התאומה של הארי פוטר

כן אני יודעת שלא העליתי פרק כבר יותר מחודש אבל עכשיו אני חוזרת ובגדול!!
אבל אחרי הכל זה תלוי גם בכם- כל תגובה קטנה מדרבנת אותי להמשיך את הסיפור
אז בלי מילים מיותרות הנה הפרק : (ואל תשכחו להגיב!!)

"למה הרכבת נעצרה?" תהיתי אל תוך החשכה שאפפה את התא. בצעד עיוור קמתי לפתוח את דלת התא כדי לראות מה קורה בחוץ. הצצתי על המסדרון וראיתי שאחרי עשו כמותי. הם שלחו אחד לשני מבטים מבולבלים ומפוחדים וגם אליי התגנב מעט פחד.
"יש משהו בחוץ?" שאלה אלה.
"לא ברור," עניתי והתיישבתי חזרה במקומי "כנראה קרה משהו ל-" רציתי להמשיך אבל רון קטע אותי.
"תראו" הוא אמר בפאניקה. על חלון התא החלה להתפשט שכבת קרח דקיקה שבדרך מוזרה גם הקפיאה את הבקבוק שעמד על המדף מתחת לחלון.מחוץ לתא החלו להישמע קול נשימות מבחיל ויד שחורה שנראתה כעשויה מעצמות פתחה את הדלת שלא סגרתי עד הסוף.
דמות גדולה שלבשה גלימה שחורה ופרצופה היה מוסתר בצל הברדס עמדה בפתח. היא העבירה את מבטה באיטיות על כל אחד מאיתנו ולבסוף נעצרה על הארי. נראה היה כאילו הדמות בוהה הו למשך כמה שניות שנראו כנצח, ואז היא התקרבה קצת אליו בתנועה מוזרה שנראתה קצת כמו ריחוף ולרגע היה נראה לי שהיא מנסה לשאוב את הפרצוף של הארי. אבל לפני שהצלחתי להיות בטוחה שזה מה שהיא עושה קם האדם שישב בתא שלנו, כיוון את שרביטו אל הדמות ואמר משהו שנשמע כמו: "אקספקטו פטרונום". אור בהיר יצא מהשרביט שלו והדמות נמלטה משם. הרכבת חזרה לנסוע אבל לבקבוק ולחלון לקח מעט זה כדי להפשיר. והארי איבד את ההכרה.
אחרי חצי שעה ארוכה הארי הראה סימני התעוררות, והתעורר לגמרי כמה דקות אחר כך.
"מה זה היה?" הוא שאל.
"סוהרסן" ענה לו האיש שנקרא לופין "קח תאכל את זה, זה יעשה לך טוב." הוא הגיש לו חתיכת שוקולד ואחר כך חילק גם לנו. "עכשיו עם תסלחו לי, יש לי שיחה קצרה עם הנהג."
"אני ראיתי אותו כבר!" הכריזה אלה ברגע שלופין סגר אחריו את הדלת.
"מה זאת אומרת ראית אותו?" שאלה הרמיוני "איפה?"
"בתמונות. ראיתי אותו בכמה תמונות של ההורים שלי: בתמונות מהחתונה, תמונות מהוגוורטס"
"זה לא משנה עכשיו נדבר על זה בחדר מועדון כשנגיע" אמר רון בקוצר רוח ואלה נראה קצת נעלבת, הוא התעלם ממנה והעביר את מבטו להארי.
"מי? מי צרח? שמעתי צרחה" שאל הארי בחוסר ביטחון
"אף אחד לא צרח הארי" ענתה לו הרמיוני.
"אבל זה היה ממש מוזר, גם אתם הרגשתם את ההרגשה שלא תשמחו יותר לעולם?" שאל רון ואף אחד לא ענה. השתיקה נמשכה עד לרגע שהגענו להוגוורטס.
נראה היה שהשנה המיון נערך מהר יותר, אולי זה רק בגלל שהתרגלתי אליו: כל שנה ילדים מפוחדים אחרים, כל שנה יש את הילד שנפל למים, וגם השנה כמו בשנה הקודמת ראיתי את היצורים המכונפים שמושכים את העגלות. לא סיפרתי לאף אחד עליהם, וגם לא נראה שאחרים רואים אותם.
"זה נכון מה שאומרים פוטר? התעלפת?" קולו המלגלג של מאלפוי העיר אותי מהמחשבות שנסחפתי אליהן לאחר שדמבלדור הסביר על נוכחותם של הסוהרסנים. הם מחפשים את בלק.
"אולי תשתוק מאלפוי" ענה רון וחזר לאכול כמו חזיר.
אחרי הסעודה הגדולה והטעימה של תחילת השנה הייתי הראשונה לעלות אל המועדון רק שהאישה השמנה החליטה שקודם היא תשבור את הכוס בעזרת הקול הנוראי שלה ורק אז תיתן לכולם לעבור.
"פורטונה מז'ור" צעקתי עליה את הסיסמה בזמן שעוד ילדים החלו להתאסף מאחורי.
"למה את לא נכנסת?" שאל שיימוס.
"היא לא נותנת לי להיכנס! היא חושבת שתצליח לשבור את הכוס עם הקול שלה" עניתי בייאוש ועוד החוצפנית העזה להוציא לי לשון, אם רק הייתה לי סכין ביד היא הייתה יכולה לומר שלום לתמונה "
"היפיפייה" שלה.
"פורטונה מז'ור" ניסו הארי ושיימיס.
"רק עוד שנייה" התחננה וצרחה עוד יותר חזק.
"פורטונה מז'ור" ניסינו עוד פעם ועכשיו גם הצטרפו אלינו רון אלה דין ועוד כמה מהילדים שהיו מאחורינו. היא המשיכה לצרוח ולצעוק עד שלבסוף ויתרה ושברה את הכוס על הקיר מאחוריה.
"תראו איזה יופי. רק בעזרת הקול שלי-" היא התחילה לקשקש וקטענו אותה "פורטונה מז'ור!!!" צעקנו ביחד והיא פתחה לנו סוף סוף את המעבר.

"אחרי שלוש שנים היא עוד לא קלטה את זה" אמרתי.
"היא לא יודעת לשיר!" הצטרפו אלי שיימוס והארי ופרצנו בצחוק.

הימים בהוגוורסט עברו מהירות, כאילו רק מצמצנו לרגע וכבר היינו בחודש אוקטובר שכמובן מתלווה אליו הביקור הראשון בהוגסמיד.
"אני אשאר עם הארי היום" אמרתי לרון, הרמיוני, ואלה לאחר שמקגונגול הודיעה להארי שלא יוכל לצאת להוגוורטס ללא האישור שוורנון לא חתם עליו בחופש מפני שנמלטנו משם עוד לפני שבכלל הספיק להעניש אותי או את הארי.
אני והארי העברנו את רוב הבוקר בחדר המועדון שהיה קצת ריק ליום שבת, היו שם רק כמה ילדים מהשנה הראשונה והשנייה.
"אני משועממת," אמרתי בזמן משחק השח השלישי לאותו בוקר "אולי נצר לטייל קצת ליד האגם?"
"אולי נלך למטבחים? אפשר לקחת שוקו ועוגיות." הארי הציע והכריז שחמט על המלך שלי.
"לא. עכשיו בוא כבר" עניתי והוצאתי אותו בכוח מחדר המועדון החמים אל המסדרונות הקרים של הטירה.
"רואה לא כל כך נורא בחוץ" עניתי כשהיינו בדרך למדשאות
"האמת שמזג האוויר נעים מאוד" ענה קול חביב מאחורי וכשהסתובבנו פרופסור לופין עמד שם וחייך אלינו.
"שלום פרופסור" אמר הארי.
"בבקשה, הארי, בשיעורים אני פרופסור. עכשיו אני רמוס לופין" אמר רמוס ושאל "למה אתם כאן ולא בהוגסמיד?" אני והארי החלפנו מבטים ובגלל שהוא לא אמר כלום החלטתי לדבר "הארי לא מורשה לצאת להוגסמיד, אין לו אישור, אז החלטתי להישאר איתו."
"אני מאוד מעריך אותך על זה ג'יימי. אולי תצטרפו אלי? אני הולך אל האגם הגדול." הציע לופין ועוד לפני שהספקנו לסרב או לענות באישור כבר התחלנו ללכת לכיוון האגם בשתיקה.
"מהרגע שראיתי אותכם לראשונה ברכבת ידעתי שאתם הילדים של ג'יימס ולילי." אמר לופין אחרי כרבע שעה של הליכה.
"בטח לפי השם משפחה-"הארי התחיל לענות אבל רמוס קטע אותו.
"לא לפי השם משפחה. אותו גיליתי רק בשיעור הראשון כשקראתי את השמות שלכם. האמת שזיהיתי אתכם בזכות העיניים,"
"העיניים? אני לא מבינה?" עניתי בבלבול.
"טוב, להארי יש את העיניים של לילי ולא צריך להרחיב הרבה כדי לומר שהוא נראה כמו ג'יימס בעצמו. ולך כמובן יש את העיניים החומות של ג'יימס עם הניצוץ המיוחד למרות שאת נראית כמו לילי" הסביר ופתאום עלתה בי שאלה אם הוא הכיר את ההורים שלנו?
"כן אני מכיר את ההורים שלכם,"ענה לופין וגילתי ששאלתי את השאלה בקול רם "האמת שלמדנו באותה שכבה והיינו חברים ממש טובים." עוד לפני שאני או הארי הספקנו לענות אמר רמוס "תראו מה השעה! אני משאר שהחברים שלכם כבר חזרנו מהוגסמיד וגם לי יש כמה הכנות לשיעור הבא. אז אם תסלחו לי אני אראה אותכם בארוחת הערב." ואחר כך הוא נעלם.

לפני הסיפורים של הרמיוני, אלה ורון הוגסמיד נהדרת ופעם הבאה שאורגנה יציאה להוגסמיד הארי הכריח אותי לצאת ליציאה הבאה.
אלה הראתה לי את כל החנויות המגניבות והזמנו בירצפת בשלושת המטאטאים אבל כל אותו זמן חשבתי על מה שלופין אמר, על ההורים שלי. סוף כל סוף מצאתי מכשף שבאמת הכיר את ההורים שלי ואני לא אעזוב את המורה החדש להתגוננות עד שאדע הכול על ההורים שלי. אבל למען האמת גם האגריד, סנייפ, דמבלדור ובעיקר מקגונגול מזכירים מדי פעם את העובדה שאני שכפול קטן של אבי, אבל כשרמוס לופין אמר את זה היה נראה כאילו הוא נזכר בו.
"חכי רגע אלה!" צעקתי לעברה כשעברנו את חנות הקווידיץ' היא חזרה על עקבותיה ושאלה: "מה קרה?" ולאחר ששמה לב שהבטתי בחנות היא הוסיפה "אתה באמת רוצה להיכנס?"
"נראה לי ששכחת, אני הרודפת החדשה של גריפינדור." הזכרתי לה ובצעד נחוש נכנסתי אל החנות כדי לחפש מגנים וכפפות.
בשנה שעברה התקבלתי לנבחרת אחרי שרודפת הקודמת מהשנה השביעית- אליסיה - סיימה ללמוד ולכן התפנה מקום בנבחרת. אין סיבה לציין את העובדה שווד קיבל אותי לאחר הקליעה החמישית ברצף שלי אבל הוא התעקש שהוא ואנג'לינה ימשיכו לאמן אותי בנפרד עד השנה הבאה שבה הוא יסיים ללמוד.
"תפסיקי לעשות פרצופים. אני לא יכולה להשתמש במגנים של בית הספר הם פשוט ישנים מידי." אמרתי למראה הפרצוץ המעוצבן של אלה ויצאתי מהחנות לאחר ששילמתי, היא אוהבת לצפות במשחקים אבל אם אני או הארי נדבר על הנושא לידה יש סיכוי גדול שנחטוף מכה חזקה בראש.
"עכשיו כשסיימת אפשר ללכת לדובשנרייה" היא אמרה והחלה לרוץ במהירות לחנות שרוב הילדים התקהלו סביבה. הי נדחקה בין שני ילדים מהשכבה החמישית או השישית ונכנסה אל החנות הצפופה.
"וואו" הייתה המילה היחידה שיכולתי להוציא מהפה שלי, זה היה פשוט מדהים. היום שם לפחות שישה מפלי שוקולד וערימות ענקיות של סוכריות מכל מיני צבעים וצורות, המדפים היו עמוסים בקופסאות צבעוניות ולמרות הכול קניתי סוכרייה גדולה על מקל.
"את יכולה להעביר לי את הסוכרייה." ביקשתי מהמוכרת העגלגלה שעמדה מאחורי הדלפק.
"בבקשה ביתי, זה עולה שישה חרמשים." אמרה בחיוך ושילמתי לה.
"זה פשוט מדהים. אני מבינה למה רצית לבוא לפה מההתחלה." אמרתי לאלה וכשבאתי לקחת עוד לק גדול מהסוכרייה שלי גיליתי שהיא חסרה, הבטתי מבולבלת מסביבי ועיניי נעצרו על הסוכרייה המרחפת שלי. מרחפת?! זה יכול להיות רק אדם אחד שהחליט להתגנב להוגסמיד-הארי.
נטשתי את אלה בחנות ועקבתי אחר הסוכרייה המעופפת ולאחר שהארי סיים את כולה עקבתי אחר הצעדים שלו בשלג הטרי.
"אתה חייב לי סוכרייה הארי!" אמרתי בכעס שהוגסמיד הייתה כבר הרחק מאחורי.
"אל תתבכייני" הוא ענה בצחוק והוריד את הגלימה מעליו. ניצלתי את הרגע שהוא הסתיר את הגלימה נעלמת בתוך הגלימה שלו והרמתי חופן שלג מהאדמה.
"אני לא מתבכיינת. אבל אתה עומד להתחנן כדי שאפסיק." עניתי והטחתי בו שני כדורי שלג. ובמהירות התפתחה לה מלחמת שלג עד שחלטתי להפסיק אותה בגלל מראה די מוזר.
"הארי תראה" אמרתי הצבעתי לעבר קראב, גויל ומאלפוי שהתקרבו לעברם של שני ילדים, בן ובת, שאותם לא הצלחתי לזהות.
"אני חושב שאלו רון והרמיוני." שיתף אותי הארי במחשבותיו. "בואי נלך לבדוק" המשיך והתעטפנו בגלימה.

הפרק הקודם		הפרק הבא