בעיני האיזמרגד

לילי התעוררה לקול נקישה על החלון. אינסטנקטיבית היא ידעה שהנקישות חזרו על עצמן זמן מה, ותהתה מדוע פרל - הינשוף החום-צהבהב שלה - לא יכל לחכות עד לזמן שליחת הדואר בארוחת הבוקר - לילי הציצה בשעונה שניצב על השידה. שלוש שעות?!השעה הייתה רק חמש לפנות בוקר! לילי השליכה מעליה את השמיכה באנחה בעוד הנקישות על החלון מתמשכות. כדאי שהמכתב הזה יהיה חשוב.  לילי מעדה לעבר החלון ופתחה אותו לרווחה, היא נדחקה הצידה כאשר חלוק אבן טס פנימה והיא תפסה בו אוטומטית בידה השמאלית. לא מה שציפיתי למצוא. גבותיה של לילי התקמטו בבלבול. היא חיבקה את עצמה כנגד קור הבוקר המוקדם, קור הבוקר המאוד מוקדם!!, והוציאה את ראשה מהחלון. עומד בתחתית המגדל, פניו מופנות מעלה להביט אליה וזרועותיו פרושות לצדדים, היה ג`יימס פוטר. הנימבוס שלו היה בידו האחת, שרביטו בשנייה. לילי חייכה: כוונתו הייתה ברורה - הוא מנסה לקיים את ההבטחה של ליל אמש. לילי הושיטה החוצה את ידה, אצבעותיה פרושות במחווה שהיא קיוותה שיבין בתור "חמש דקות", לפני שסגרה את החלון ורצה אל השירותים.   חמש עשרה דקות מאוחר יותר לילי עשתה את דרכה דרך הקרקעות מכוסות הכפור לעבר ג`יימס, שנראה עליז באופן יוצא מן הכלל.   "בוקר טוב, לילי."   "היי." ג`יימס פנה אליה ויחד הם התקדמו לעבר מגרש הקווידיץ`. עם המטאטא שלו מעבר לכתפו ג`יימס נראה ער לגמרי ונינוח לחלוטין - לילי לא הייתה עד כדי כך רגועה.   "ישנת טוב?" ג`יימס שאל.   "שלוש שעות של שינה נהדרת." ג`יימס צחק בעוד לילי החניקה פיהוק לפני שהמשיכה לדבר. "אז תגיד לי, איך זה שקמנו כל כך מוקדם ועדיין אתה לא נראה עייף-מת כמוני? השמש אפילו לא זרחה עדיין!"   "אבל זה כל העניין, לא?" לילי שלחה מבט שואל בכיוונו של ג`יימס. "רייבנקלו הזמינה את המגרש לשעה שמונה, וכמו שאני מכיר אותם, הם יהיו שם כל היום. היינו חייבים לבוא מוקדם אם רצינו לעוף, והנחתי שאם כבר חייבים לקום מוקדם, עדיף לקום משהו כמו חצי שעה קודם ולצפות בזריחה. והעניין של העירנות.." הוא שלף תרמוס מתרמיל הגב שהיה איתו, "בשביל זה יש קפה בעולם. חוץ מזה, שנינו יודעים שאת נראית נפלא כל הזמן, אז די לחפש מחמאות."   "אני לא... בכלל לא ניסיתי..." לילי גמגמה, ואז נכנעה ונאנחה, "תודה."   ג`יימס הציב את מטאטאו בהקבלה לאדמה, בגובה ירכו ושחרר אותו, הוא נשאר, מרחף, מטר וקצת מעל לדשא.   "אז חשבתי שנצפה בזריחה מהאויר ואחר כך אני אלמד אותך איך להטיס את הילדונת כמו שצריך." לילי חייכה למראה הבעת פניו.   "המטאטא שלך זה בחורה?"   "כמובן," ג`יימס השיב, רציני לחלוטין, כאשר הניף רגל אחת מעל למטאטאו.   "יש לה גם שם?" שאלה לילי.   "אל תעשי צחוק, זה רק מטאטא, לילי."   לילי רק צחקה, אבל הנזיפה שלו הביכה אותה. ג`יימס חייך אליה ולילי מייד שכחה שהרגישה מטופשת.   "אני חושב שעדיף שתרכבי לפני, בהתחשב בזה שלא באמת עפת בעבר."   "אממ... אוקיי." עצביה של לילי, שנרפו לאחר ההקנטה הקלה, נמתחו לפתע עד קצת גבול היכולת.   "רכבת פעם על סוס באוכף צד?"   "פעם או פעמיים."   "אז זה בדיוק אותו דבר." לילי הרימה את גבותיה לעברו. "אוקיי, נכון, זה בכלל לא אותו דבר, אבל התנוחה זהה, בערך." לילי הביטה בג`יימס, ואז ברצועת העץ הדקה שהייתה אמורה למנוע ממנה ליפול אל מותה בטרם עת, סקפטית. היא העבירה את מבטה אל ידו המושטת של ג`יימס ואז, לבסוף, אליו. "אני לא אתן לך ליפול, לילי."   "בסדר." לילי לקחה את ידו וטיפסה בעדינות על המטאטא. כשישבה עליו כך, היא חשה, למרבה העונג, מתוחכמת ונשית, באיזשהו אופן. ג`יימס הניח את ידיו על ידית המטאטא מול ידה הימנית, ולילי מצאה עצמה מוקפת בזרועותיו.   "קדימה," אמר ג`יימס, מושך מעלה, (ה"מ: מדובר בטעות - בספר ממריאים ע"י בעיטה בקרקע.) והם המריאו חלקות. לילי תפסה באמות ידיו של ג`יימס בחוזקה, בעוד חשה צמרמורת התרגשות חולפת בה, שלא דמתה לשום דבר שחשה בעבר, לא לגמרי בטוחה שהיא נגרמה אך ורק בגלל ההמראה.   "זה כל כך לא אמיתי! אני עטופה בידיים של ג`יימס פוטר, בחום ובריח שלו, על המטאטא שלו, עולה מעלה ומעלה בכל שניה, החיים שלי תלויים לגמרי בו, ואנחנו עומדים לצפות יחד בזריחה מעל לגבעות הסקוטיות. זה כל כך לא אמיתי!"   ג`יימס עלה מעלה, לגובה מרשים לפני שהתייצב. הנוף היה מדהים וממרחק נראתה תצוגה מרהיבה של ורוד וכתום במגוון גוונים, בעוד קרני השמש הראשונות החלו לעלות מעל לקו האופק. ג`יימס שמע את לילי נאנחת, וחש יד קטנה נצמדת למפרק שורש כף ידו.   "אוה, ג`יימס, זה יפהפה," לחשה לילי, חסרת נשימה. רגע, אני באמת כמעט התעלפתי לפני רגע? נו, למי אכפת, זה באמת יפהפה, יותר מכל דבר אחר שאי פעם ראיתי."   "אז זה היה רעיון טוב?" הוא שאל.   לילי פנתה להביט בו, מבט של יראת כבוד, פליאה, וסיפוק מוחלט על פניה. "הכי טוב שיש."   ג`יימס חייך באדיבות בעוד היא פנתה לצפות במערך המשתנה של צורה וצבע, אך הוא לא יכל להסיר את עיניו מפניה של הנערה לפניו כאשר האושר והפליאה על פניה הופגנו באופן כל כך גלוי.   "את רעבה?" שאלה ג`יימס, בעוד המופע הגיע אל סופו. "או צמאה? יש לי כאן קפה וקרואסונים," הוא אמר, מחווה לעבר הילקוט שעל גבו.   "אני אשמח לשתות קפה, אבל אין סיכוי בעולם שאני מורידה יד מהמטאטא הזה."   "אם אני יכול לטוס בלי להחזיק במטאטא בידיים, את בטח יכולה לשבת כמו דקות בלי ליפול אם את מורידה יד אחת מהמטאטא, לא?"   "כן, אבל אתה מקצוען, בעצם; אני אפילו לא יכולה להיות מדורגת בתור מתחילה!"   ג`יימס צחק והסיר את ידיו מהמטאטא כדי למזוג כוס קפה מהתרמוס שבידו.   "ג`יימס, מה אתה עושה?!" היא צווחה, כאשר זרועותיו נעלמו מסביבה, ידה, שאחזה קודם במפרק ידו, אחזה בכוח בידית העץ.   "לילי, תירגעי, הבטחתי שלא אתן לך ליפול. אם יש לך בעיה לייצב את המטאטא פשוט תשעני אחורה, אלי, אבל אני בספק שזה יקרה - את האדם הכי חינני שאני מכיר."   לילי חייכה קלות. "רקדתי פעם."   "פעם? זאת אומרת שוויתרת מאז אתמול בלילה?" הוא חייך אליה והושיט לה ספל קפה מהביל, אותו לקחה בזהירות בידה האחת. ג`יימס מזג ספל גם לעצמו לפני שהחזיר את התרמוס לתיק הגב שלו.   "מצחיק מאוד. הייתי רקדנית בלט, אבל הייתי חייבת לוותר על זה כשהגעתי להוגוורטס. תמיד השתתפתי גם בהתעמלות קרקע, אבל את זה המשכתי לתרגל - לא רציתי לאבד את הגמישות. אני מתאמנת כאן, ובקיץ עוזרת לילדים בסבב מתחלף של שיעורים פרטיים."   "לא ידעתי את זה."   "לא הרבה יודעים." לילי לקחה לגימה מהמשקה החם ונאנחה, נשענת כנגד חזהו של ג`יימס. היה קר מאוד, אבל ג`יימס היה כמו כבשן כנגד גבה והקפה חימם אותה מבפנים.   "היית צריכה לוותר על הרבה דברים כשהגעת להוגוורטס?" שאל ג`יימס, ולילי כמעט צחקקה - היא יכלה להרגיש את הקול שלו הומה ורועד לאורך עמוד השדרה שלה.   "לא ממש, לא היה לי הרבה; רק הריקוד, אף פעם לא היו לי יותר מדי חברים..."   "קשה לי להאמין לזה."   "זה נכון, חוץ מאז שסוורוס סיפר לי שהוגוורטס היא כל מה שחלמתי עליו." למשמע השם לילי חשה בג`יימס מתקשח לצידה, והיא מיד התחרטה על שפצתה את פיה לדבר. באמת, לילי, למה את אף פעם לא חושבת לפני שאת פותחת את הפה? הכל הלך יופי.   "סנייפ היה זה שסיפר לך על הוגוורטס? מתי?"   "בערך בפעם הראשונה שראיתי אותו. זה הוא שסיפר לי מה אני."   "ומה את?" שאל ג`יימס, והוא כמעט נשמע זהיר.   "מכשפה. מה זה כבר יכל להיות?" היא שאלה בהאשמה, מתיישרת ופונה להביט בו, הפחד מנפילה נשכח ממנה זמנית.   "לא יודע. לא פלא שאתם כל כך קרובים," הוא אמר לעצמו כמעט בעגמומיות, כאשר בהה בחלל האויר.   יכול להיות שהוא מקנא? לילי פנתה להביט בשמש, שעכשיו זרחה כמעט במלואה. "היינו קרובים," היא הדגישה. "שיתפנו אחד את השני בהכל. הוא סיפר לי שאני מכשפה ושאני אלך להוגוורטס, הוא לימד אותי את כל מה שידעתי על עולם הקוסמים לפני שבאתי הנה. ידעת שזה הוא שסיפר לי שזה לא משנה שאני בת מוגלגים? דאגתי שאני לא אהיה טובה מספיק. איזו אירוניה!" היא צחקה במרירות.   "אני מצטער, לילי."   "באמת?"   "באמת." והייתה כנות בקולו.   "זה פשוט ש... הכרתי אותו מאז שהייתי בת שמונה, איך לא יכולתי לדעת מה הוא באמת, מה הוא באמת חשב עלי כל אותו זמן?"   "האהבה עיוורת."   "לא הייתי מאוהבת בסוורוס!"   "לא, אבל אהבת אותו - הוא היה ידיד שלך, לא ככה? אבל בכלל לא דיברתי עלייך."   "אז על מי?"   "סנייפ, כמובן! הוא לא יכל להסתכל את מדרג הדם שלך כי הוא אהב אותך, את היית היוצא דופן לחוק הטיפשי שלו. למה חשבת שקינאתי בו כל הזמן הזה?"   "אף פעם לא קינאת ב- "   "כמובן שכן - זאת אומרת, אל תביני לא נכון, אני שונא את החנפן הצבוע הזה - אבל גם קינאתי בו.   "למה?" שלה לילי הנדהמת.   "בגלל שלו הרשית לאהוב אותך."   "אוה, ג`יימס..."   ג`יימס השתעל ולקח ממנה את הספל. הוא השליך את משקעי הקפה אל האויר מתחתיהם והניח את שני הספלים בתיק הגב שלו לפני שאחז בידית המטאטא.   "קדימה. הבטחתי ללמד אותך לעוף." ברור היה שהנושא סגור. בינתיים, חשבה לילי.   ג`יימס הנחית את המטאטא באותה עדינות בה המריא. הוא השליך את ילקוטו לתחתונה בשורות המושבים. "לילי, תניפי את הרגל שלך מעל לידית כך שתהיי מול הידית." היא עשתה כך וג`יימס טיפס מאחוריה.   "לא, באמת? אני אולי חסרת ניסיון, אבל זה לא הופך אותי לסלית`רינית, פוטר."   ג`יימס צחק להערה הצינית המלווה בגלגול עיניים. "מצטוער, ידעתי לעוף במשך כל כך הרבה זמן עד שאני בכלל לא זוכר איך לימדו אותי."   "כמו שאני מכירה אותך, אף אחד לא לימד אותך - אתה בטח טיפסת על מטאטא בגיל חמש והמראת לשמים בלי מילת הדרכה אחת." לילי פנתה להביט בו וחייכה אליו כך שידע שהיא רק צחקה. בערך - זה באמת נראה כאילו הכל בא לו בטבעיות, ממזר בן מזל.   ג`יימס השיב לה חיוך. "אז, תניחי את הידיים שלך על המטאטא כמוני."   "ככה?"   "מושלם. תראי, היד הכי קרובה לקצה היא היד בעלת הכי הרבה שליטה, אז תמיד תמקמי את היד החזקה שלך ראשונה."   "אז זאת הסיבה שאתה תמיד שם את היד השמאלית קודם? כי אתה שמאלי?"   "כן."   "תמיד חייב להיות שונה, הא, פוטר?" הקניטה לילי.   "זה אני המקורי - ג`יימס פוטר: האחר והיחיד."

יחיד ומיוחד, חשבה לילי.

לא מודע למחשבותיה, ג`יימס המשיך בשיעורו. "אז כדי לעלות, תטי בעדינות את הידית כלפי מעלה. לילי משכה למעלה והם נורו לאוויר.

"איך אני עוצרת? איך אני עוצרת?" צרחה לילי. ג`יימס הניח את ידיו על שלה ולחץ כלפי מטה. הם האטו לכדי עצירה.

"זה בסדר. תפסתי אותך." אמר ג`יימס, סימן קלוש לשעשוע בקולו. ליבה של לילי פעם בקצב של מייל לשעה.

"אז אני מניחה שכשאמרת להטות מעלה בעדינות, התכוונת להטות מעלה בעדינות," אמרה לילי ברעד, קצרת נשימה. ג`יימס צחק בקול למשמע ההלצה ולילי מצאה את עצמה מצטרפת ומניחה לצחקוק של הקלה להימלט.

"זה מטאטא מרוץ, לילי- היא נועדה להאיץ למגע הקליל ביותר. כלומר, הוא לא בנוי לשניים, אבל בהיותך הדבר הקטן שאת, אני אוכל בקלות לסחוט ממנה 80 מייל לשעה.

"היי! אני לא כזאת קטנה, אתה יודע," אמרה לילי הנעלבת. אז מבנה העצמות שלי מצומצם יותר מהרגיל, אז מה?

"מעולם לא אמרתי שזה דבר רע, אמא שלך מעולם לא אמרה לך שהדברים הטובים ביותר מגיעים באריזות קטנות?" הוא שאל אותה בקול נמוך, נשימתו החמימה מדגדגת את אוזנה.

לילי עצמה את עיניה לחלקיק שנייה, אסירת תודה שהוא היה מאחוריה ולא יכל לראות את ההשפעה שהייתה לו עליה. הוא מתחיל איתי? כן. הו. אז הכל כרגיל. "לא, למה, שלך כן?" לילי הגיבה בשנינות מהירה.

"לא. הייתי די מדוכא אם היא הייתה אומרת לי את זה, אני אוהב להיות הכי טוב והחבילה שלי היא כל דבר מלבד קטנה."

"ג`יימס!" אמרה לילי, נרעשת, שמחה שתנוחותיהם מנעו מג`יימס לראות את הסומק על פניה.

"אני מתלוצץ, אני מתלוצץ!" מחה ג`יימס, ולאחר הפוגה קצרה, "בערך."

"תפסיק את זה!" לילי מירפקה אותו בהסתייגות.


"בסדר, בסדר, אין צורך להיות פיזית... לא במובן הזה לפחות," צחק ג`יימס ולילי השיבה את מרפקה למקומו הראוי. "סליחה, סליחה,אני אהיה ילד טוב מעכשיו." לילי הנמיכה את זרועה. "מוכנה לנסות שוב?" לילי היטתה את ידית המטאטא מעט מעלה והפעם הם התרוממו במהירות יציבה. "זהו זה,עכשיו תשעני קצת קדימה\ לא יותר מדי, זהו זה. בסדר, עכשיו אנחנו פונים ימינה אד תטי את המטאטא בהרבה עדינות בכיוון הזה ותשעני איתו מעט. מצוין! עכשיו חזרה בכיוון השני. נהדר. עכשיו אם את רוצה לחזור למטה..."

"אני לא. עוד לא."

ג`יימס חייך בהיענות. "אוקיי, אבל אם תרצי רק תטי את הידית מטה. פשוט בעצם, לא?"

"באופן מפתיע."

"ואם את רוצה להאיץ רק תשעיני את האגן שטוח יותר על המטאטא."

"ולהחזיק חזק יותר?" התבדחה לילי. 

"רעיון לא רע," ציחקק ג`יימס. לילי טסה למשך עוד חצי שעה, ג`יימס מנדב טיפים ורמזים, לילי גומעת את שיעוריו בלהיטות עד שג`יימס עצר אותה בפתאומיות. "עכשיו מגיע החלק הכיפי."

"זה לא היה החלק הכיפי?" שאלה לילי ברצינות תהומית, היא נהנתה מאוד עד עכשיו.

"נוף. זה החלק הכיפי." ג`יימס מיקם את ידיו כך שנחו על ידיה שלה ונשען בכל משקלו, משטח אותה על הידית לחלוטין. לפני שלילי יכלה לומר דבר הם נורו לצד השני של המגרש במהירות מלאה שלילי הייתה בטוחה שהיא יותר מ-80 מייל לשעה,לילי צווחה ועצמה את עיניה אבל ג`יימס רק צחק וביצע פנייה חדה מושלמת.כלילי פקחה את עיניה הם כבר טסו בכיוון ההפוך.

או. נראה שאני לא הולכת להתרסק אל מוות מוחץ וכואב בידיו של ג`יימס פוטר אחרי הכל. לילי צרחה כשהם צללו בספירלה אך הצריחה שלה נבלעה בצעקות התענוג העילאי של ג`יימס.

כשג`יימס המשיך בטיסתם מערבלת הרוח לילי מצאה את עצמה נהנית מכל שניה, צוחקת וצועקת דרך צלילות וסיבובים, פניות וגלגולים. כשג`יימס האיץ מצד אחד של המגרש לשני היא אפילו אזרה את האומץ להוריד את ידיה מידית המטאטא. מקופלת בביטחה בין זרועותיו של ג`יימס היא הניפה את ידיה באוויר, זורקת את ראשה לאחור וצוחקת באושר מוחלט.

"אני מרגישה כאילו אני עפה!"

ג`יימס צחק; הייתה פליאה בקולה. "את באמת עפה!"

הוא חייך והאיץ במטאטא לטוס אף מהר יותר.

  .

הפרק הקודם		הפרק הבא