תולדות העתיד

חווית הצייד הייתה מלוכלכת ולא נעימה כפי שאלבוס דמיין אותה. 

הם צדו ארנבת, ולמזלו של אלבוס פרוותה הייתה חומה ואפורה, ולכן לא נאלץ לראות דם טרי פורץ מפרווה לבנה כשדוקאר הכין אותה לאכילה.

כשראה אוכל המוות כמה אלבוס מחוויר, שלח אותו לקושש עצים למדורה. הוא התעקש שעליהם לאכול ארוחה חמה ומזינה.

אלבוס קיווה שמישהו יראה את המדורה ביער שלהם וימצא אותם. הוא התגעגע לביתו, להוריו, אפילו לג'יימס.

הוא היה נותן את שרביטו כדי להיות בבית עכשיו, מכורבל מול האח הבוערת בשמיכה עבה, כוס שוקולד חמימה בין ידיו, בטוח.

במקום זה הוא תקוע באמצע היער עם איש זר, משרתו של אדון האופל, קר לו והוא רעב ועייף. 

הוא הפסיק לספור את השריטות על ידיו ורגליו שרכש בדרך מכל הקוצים והשיחים הנמוכים.

הוא הפסיק לספור את הפעמים בהן בכה בשקט, מתפלל למי שזה לא יהיה שימצאו אותו. 

הוא ניסה לבצע כמה קסמים, במחשבה שאולי משרד הקסמים יוכל לאתר אותו באמצעותם - החוק נגד קטינים וכל זה - אבל הם לא באו.

הוא ניחש שמדובר ביער. היער עצמו הצליח לחסום את הגישה, איכשהו.

"אתה חולם בהקיץ" אמר דוקאר, וקטע בגסות את רצף מחשבותיו. אלבוס הנכלם מיהר לערום את הענפים שאסף לכדי ערימה מסורבלת.

דוקאר הדליק את האש במלמול של כישוף שאלבוס לא הכיר, וסידר את החיה המשופדת מעל הלהבות. 

הם התיישבו במרחק מה אחד מן השני, ודממה השתררה ביניהם.

קולות היער הדהדו סביבם מדי פעם. ינשוף קורא, צפרדעים מקרקרות בנחל בקרבת מקום, דהרה של פרסות רחוקות...

אלבוס קיווה שמדובר בקנטאור שראה את המדורה שלהם, אך כבר לא האמין בכך. הם היו עמוק מדי בתוך היער.

"אתה יודע איפה אנחנו?" שאל אלבוס.

דוקאר הביט בו, ומשך בכתפיו. "אני מסתובב ביערות האלה כבר שנים. אנחנו במקום לא מוגדר באמצע היער".

"האם ישנם אנשים שמטיילים כאן?"

אוכל המוות לשעבר נד בראשו לשלילה. "יותר מדי מפלצות מפרידות בינינו לבין איזור מיושב. אני מסופק אם רגל אדם זולת שלי דרכה כאן בכמה אלפי השנים האחרונות".

"מפלצות?" שאל אלבוס, יותר בסקרנות מאשר בפחד.

דוקאר חייך מעט, והנהן.

"נכנסת לכאן דרך היער האפל, שגובל בבית הספר. שם יש יצורים שמגינים על היער, כמו קנטאורים. יש גם יצורים שפשוט גרים שם, ושומרים על השטח שלהם. עכבישים ענקיים, זאבים, מיני עופות דורסים".

דוקאר נשען אחורה על האדמה הלחה, ועיניו בהו בתקרת הענפים שנחה בשלווה מעליהם.

"ויש יצורים ש.... השטח שיש להם לא מספיק. הם כובשים מטבעם. הם יבואו, ישתלטו על שטח, יהרגו את הדרים בו, ויקחו את המקום לעצמם.
 אז, הם יכלו את משאביו - מים, עצים, חיות מרעה - עד שיתייבש לחלוטין, ומשם יעברו למקום אחר".

אלבוס דמם. הוא לא ידע על אילו יצורים מדובר, הוא מעולם לא שמע על חיה שמתנהגת ככה. מצד שני, מי אמר שמדובר בחיה?

"זה נשמע נורא".

דוקאר הנהן בשנית. "זה אכן נורא. למזלנו, החלק הזה של היערות נמצא לא רחוק ממושבה שכזו, ולכן מפלצות אחרות לא מעזות להתקרב לכאן".

אלבוס נחרד, "זאת אומרת שהם יכולים לתקוף אותנו בכל רגע?!" הוא שאל בזעזוע.

דוקאר משך בכתפיו, "הירגע. אנחנו לא עד כדי כך מעניינים, וחוץ מזה שאין כאן המון משאבים. אחרי שעה של חיפושים מצאנו רק ארנבת אחת. זה לא מספיק כדי למשוך אותם, או כדי לספק אותם".

אלבוס ניסה להרגיע את גופו, שנדרך קודם לכן. הדופק שלו היה מהיר, ונשימתו הואצה. הוא לקח כמה נשימות עמוקות, ובהה בעלים הנושרים מן העצים ומסתחררים בדרכם מטה.

זה עזר.

"זה מרגיע אותך" אמר דוקאר, ובחן את אלבוס. "העלים מרגיעים אותך".

אלבוס הנהן, לא בטוח אם מדובר בדבר טוב.

אוכל המוות בחן אותו רגע אחד נוסף, ואז חרך בשרביטו את הארנבת.

"בוא נאכל. אני חושב שמצאתי דרך ללמד אותך להתעתק".

* * *

ג'יני, רון, הארי והרמיוני ישבו בבית משפחת פוטר, ודיברו בקולות שקטים. לילי כבר ישנה מזמן, אך ג'יימס האזין להם חרש מהמדרגות. הוא היה מודאג כמוהם.

יותר מזה, הוא הרגיש אשם.
הוריו צדקו. אחיו היה באחריותו, ואף שלא היה יכול שלא להאשים אותו בטיפשותו - מי הולך ביום האחרון ללימודים לתוך היער האפל, ועוד בלי ליווי?!

הוא גם לא היה יכול שלא לדמיין מה עובר עליו כעת - בודד ביער החשוך, רעב, קפוא, מפחד מקולות המפלצות שחלשו על היער.

"לדעתי זה יעבוד" אמר רון, ונשמע בטוח בעצמו.

"אני אפילו לא בטוח איך זה עובד" השיב הארי, קולו עייף מאוד.

ג'יימס התכווץ בפינתו.

"נוכל לשאול את שאקלבולט, או את מקגונגל. הם בטח זוכרים"אמרה ג'יני.

"תזכרו שזה קסם אפל. יש סיבה שהוא אסור לשימוש" אמרה הרמיוני בהגיון, אך הייתה הסתייגות בקולה.

"אם יש לכם עוד רעיונות, זה הזמן לשתף אותם" השיב רון, מעט עצבנות בקולו.

נשמעה אנחה ארוכה.

"בסדר" אמרה ג'יני, "בואו נעשה את זה".

נשמע רחש של דפים, וג'יימס ניסה להבין באיזה קסם אפל הוריו מתעסקים. זה לא נשמע טוב.

"באופן עקרוני, כדי להפעיל את לחש הטאבו הזה, יש צורך להטיל אותו קודם כל על מושא הטאבו. כמו שוול-וולדמורט" קולה של הרמיוני מעד לרגע, "כמו שהוא הטיל על עצמו".

"אבל לא נוכל לגרום לאלבוס להטיל על עצמו לחש" אמרה ג'יני בעצב.

"לא..."

"אז איך ניתן להתגבר על זה?"

הרמיוני כחכחה בגרונה, "עושה רושם שטיפה מדמו תספיק, או שערה מראשו, ו... כתוב כאן, אדם שיקרא בשמו ברגש רב. אני בטוחה שאוכלי המוות קראו בשמו של וולדמורט בפחד רב".

"ובכן, גם את זה לא יהיה בדיוק קל להשיג".

שקט השתרר לרגע קצר, כשחברי הקבוצה הוותיקה חשבו כיצד ניתן להשיג שערה מראשו של ילד נעדר. 

ג'יימס נאנח, וידע שעליו להסגיר את עצמו. הוא עלה לחדרו, לקח משם את השמיכה של אלבוס, ותלש ממנה שערה קצרה שבטח הייתה שם כבר חודשים.

הילד השיר שיער בקצב של איש מקריח בן שלושים, וג'יימס מעולם לא היה כה אסיר תודה על כך.

הוא ירד במדרגות בשקט, ונעמד מול הוריו הדוממים. 

"ג'יימס מותק, אתה צריך להיות במיטה".

"אני לא נרדם" הוא הודה, "האזנתי לכם".

ג'יני הביטה בו בחמלה, ואביו לא הביט בו כלל. 

"יש לי שערה של אלבוס" אמר ג'יימס בשקט, "הוא משיר שיער על המצעים שלו".

הארי הרים אליו את מבטו, המום, ולקח את השערה הדקה והזעירה מידיו של בנו הבכור.

"תודה לך" אמר, קולו שבור. ג'יימס הרגיש את אותה התכווצות בליבו, שכבר הפכה מוכרת. אשמתו. הכל באשמתו.

אביו סחף אותו לחיבוק מהיר, קשוח. 

"תעלה לישון, ג'יימס. אני אבוא לכסות אותך עוד מעט".

עיניו הירוקות של הארי לא השאירו מקום לוויכוח, למרות שהוא לא ביקש שיכסו אותו בשמיכה כבר שנים. אבל זה יכול להיות נחמד.

ג'יימס עלה לחדרו, שומע בקושי את מלמולי הוריו מהסלון, ונעצר רגע לפני שעלה במדרגה האחרונה, כשאוזניו קלטו שאלה מפיו של דודו רון -

"זה לא נשמע רע כל כך. מדוע מדובר בעצם בקסם אפל?"

הוא עצר את נשימתו, כשג'יני ענתה את התשובה,

"הקסם הומצא על ידי אדון שלו משרתים. הוא נועד לשרת את האדון. כל מי שיסכים לקחת חלק בקסם, והקסם יוטל עליו, יהיה כבול אליו".

"אני לא בטוח שאני מבין" הודה הארי.

הרמיוני התפרצה, רגש רב בקולה. 

"הקסם נועד כדי למצוא את אלבוס, אבל מי שהשתמש בו בעבר עשה זאת למטרה רעה. לתפוס אויבים.

אם נטיל על עצמינו את הכישוף, נוכל למצוא את כל מי שיקרא בשמו של אלבוס. אבל יש מחיר לכך - לא נוכל להתעלם מהקריאה. נהיה מחוייבים להתעתק לכל קריאה בשמו.

הקסם יקרע אותנו מהיכן שנהיה, ויטיל אותנו ליד הדובר שאמר את שמו של אלבוס.

לא נוכל להתנגד לו, אחרת הוא יכאיב לנו. מי שייקח על עצמו את הלחש הזה, לא יוכל לנהל חיים נורמליים עד שהלחש יוסר. עד שאלבוס יימצא".

דממה השתררה.

ג'יימס ניסה לחזור לנשום בצורה סדירה, אך נכשל בכך חרוצות. הוא הבין את משמעות הדבר.

אלבוס נעדר מזה חודש. אנשים רבים מאוד בעולם הקוסמים בטח קוראים בשמו מתוך עיתונים, בשיחות, ברכילות, בכל מקום. שלא נדבר גם על אלבוס דמבלדור המקורי, שגם שמו נאמר במקומות רבים בעולם בו זמנית.

כמובן שלאתם-יודעים-מי לא הייתה בעיה להטיל את הלחש הזה על המשרתים שלו - הוא רצה למצוא את מי שיעז לקרוא בשמו, והוא ידע שמעטים מאוד יעזו. רק האוייבים המרים ביותר שלו.

אצל אלבוס, אחיו, המצב שונה. כולם דואגים לו. כולם רוצים למצוא אותו. כולם מדברים עליו.

איך יוכלו לעקוב אחר כל אלה? ומה אם ימצאו את עצמם נקרעים - מילולית - בגלל שיותר מדי אנשים ברחבי העולם יקראו בשמו בו זמנית?

זה היה קסם מאוד מאוד מסוכן.

ולכן ג'יימס נחרד כשאביו, חסר פחד לחלוטין, אמר בקול רם - "אני אעשה את זה".

הפרק הקודם		הפרק הבא