הפעם השלוש מאות חמישים ושמונה

לילי הניחה את הספרים של ג'יימס בעגלה שאמורה להחזיר אותם למקום ועלתה לחדר המועדון.

השיחה עם ג'יימס העכירה את מצב רוחה.

זה לא כאילו שהשיחות בינה לבין ג'יימס היו תמיד קלילות ונעימות. בכלל לא.

לתלמידי השנים הנמוכות יותר יש טראומה על שם הריבים שלהם בבוקר.

אבל מאז שג'יימס התנצל הכל השתנה.

היא שכחה שהיא אמורה לשנוא אותו.

ואז וולדמורט חטף אותה.

הכל בגלל סימני העיקוב הטיפשיים. כל פעם שהם דיברו הייתה אווירה מגעילה.

לילי נאנחה ומסרה את הסיסמא לאישה השמנה.

"מה עשית לעצמך?" שאלה האישה השמנה כשלילי עברה דרך החור. "למה קעקעת לעצמך את הזרועות?"

רק אליס, יסמין ומליסה ישבו בחדר המועדון כשלילי נכנסה. השעה הייתה מאוחרת, וכמעט כל התלמידים הלכו כבר לישון.

"קעקועים?" שאלה אליס. "על מה היא מדברת?"

לילי הצביעה על כתפיה. "סימני עיקוב. אתן יודעות מי סימן אותי."

היא נשמעה כאילו לא אכפת לה, אבל בפנים היא רצתה לפרוץ בבכי. ההבעות שעלו על פניהן של חברותיה שברו אותה.

"לילי, זה נורא!" אמרה יסמין. "איך לא סיפרת לנו על זה."

"לא רציתי להדאיג אתכן," השיבה לילי. "פחדתי לדבר על זה. חשבתי שאולי הם ייעלמו, אבל השיקוי של מדאם פומפרי לא עבד."

"אז אולי אפשר להעביר את זה אליי-" פתחה אליס.

"אין מצב!" אמרה לילי. "אף אחת מכן לא מסתכנת במקומי. זה בדיוק מה שאמרתי לג'יימס לפני כמה דקות, וזה בדיוק מה שאני אמשיך להגיד. אף אחד לא מסתכן במקומי!"

"אבל לילי, אולי נצליח להציל אותך!" אמרה מליסה. "את חייבת לתת לנו לנסות."

"לא," אמרה לילי. "לא, וזה סופי."

"לילי, תחשבי בהגיון," אמרה יסמין.

"אוקי אני אחשוב בהיגיון," לילי עצרה לרגע ועשתה פרצוף מהורהר. "לא."

"לילי!" קראה מליסה.

"לא!" קראה לילי. "למה אתן לא מוכנות להבין?"

היא הסתובבה לאחור ויצאה מחדר המועדון, כמעט מתנגשת בג'יימס שבדיוק עמד להיכנס.

"לילי? מה קרה?" שאל ג'יימס.

לילי עקפה אותו בלי להשיב.

"לילי?" היא שמעה את צעדיו של ג'יימס מאחוריה אבל לא נעצרה.

"לילי, חכי!" ידו של ג'יימס הונחה על כתפה.

"מה אתה רוצה?" היא צעקה. "למה אתה עוקב אחריי?"

ג'יימס נראה מופתע מהצעקות וזה גרם לילי לקפוא במקום.

"אני כל כך מצטערת ג'יימס," היא אמרה. "אני כועסת אבל לא הייתי צריכה להוציא את זה עליך."

"זה בסדר," אמר ג'יימס.

היא נשענה לאחור על הקיר וג'יימס נעמד לידה בשתיקה.

"חשבתי שהן יבינו," אמרה לילי. "אבל הן לא מוכנות להקשיב. הן רוצות להפעיל את הכישוף ולהעביר אליהן את העיקוב."

לילי הרגישה דמעות עולות בעיניה, ולא עשתה כלום על מנת לעצור אותן.

"אני כל כך שמחה שלפחות אתה מבין," דמעות שהיא הדחיקה במשך יום שלם התגלגלו על פניה.

ג'יימס נראה כאילו הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.

"אני מצטערת שאני מנחיתה את זה עליך," היא מחתה את הדמעות מפניה.

"את לא צריכה להתנצל," אמרה ג'יימס. "אני זה שרדף אחריך."

לילי חייכה חיוך עצוב.

"אני יודע מה יגרום לך להרגיש טוב יותר," אמר ג'יימס.

"ללכת להשלים עם אליס?"

"ללכת להגניב ברצפת מהמטבח," אמר ג'יימס.

"התוכנית שלך נשמעת טוב יותר," אמרה לילי.

ג'יימס אחז בידה והם חמקו למטבחים.

אחרי שג'יימס השיג שני בקבוקי ברצפת מגמדת בית שנראתה להוטה לעזור שניהם יצאו החוצה והתיישבו על יד האגם.

"זה נחמד," אמרה לילי.

"ברצפת תמיד משפרת את העניינים," אמר ג'יימס ולגם לגימה ארוכה שהשאירה שפם לבן על שפתו.

לילי צחקקה.

"מה כל כך מצחיק?" שאל ג'יימס.

"יש לך שפם," אמר לילי.

"וזה גורם לי להראות בוגר יותר?" שאל ג'יימס בחיוך.

"לא, זה גורם לך להראות כמו ילד קטן," צחקה לילי. "בוא הנה, אני אמחק את זה." היא שלפה מכיסה מטפחת וניקתה את פיו.

"זה מוזר," אמר ג'יימס. "לאבא שלי יש שפם וזה בהחלט גורם לא להראות בוגר יותר."

"תראה, הבגרות באמת תלויה בשפם," אמרה לילי. "אם הוא עשוי משיער, סביר להניח שהוא יגרום לך להראות בוגר. אבל אם זה עשוי מברצפת, סביר להניח שלא."

ג'יימס חייך. "אז את לא חושבת שאני נראה בוגר?" הוא נשכב לאחור על העשב.

"אני חושבת שיש אנשים שלא יתבגרו לעולם ג'יימס," חייכה לילי ונשכבה על ביטנה, נשענת על מרפקיה.

"מתי התחלנו לדבר על פיטר פן?" שאל ג'יימס.

"ממתי אתה מכיר סיפורים מוגלגים?"

"מאז ומתמיד," השיב ג'יימס.

"מה גרם לך לקרוא אותם?" שאלה לילי.

"אמא שלי בת מוגלגים," אמר ג'יימס.

"אני כבר מחבבת אותה," אמרה לילי.

ג'יימס חייך והתיישב בחזרה. "כדאי שנלך לחדר המועדון."

לילי קמה וניערה את העשב מבגדיה וג'יימס קם בעקבותיה.

"תודה," אמרה לילי.

"אין בעד מה," אמר ג'יימס. "ואל תדאגי, אני בטוח שהכל יסתדר עכשיו עם החברות שלך."

צל העיב על פניה של לילי. "אני מקווה."

הסתבר שג'יימס צדק.

ברגע שלילי נכנסה לחדר המועדון שלושת חברותיה התנפלו עליה ממלמלות התנצלויות.

"זה בסדר," הרגיעה אותן לילי. "רק רציתן לעזור."

היא הביטה בגבו המתרחק של ג'יימס, כשטיפס במעלה המדרגות אל מגורי הבנים.

בשם השפם הזקוק לגיזום של מרלין לילי, היא חשבה לעצמה. לא יכולת למצוא זמן יותר גרוע להתאהב.

___________________________

עברתי על הפרקים הקודמים, ויש לי מלא שגיאות הקלדה!

מי שמוצא כאלה, בבקשה תודיעו לי בתגובות!

תודה, ומקווה שאהבתם....

הפרק הקודם		הפרק הבא