על מה שהוא שמע זה עתה.

*

האתגר הגדול ביותר במשימה של רמוס היה פתיחת נתיב תקשורת סודי ובטיחותי עם המסדר על מנת להעביר להם עדכונים. אסור היה לו להחזיק אבקת פלו, שהיה כלי קסם שהיה מעורר את חשדנותם של אנשי הזאב, הוא לא היה יכול להטיל פטרונוס בלי השרביט שלו, וכמובן שהוא לא היה יכול לגדל ינשוף באוהל שלו.

דמבלדור מצא פתרון יצירתי לבעיה הזאת, גם אם לא מושלם. בכל שלושה לילות פוקס ייצא לתעופה בשמי הלילה הצפוניים כשהוא נושא נרתיק עם עט נוצה, דיו וקלף, ואם רמוס יצטרך להעביר הודעה למסדר, כל שיהיה עליו לעשות יהיה לסמן לו בסימן מוסכם מראש לנחות, לשרבט את ההודעה שלו ולשלוח אותו לדרכו.

הייתה בכך סכנה גדולה, שכן הוא היה צריך למצוא תירוץ לצאת להסתובב לבד ביער בלילה, אתגר לא פשוט להתחשב בכך שגרייבק צפה בכל צעד שלו. אבל היה לו רעיון. 

הוא זכר שתקופה הראשונה שלו בלהקה הם לפעמים היו יוצאים למסע בין כמה ימים על מנת לעלות לרגל אל מין מזבח שהיה ממוקם בגבעה סלעית בלבד היער. שם הם ערכו טקס דתי חסר התלהבות בהנחייתה של אשת זאב זקנה, לכבודו של מאנאגרמר, שסופר שהיה זאב אשר צד את הירח, עד שבקץ הימים הוא יטרוף אותו לבסוף. רמוס תמיד חשב שזה מסקרן למדי, אבל לא נראה ששאר חברי הלהקה חולקים את העניין שלו. 

באותם ימים המחנה היה במקום אחר, מרוחק פחות מהמחנה הנוכחי; אך קרה המקרה והמחנה החדש היה במרחק שעה הליכה מהמזבח של מאנאגרמר. נראה שהלהקה כבר זנחה לפני שנים את הפולחן הזה והם הפסיקו לעלות אליו לרגל, אבל בשביל רמוס זה היה התירוץ המושלם. 

כבר בימים הראשונים שלו בחזרה ללהקה, עוד הרבה לפני שהיה לו מה לדווח למסדר, רמוס הנחיל את ההרגל לבקר במזבח כל שלושה ימים כדי ״להתפלל״. בביקורים הראשונים שלו הוא ידע שגרייבק שלח אנשים לעקוב אחריו, אבל הוא העמיד פנים שהוא לא שם לב לכך. מה שהם ראו ודיווחו לגרייבק היה שרמוס יושב מול המזבח לבד שעה ארוכה לפני מדורה קטנה שהוא הקים ולפעמים מזמזם את קטעי המזמורים שהוא הצליח לזכור מהטקסים בהם השתתף בצעירותו.

גרייבק כנראה השתכנע שרמוס באמת יוצא אל היער כל שלוש לילות לצרכים רוחניים בלבד, כי הוא הפסיק לשלוח אחריו מרגלים. בשלב הזה רמוס התחיל להרגיש בנוח לסמן לפוקס במקרה הצורך - ארבעה הבהובים של אור המדורה שלו - ועוף החול יכול היה לנחות ולאפשר לו להעביר למסדר את הדיווח שלו.

הדבר היחיד שהוא הצטער עליו היה שלא הייתה לו דרך לקבל דיווחים חוזרים מהמסדר. הוא היה רוצה לשמוע שכולם (ובעיקר טונקס) בריאים ושלמים, אבל הסיכון הכרוך בכך היה גדול מידי. פעמים רבות רמוס התפתה להוסיף להודעה שלו איזו הערה על כך שהוא מתגעגע לכולם (לטונקס) ומוסר את אהבתו… אבל כמובן שזה היה מטופש ומיותר, בזבוז של זמן ודיו. 

שני לילות אחרי הביקור של מקנייר, בלילה שאחרי הירח המלא, רמוס עשה את דרכו אל המזבח של מאנאגרמר על מנת לדווח למסדר על ההתפתחות. שאר חברי הלהקה ניצלו את הלילה כדי לנוח ולהשתקם אחרי השינוי, והוא לא ציפה שמישהו מהם יאסוף את הכוח כדי לעקוב אחריו.

אחרי הליכה מתישה לאור הירח המתמעט הוא הגיע אל המזבח. זה היה לא יותר מקיר חלק שהיה חצוב בצלע של גבעה סלעית, שהעצים שסביבו פונו, עליו היה ציור פרימיטיבי למראה בצבעי שחור ואדום של זאב שהסתער על כדור עגול מושלם. בלי היסוס, הוא כרע על האדמה בשרירים דואבים והחל להקים את המדורה הקטנה שלו בעזרת ענפים יבשים שהוא אסף לאורך הדרך, על מנת לקרוא לפוקס לבוא ולקחת את הדיווח שלו.

הוא השתמש בצור כדי להפיק גץ במיומנות, והענפים נדלקו כמעט מייד. אורה של האש האיר אל בין העצים שמסביב, ורמוס קפץ על רגליו בבהלה. הוא לא היה לבד.

מבין שהוא התגלה, אולפריק צעד ממחבואו שבין העצים. רמוס היה מזועזע מהעובדה שהוא לא שם לב שהוא שם, לא חשד אפילו לרגע שהוא לא לבד. הוא כנראה היה תשוש יותר ממה שהוא חשב, או שאולפריק היה מיומן במיוחד בהתנגבות ביער, למרות גודלו.

״שלום, אולפריק,״ הוא אמר ברוגע מזויף, לאחר שהבין שאולפריק לא מתכוון לשתף מדוע הוא שם. ״תצטרף אלי בתפילה?״

אולפריק ירק על האדמה.

״מספיק עם ההצגות. זה אולי עובד על גרייבק, אבל לא עלי.״

״על מה אתה מדבר?״ רמוס המשיך בהעמדת הפנים, מתאמץ לא לחשוף את הפאניקה הגוברת שלו.

להפתעתו אולפריק אמר, ״אסטריד היא הבת שלי.״

רמוס השיב מבט לעיניו השחורות מבלי למצמץ. זה היה גרוע מאוד - אבל אסור היה לו להראות שהוא חושב ככה. הוא תהה האם גרייבק חיבר אותו אל אסטריד בכוונה כדי לסכסך בינו לבין אולפריק.

״נו, אז מה?״ הוא אמר ביציבות. ״גרייבק נתן לי אותה. יש לך בעיה עם זה?״

רמוס כבר התחיל לחשב מה תהיה תוצאת הקרב הבלתי נמנע ביניהם. שניהם היו חלשים אחרי הירח המלא, אבל רמוס היה צעיר וחזק יותר. מצד שני, אולפריק היה גדול יותר ומיומן בהרבה - הוא לא הגיע למעגל הפנימי של גרייבק סתם כך.

״אם לא הייתי יודע יותר טוב אולי כמעט הייתי מאמין למשחק הגרוע שלך,״ אולפריק אמר, ולתדהמתו המוחלטת של רמוס, הוסיף, ״אסטריד סיפרה לי הכל. אני יודע שלא נגעת בה, והיית אדיב אליה ואל ליף.״

רמוס נשם בכבדות, נשימה שהכאיבה לכל שריר בגופו.

״ביקשתי ממנה לא לספר,״ הוא אמר, יותר לעצמו מאשר לאולפריק.

״יש לך מזל שהיא סיפרה. תכננתי לרצוח אותך בשנתך הלילה.״

רמוס לא חשב שמישהו אי פעם היה כל כך כנה איתו.

״ועכשיו… אתה לא תעשה את זה?״

״לא,״ אולפריק אמר. הוא סקר את דמותו של רמוס, כאילו הוא רואה אותו לראשונה בחייו, ושאל, ״למה רחמת עליה? יכולת לעשות לה כל דבר שעולה על דעתך וגם להתפאר בזה ברבים, אבל במקום נתת לה ללכת לישון בשקט עם הבן שלה.״

הדבר הראשון שרמוס רצה להשיב היה לשאול את אולפריק מה הוא היה עושה במצבו. האם הוא היה כופה את עצמו על מישהי רק בגלל שגרייבק אמר שמותר לו? אבל הוא החליט להימנע מכניסה למים מסוכנים, ורק אמר, ״העובדה שאנחנו הופכים לזאבים פעם בחודש לא אומרת שאנחנו צריכים להתנהג כמו חיות גם בשאר הזמן.״

אולפריק נראה מופתע מהתשובה, כאילו הוא מעולם לא העלה בדעתו אפשרות כזאת.

״ובכן, עכשיו אתה צריך להתחתן איתה.״

רמוס מצמץ בתדהמה, אפילו לא בטוח שהוא שמע אותו נכון. 

אולפריק הוסיף, ״תאמין לי שזה לא משמח אותי. אני הייתי מעדיף שהבת והנכד שלי יהיו רחוקים מגרייבק ככל הניתן. אבל אסטריד התחננה שאני אתן לה להתחתן איתך, אם היית מאמין לזה.״

״זה… מאוד מחמיא לי,״ רמוס אמר במבוכה עזה. ״אבל אני לא אתחתן עם הבת שלך.״

״אתה חייב,״ אולפריק נהם והסתכל הצידה. ״אם אתה תדחה אותה זה יסמן ללהקה שהיא חסרת ערך וגרייבק יתחיל להעביר אותה בין כולם כמו סמרטוט. היא תהיה רק כלי שהוא ישתמש בו כדי לתגמל את החברים שלו. אף אחד לא יהיה מוכן להתחתן איתה והיא תבלה את שארית חייה בתור שפחת מין.״

רמוס מלמל קללה חרישית. לא היה לו ספק שאולפריק צודק.

״בסדר, אני אעשה את זה,״ הוא אמר בלי להתעכב. ״אבל זה יהיה רק באופן רשמי, רק למראית עין.״

״תודה,״ אולפריק אמר בקצרה, בקול חנוק. 

רמוס הבין שהוא חוזה בו ברגע נדיר מאוד של פגיעות, באופן שאולי אף אחד לא ראה אותו לפני כן. הוא הבין שניצבת בפניו הזדמנות חד פעמית.

״אני אשאיר אותך לתפילה שלך…״

״חכה, אולפריק,״ רמוס קרא אחריו. ״למה נתת לי לקחת את אסטריד באותו הערב? למה לא אמרת משהו לגרייבק?״

רמוס ראה כל שריר בגופו של אולפריק נמתח.

״לא כולנו נסיכים,״ הוא אמר בבוז, פניו קשות כמו אבן. ״לא כולנו יכולים לומר את דעתנו בלי לפחד מההשלכות.״

״אם לא הייתי מפחד מההשלכות לא הייתי מעמיד פנים עם אסטריד.״

״אז מה אתה רוצה ממני בדיוק?״ אולפריק התרגז. ״שאני אסכן את עצמי, את הבת שלי והנכד שלי, בשביל להוציא מהפה שלי כמה מילים שגם ככה אף אחד לא יקשיב להן?״

״אני חושב שמקשיבים לך יותר ממה שאתה חושב,״ רמוס אמר לו בחידתיות.

אולפריק השמיע נחירת זלזול.

״הו, איזו חוכמה מפיו של הנסיך לייקון,״ הוא סיכם בטון מבטל בעודו מתחיל להתרחק אל בין העצים. אבל רמוס חשב שהוא הצליח לגעת בנקודה רגישה. ״תהנה להתפלל לאל המזויף שלך, לופין.״

רמוס חיכה עד שהוא היה בטוח שהוא כבר רחוק ושאין עוד אף אחד אחר בסביבה לפני שהשתמש במעיל שלו כדי לגרום למדורה להבהב ארבע פעמים. לאחר כמה רגעים של המתנה נשמע רשרוש העלים בעצים, ופוקס עוף החול נחת בחינניות לפי רמוס. 

עוף החול היה בשיאו, עם נוצות ארגמן שנצצו כמו זהב אדום לאור המדורה, וכרבולת זהובה דמויית כתר. הוא היה כל כך גדול שהראש שלו הגיע עד המותניים של רמוס. הוא הושיט את רגלו לעברו, מאפשר לו גישה אל נרתיק העור שהיה קשור אליה. רמוס לקח את עט הנוצה, הדיו והקלף והתחיל לשרבט הודעה למסדר.

״טוב לראות פנים ידידותיות,״ רמוס אמר לפוקס בעודו כותב, לפני שהוא הבין שהוא מדבר אל ציפור. ״יכול להיות שאני משתגע פה…״

פוקס השמיע המייה רכה שנשמעה כמו הסכמה.

הפרק הקודם