האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

שארית השבוע עברה על ג'יימס כמו חלום.
כל דקה פנויה שהייתה לו, אחרי ארוחות, בין השיעורים, לפני השינה, וגם כמה עצירות לא נחוצות בשירותים הוא בילה עם לילי.
גם אימון הקוידיץ' הראשון שהיה לו עם הקבוצה החדשה שלו הלך מצוין.
כשהגיע למגרש כולם כבר היו שם, רוכבים על המטאטאים ומפטפטים.
הוא גרר ממחסן המטאטאים את הקופסה בה הוחזקו הכדורים.
הוא פתח את הקופסה שרעדה בגלל המרביצנים ולקח את הקואפל האדום.
"היי שרלוט", הוא צעק לה ועלה על המטאטא. "תפסי!" הוא אמר לה וזרק את הקואפל.
שרלוט הייתה בקצה השני של המגרש, והוא ראה אותה מתחילה לעוף לעבר הקואפל, שכבר התחיל ליפול.
היא צללה, ותפסה אותו שנייה לפני שנגע בקרקע.
היא עלתה למעלה עם חיוך רחב, וקורין וצ'לסי הריעו לה.
"כל הכבוד!" צעק ג'יימס, שהתפעל גם הוא.
שרלוט חייכה וזרקה את הקואפל לקורין, שזרקה אותו לצ'לסי, ואז למייק, עוד פעם לצ'לסי, שרלוט, פיטר, דן...
לפעמים הם תפסו את הקואפל שניה לפני שנגע ברצפה, לפעמים הם עשו אפילו סלטות לפני שתפסו את הכדור האדום, ולפעמים גם נסקו גבוה, רודפים אחריו, ואז מוסרים אותם לחבריהם למטה.
ג'יימס הביט בהם בחיוך.
הוא היה מרוצה מהקבוצה שלו.
"פיטר, דן", הוא צעק לחובטים, "אני משחרר את המרביצנים!"
הוא התיר את השלשלאות שהחזיקו את המרביצנים במקומם, והם מיד עלו למעלה והתחילו לרדוף אחרי השחקנים.
הוא לא שחרר את הסניץ' כיוון שרק רצה לצפות בקבוצה שלו.
הרודפות התמסרו מהירות, והתחמקו מהמרביצנים המדוייקים שדן ופיטר כיוונו אליהם.
הן לא קלעו כל פעם, רק בגלל שמייק היה שומר מעולה.
"כל הכבוד!" ג'יימס אמר לכולם בסוף האימון, כשכולם ירדו מהמטאטא בחיוכים רחבים.
"לסלת'רין אין סיכוי נגדינו", אמר פיטר בשמחה, וכולם הנהנו בהתלהבות.
הוא יצא מהמחסן אחרי שאר הקבוצה, כיוון ששם במקומם את כל הכדורים וסידר את המטאטאים.
כשיצא למגרש חיכתה לו הפתעה נעימה; לילי חיכתה שם, נשענת על אחד העמודים.
הוא חייך אליה והלך לקראתה.
"מה את עושה פה?" הא שאל אחרי שהתחבקו.
"אתה רוצה שאני אלך?" היא שאלה בחיוך, וג'יימס גלגל עיניים.
"אוף, אני כבר לא יכול לחכות לסוף השבוע, שנוכל סתם לשבת בדשא, בלי שאף אחד יראה אותנו". הא אמר ושם יד על כתפה.
"כן ג'יימס", היא אמרה ברצינות והסתובבה אליו. "על זה רציתי לדבר איתך."
"על מה?"
"על סוף השבוע. על אלכס."
"אהה".
הוא הרגיש כאילו משקולת נחתה לו על החזה.
"ג'יימס, אני לא רוצה לפגוע בה, אתנ חייב להפרד ממנה!" היא אמרה וקולה נשבר.
"אל תדאגי", הוא אמר לה בעדינות ונישק אותה.
"אני אפרד ממנה."
"אין צורך", הוא שמע קול קר.
שניהם הסתובבו למקור הקול ושם עמדה- אלכס.
"אלכס!" לילי קראה ורצה אליה.
"אני כל כך מצטערת!" היא לקחה לה את היד, אך אלכס משכה אותה בחזרה בגועל.
"אל תיגעי בי", היא אמרה בהתנשאות.
"אלכס, אני מצטער", ג'יימס מיהר אליה."לא ככה רציתי שזה יצא."
"למה? מה היית אומר?" היא שאלה בלעג.
"שזה לא אני, זה אתה? שאתה לא רוצה עכשיו חברה? אתה לא בנוי למחויבות?" היא אמרה וגיכחה.
"אלכס אני ממש..." לילי התחילה להגיד, אך אלכס קטעה אותה.
"תחסכי לי את זה, אוונס" היא אמרה בקרירות.
"תקשיבי אלכס", ג'יימס אמר בקול שקול.
"יש לך את כל הסיבות לכעוס עלינו, בסדר? אנ לא מאשים אותך. אבל בבקשה, בבקשה", הוא התחנן, "אל תספרי לאף אחד עלינו."
"אני לא אספר לאף אחד, אבל רק כי מביך אותי לדעת שמישהו מעדיף אותה", היא סמנה עם ראשה לכיוון לילי, "על פני." היא הביטה בה בבוז כמה שניות, ואז הסתובבה והלכה.
"כלבה", ג'יימס מלמל.
"אני לא מאמינה!" לילי אמרה ביאוש.
"די לילי, תרגעי", ג'יימס אמר וחיבק אותה.
"את באמת רוצה אותה בתור חברה?" הוא שאל, מביט על דמותה המתרחקת."היא הייתה יכולה לרצוח את שנינו".
לילי צחקה קצת, אבל ג'יימס שם לב שהיא התחילה ללבכות.
הוא כרך סביבה את זרועותיו והיא התייפחה אל חזהו.
"ומה אם היא תספר לכולם?" היא שאלה, בוכה.
"היא לא תספר לילי, תסכלי עליי", הוא אמר והרים את ראשה.
היא הסתכלה בו, עיניה הירוקות רטובות.
"את שמעת אותה, היא לא רוצה שאנשים ידעו שאני מעדיף אותך", הוא אמר ועשה לכיוונה פרצוף נגעל, "על פניה."
היא צחקה מבעד לדמעות.
"והיא צודקת", הוא אמר, כאילו מהרהר. "איך אפשר להעדיף אותך?"
היא צחקה ונתנה לו מכה קלה על החזה.
"טוב, בואי", הוא אמר לה והם הלכו לטירה.
הוא חיכה לה מחץ לחדר השירותים של הבנות כשהיא שטפה פנים, מנסה להעלים את סימני הבכי.
הם חזרו לחדר המועדון בנפרד.
כשוהא נכנס הוא ראה את כל חבר קבוצת הקווידיץ' יושבים בלב מעגל של צופים מרותקים, ומספרים בהתלהבות על האימון.
"היי, איך היה האימון?" שאל סיריוס כשהתיישב לידם.
"אהה כן, היה כיף", הוא אמר, דעתו מוסחת.
ראשו עדיין היה תקוע בריב שהיה לו עם אלכס.
למרות שלא ככה הוא רצה שהיא תגלה את זה, כמו שהוא אמר לאלכס, הוא הרגיש עכשיו הרבה יותר טוב.
הוא באמת לא ידע מה הוא היה אומר לה אם הוא היה צריך להפרד מנה בלי לספר לה למה.
בסך הכל, הוא חשב לעצמו בזמן שהתארגן לשינה, היא עשתה לי את העבודה רבה יותר קלה...

סיריוס נעצר בפתאומיות, ממש לפני האולם הגדול בדרכם לארוחת הבוקר.
"אהה... יש משהו ששכחת לספר לי?" הוא שאל, קצת נבוך.
"אההה... מה?" שאל ג'ימס.
אין סיכוי שהוא גילה! הוא חשב לעצמו בהיסטריה.
סיריוס החווה בראשו לעבר נקודה לפניו.
ג'יימס הסתכל.
על הספסלים ליד האולם הגדול ישבה אלכס, מתנשקת בלהט עם אלק (סליחה על השמות המבלבלים, אבל זה פשוט השם שמתאים לי בול לדמות שלו. חחח), תלמיד שנה שישית וקפטן של קבוצת הקווידיץ' של רייבנקלו.
"אהה כן", הוא אמר באדישות. "נפרדנו".
"כן, אני רואה", אמר רמוס, מרים גבות.
"וגם כל שאר הוגוורטס", הוסיף סיריוס, מסתכל על כל התלמידים שעמדו סביבם, חלקם שורקים בהתפעלות ומצחקקים.
ג'יימס משך בכתפיו ונכנס לאולם הגדול.
הוא הסתכל מיד על לילי, שהביטה אליו וחייכה במרירות.
"מצאה נקמה, אהה", לחשה לו לילי באוזנו כשעבר על פניה.
סיריוס ניסה להוציא מג'יימס כל שיעור שינויי צורה למה הם נפרדו, אבל הוא רק ענה תשובות מעורפלות.
למזלו, בסוף השיעור קרה משהו שהשכיח מסיריוס לגמרי את המקרה עם אלכס.
"לופין", קראה הפרופסור מקונגל וסימנה לו באצבעה לבוא אליה.
ג'יימס וסיריוס החליפו מבטים רבי משמעות.
רמוס ניגש לדבר איתה, וסיריוס וג'יימס חיכו לו מחוץ לדלת, סקרנים אם היא אומרת לו מה שהם חשבו.
כשהוא יצא מהכיתה הם ישר התנפלו עליו, אבל לפני שהספיקו להגיד משהו הוא כבר דיבר.
"הלילה..."

הפרק הקודם		הפרק הבא