לא יכול בלעדיה

אני לא מאמינה שאני עושה את זה! זה כזה שגוי! הבטחתי לעצמי להחזיק מעמד עד ליום ראשון.. אוח, נשברתי. טוב, אז קבלו את פרק 10 המיוחל. הוא ארוך מאוד, כמו שהבטחתי, ואותי הוא די משעשע. אם אתם בטוחים שבפרק הזה הם יהיו ביחד, אל תתאמצו בכלל לקרוא, חבל על האכזבה. אני אבין אם חיכיתם מלא והתאכזבתם, ואני אשמח לשמוע מה דעתכם.. ואני מניחה שזהו.. אבל ברצינות, זה הפרק האחרון לשבוע הזה, והפעם אני אעמוד בזה גם אם יענו אותי בסיכות! אני לא אפרסם עוד, לפחות עוד שבועים! לא באמת, אני לא אחזיק מעמד, אבל זה לא בסדר >< קצת מתח לא יהרוג אף אחד.. אני מקווה.. >< טוב, אז.. בלי קשקושים מיותרים - 
תהנו. 

פרק 10 - שולחן לשניים, לא מעשנים, בבקשה

אנגליה, טירת "חוד הזהב", שנת ההיפוגריף

ג'יימס הסתכל במפת הקונדסאים ברצינות. "טוב, לפי המפה, המטבחים אמורים להיות בדיוק פה." הוא נעצר מול תמונה רחבה וגדולה ובה היה שדה ירוק ושומם. "אה, סליחה? יש פה מישהו?" הוא קרא. לילי הסתכלה עליו בתהייה. "בהוגוורטס רק צריך לדגדג את האגס." הסביר את עצמו. היא הנהנה בהבנה.

"סליחה, מישהו?" שאלה גם היא.

מתוך התמונה יצא שדון קומפקטי למראה. הוא לבש בגדים ירוקים והיה בעל שער ג'ינג'י מתולתל. עיניו היו כחולות ומימיות. הוא היה נראה כמו אחד שהרגע קם משינה. "הי! אתם שם!" אמר ללילי וג'יימס בקול ישנוני וצפצפני. הם הסתכלו עליו בשאלה. "אתם לא יודעים שלא מעירים שדון בין שנת מילניום אחת לשנייה?! מה היה כל כך דחוף שזה דרש להעיר שדון באמצע שנת החורף שלו?" הוא פיהק.

"אה, פה זה המטבח?" שאל ג'יימס בבלבול.

"תגיד בחור, אני נראה לך כמו מטבח?" שאל השדון ברצינות.

"ג'יימס, השם זה ג'יימס." אמר בחוסר סבלנות.

"כן, שיהיה, בחורצ'יק." אמר השדון בהתגרות.

"הוא התכוון, אדוני השדון, האם פה זה הכניסה למטבח?" אמרה לילי בנימוס.

"בחורצ'יק, כדאי שתקשיב לג'ינג'ית." ג'יימס גלגל את עיניו בזלזול. "קרטר, זהו שמי, וכן ג'ינג'ית, פה זה הכניסה למטבח." הוסיף קרטר.

"אה, קוראים לי לילי." היא אמרה.

"נו, כן. כמו שאמרתי – ג'ינג'ית."

 "תראה, גמד – " התחיל ג'יימס.

 "- שדון, בחורצ'יק. אני שדון." קטע אותו קרטר.

"כן,שיהיה, גמד." החזיר ג'יימס על מקודם, מחייך חיוך מתגרה.

השדון גיחך. "מתוחכם הבחורצ'יק שלך." הוא אמר אל עבר לילי.

" – הוא לא שלי!"

" – מרלין, אני לא שלה!"

השדון נאנח בחוסר סבלנות. "אתם רוצים להיכנס?"

לא, אנחנו סתם עומדים פה ומנהלים שיחה אינטלקטואלית עם שדון להנאתנו, חשב ג'יימס. "כן." השיב.

קרטר חייך. זיק מסוכן נדלק בעיניו וחיוך שובב התפרש על פניו. "אתם לא.. חברים?" שאל, כאילו באדישות.

"לא!" מיהרו שניהם להגיד, בקול מעט חזק מהדרוש.

"אין בעיה. תתנשקו ואני אתן לכם להיכנס." הוא אמר בקול ערמומי.

"סליחה?!" אמרו שניהם, מופתעים ומזועזעים.

"בחורצ'יק, KISS THE GIRL" אמר השדון בשעשוע.

הוא צוחק, נכון?!

זה סוג של בדיחה? כי אם כן, היא ממש לא מצחיקה!

"אנחנו רק רוצים להיכנס למטבחים." הסביר את עצמו ג'יימס. לילי הנהנה באישור.

"ואני רק רוצה לעבור מהתמונה הזו כבר אלף שנה. אתה יודע כמה זה מרגיז לשמור על מטבח?! אני צריך בידור, בחורצ'יק. אין מה לעשות, החיים לא הוגנים." הסביר קרטר, כאילו הסביר לילד קטן שיש ת'סטראלים רעבים באפריקה והחיים לא צודקים.

הוא משוגע לגמרי, הוא בטוח שתוי! לילי נחפזה מהר לעזרתו. על גופתי המתה פוטר מנשק אותי! "קרטר, באמת. אין דרך אחרת שאנחנו יכולים לבדר אותך?" אמרה.

"אין נשיקה, אין מעבר. בחייך בחורצ'יק, תראה כמה היא יפה." אמר קרטר והצביע על לילי. היא הסמיקה מעט.

"אתה לא יכול לעשות את זה. אתה לא יכול לכפות על שני אנשים לבדר אותך!" הצטעק ג'יימס.

"הו, באמת? אני די בטוח שכן." אמר השדון בזלזול.

ג'יימס נאנח בתסכול. "קרטר, אני מוכן לרקוד, לשחק ולקפוץ על רגל אחת. כל דבר, חוץ מזה." התחנן.

"מפתה עד כמה שזה נשמע, ואוץ'! ג'ינג'ית, נראה שהבחור שלנו לא כל כך רוצה לנשק אותך." אמר קרטר בערמומיות אל עבר לילי.

"הו, זה הדדי." היא אמרה בזלזול.

"לא, אל תגידו לי, אתם 'לא סובלים' אחד את השני? אני צודק או שאני צודק?" קרטר אמר, מלא חשיבות עצמית.

"אתה לא יודע כמה.." מלמל ג'יימס.

"אין לך מושג.." מלמלה לילי.

חיוכו הערמומי של קרטר רק גדל. "תקשיב טוב, טוב בחורצ'יק. סמוך על קרטר - זה יעשה לך טוב."

ג'יימס ולילי נחרו בזלזול. "יום אחד עוד תודה לי." הוסיף קרטר.

"אני בספק." אמרו שניהם בייאוש.

"אה! אתם גם חושבים אותו דבר. זה מעניין.." הרהר.

"קרטר, אנחנו רק רוצים להיכנס למטבח." התחננה לילי. אולי עדיף שנוותר על ארוחת ערב וזהו.

"אה, הא." הניד קרטר את ראשו לשלילה. "לא נראה לי."

וואו, השדון הזה חייב למצוא לעצמו חיי חברה.

הוא בטוח בתול.

"למה דווקא נשיקה? למה לא, ואני סתם זורק לאוויר, לשיר?" שאל ג'יימס.

"אתה יודע לשיר, בחורצ'יק?" שאל השדון בזלזול.

"אה, אני יכול לנסות." אמר במבוכה. הוא ינסה כל דבר, רק לא זה.

"לא מספיק טוב." אמר קרטר. "אין לי זמן לחובבנים."

"אני יודעת לשיר." אמרה לילי. ג'יימס הזדקף בהפתעה.

"בוא נראה." קבע השדון. הוא שילב את ידיו, מבט בוחן בעיניו, ונראה כשופט בתחרות שירה. לילי כחכחה בגרונה ושרה שיר מוגלגי ידוע. קרטר וג'יימס כיווצו את גבותיהם בפליאה. היא הייתה טובה. מאוד. כשסיימה פסק השדון את גזר הדין בקול יבש. "לא משכנע מספיק."

"מה?! אבל קרטר, היא שרה ממש טוב!" הצטעק ג'יימס בפעם השנייה לאותו ערב. אם הערב ימשיך ככה, הוא יהיה צרוד לפני עלות השחר. לילי הסמיקה עד שורשי שערותיה. בשם כל הגרבילים בעולם! ה- ג'יימס פוטר כרגע החמיא לי, לילי אוונס? הרעב כנראה השתלט עליו, חשבה בחוסר אמון.

"אהבת את זה, אה?" שאל השדון בשובבות.

"אנחנו יכולים להיכנס?" התחמק ג'יימס בחוסר סבלנות.

"לא. זה לא היה מספיק מבדר." אמר בקול נחרץ.

"אז מה אתה רוצה?" אמר ג'יימס בתסכול.

"בוא נראה.. לשבת על חוף הים, לשתות איזו בירצפת טובה, כששדוניות בלבוש מינמלי מתרוצצות מסביבי.." לילי וג'יימס הסתכלו עליו במבט אטום. הוא עיוות את פניו בזלזול. "נשיקה! זה מה שאני רוצה. בחיי בחורצ'יק, אתה עקשן. אין פלא שהג'ינג'ית לא סובלת אותך."

"פוטר, אולי כדאי שנוותר על ארוחת הערב וזהו." אמרה לילי בהכנעה, אבל בטנה של לילי קרקרה.

"זה לא נשמע כמו רעיון טוב במיוחד, ג'ינג'ית. עצה שלי – פשוט תעשו את זה וזהו." המליץ השדון. לילי הביטה בג'יימס במבט חסר אונים. הוא התלבט.

"נו, בחורצ'יק, מה אתה מחליט? זה לא - לנשק או לא לנשק, זו השאלה! אל תהיה כל כך דרמטי." הוסיף קרטר. "סמוך עלי, אני מבין בדרמה." הוסיף בחשיבות עצמית גבוהה.

ג'יימס נאנח. אולי זה יספק אותו. הוא רכן כדי לנשק את לילי על הלחי. חמימות התפשטה בשניהם, הלחי של לילי בערה וקצב פעימות ליבה של לילי הואץ. זה היה כמו כוויה. כוויה נעימה. לילי נגעה בלחייה. היא הייתה רותחת. "מרוצה? אני יכול לעבוד בתור צוות בידור בטירה?" שאל ג'יימס בסרקזם.

השדון הסתכל על ג'יימס במבט של אתה צוחק ואמר "תקשיב, בחור. עצה של קרטר – אל תלך להיות בדרן, אתה לא משהו בזה. תעיר אותי לקראת המילניום הבא, כשאני אסיים את שנת החורף שלי, כשאתה רציני ומוכן לנשק כמו שצריך את הג'ינג'ית הקטנה שלנו."

השדון הזה חסר תקנה! שדון משועמם ומטורלל כמותו לא ראיתי מימי! מרלין בוחר את השומרים בטירה לפי מידת השיגעון שלהם, או מה?!

ג'יימס קלט שהוא רציני כשקרטר כבר היה בדרכו אל תוך התמונה, מתרחק מלילי וג'יימס. "לא! חכה רגע, קרטר!" קרא ג'יימס. הוא היה רעב ובטח גם לילי. אין לו ברירה, הוא יהיה חייב לנשק את לילי. משהו עמוק בתת מודע אמר לו שאולי זה לא יהיה כל כך נורא. הוא התעלם. השדון הופיע במהירות והסתכל על ג'יימס במבט של כדאי שזה יהיה טוב, אחרת אתה מבזבז לי את הזמן, ואתה תצטער על זה, בחורצ'יק.

ג'יימס התקרב ללילי. הם היו כל כך צמודים וקרובים אחד לשני. לילי הביטה בעיני הדבש של ג'יימס, והוא הביט בעיני האזמרגד שלה. אצל שניהם בער רעב מסוג לא מוכר. קדימה, תעשה את זה, אתה יודע שאתה רוצה, תמיד רצית, לחש לו התת מודע. ג'יימס התכופף, חפן את פניה של לילי בידיו, ונישק אותה נשיקה קטנה ורכה. ברגע שנגעו שפתותיהם אחד בשני, מערבולת של רגשות בערה בשניהם והם לא יכלו לעצור. הנשיקה הפכה מרכה ועדינה לנשיקה סוערת. זרם חשמלי חזק נורה בהם ורק סימן להם לא להפסיק. לילי וג'יימס עצמו את עיניהם וג'יימס הצמיד אפילו יותר את לילי אליו. ידיה של לילי נכרכו סביב עורפו וידיה שיחקו בשערו הרך. מרגע לרגע רק גברה הנשיקה והפכה ללוהטת יותר. זו הייתה נשיקה מלאת רגש ותשוקה, רעבה וקדחתנית ומשתוקקת לעוד. הלבבות של שניהם פעמו בקצב מטורף, לא הגיוני כמעט, כאילו היו בעלי רצונות משלהם וכל מה שרצו היה לצאת החוצה מהחזה ולפעום בשקט על הרצפה. שניהם לא הבינו למה זה הרגיש כמו שזה הרגיש, וללא ספק זו הייתה הנשיקה המדהימה ביותר שחוו אי פעם. זה הרגיש כל כך נכון, כל כך טבעי וכל כך הגיוני להיות ככה. זה היה כאילו גופיהם נועדו זה לזו וזה היה בלתי נשלט, בלתי ניתן לעצירה. זה היה כמו לנשום, זה פשוט היה הכרחי.

קרטר השדון מחא כפיים ושרק בהתלהבות. "לזה בחורצ'יק, אני קורא בידור!" קרא בהתלהבות. ג'יימס מיהר להרפות מלילי. מה בשם כל תחתוניו של מרלין קרה הרגע?! חשב בפאניקה. הוא נבהל כל כך, כיוון שמעולם לא הרגיש ככה או בכלל קרוב לזה. לעומתו, התת מודע שלו רק צרח בהנאה. סוף, סוף. מזל שקיימים שדונים בעולם. שערו של ג'יימס היה מבולגן הרבה יותר מגדר הרגיל, הוא התנשם בכבדות וקצב ליבו לא נרגע. לילי לא נראתה שונה במיוחד. היא הייתה סמוקה מאוד. היא הכריחה את עצמה להתרכז בתמונות שמולה, לנשום בצורה סדירה ואף התאמצה מאוד להסדיר את קצב פעימות ליבה. קרטר חייך אליה בשובבות. "מנשק טוב הבחורצ'יק שלנו, אה?" הוא אמר וקרץ לילי. היא הסמיקה אפילו יותר ולחייה תאמו את צבע שערה. טוב זו לא מילה, חשבה. "טוב, הסכם זה הסכם, ואני מכבד הסכמים. אתם יכולים להיכנס, שיהיה לכם ערב נפלא." קרטר קרץ בחיבה והתמונה נפתחה. מאחוריה עמדה דלת עץ פשוטה. ג'יימס, עדיין בקהות חושים, התנדנד מעט, אבל הצליח לאחוז בידית של הדלת ולפתוח אותה. לילי נכנסה אחריו, משתדלת לא לגעת בו, כדי שהזרם החשמלי, העקצוצים, החום, הקצב המטורף של הלב, הנשימה הלא סדירה וכל התופעות המשוגעות שקרו לה כשהייתה בנוכחותו של ג'יימס, לא יקרו. הם היו מבולבלים, נבוכים ובעיקר משתוקקים לעוד, גם אם לא הודו בזה. הם נכנסו למטבח שהיה הומה בגמדוני בית קטנים, לבושים בסינרים מלוכלכים ומחלקים אחד לשני פקודות נמרצות בקולות מצפצפים. גרבר הגמד שהיה לבוש בסינר אפור משהו, והחזיק מחבת מלוכלכת מעט, מיהר לפנות אל לילי וג'יימס. 

"אדונילי ועלמתילי! כבוד גדול לנו הגמדים, עשו עשיתם פה." אמר.

"גרבר, אנחנו קצת רעבים, פשוט פספסנו את ארוחת הערב. נשאר משהו מהארוחה?" שאלה לילי בחום. אישוניו של הגמד הקטן התרחבו בפחד.

"גרבר זרק הכול, גרבר חשב שלא צריך יותר אוכל. גרבר טיפש. טיפש גרבר!" הוא התכוון לדפוק את המחבת בראשו, כשלילי מנעה ממנו לעשות כן.

"לא! גרבר, לא. זה בסדר, אנחנו נכין פיצה." אמרה לילי בלחץ. תמיד הייתה לה חולשה לגמדוני הבית, יצורים מסכנים ואומללים. עושים הכול כדי לרצות אותנו, הקוסמים, ועדיין יש כאלו שזה לא מספיק להם.

גרבר וג'יימס הסתכלו עליה בהפתעה ובבלבול. "פיצה?" שאל ג'יימס.

לילי הסמיקה מעט במבוכה. "אה, כן. זה מאכל מוגלגי די פשוט להכנה."

"הו."

"מה עלמתילי צריכה?" שאל הגמד, מתאמץ לרצות אותה.

לילי כיווצה את גבותיה בחשיבה. "בוא נראה.. קמח, שמרים, מעט מלח ומעט סוכר, שמן, מים פושרים, רוטב עגבניות, גבינה וכמה תוספות. אני אצטרך גם, בבקשה, קערה גדולה ומערוך." ובעוד היא מונה את המצרכים והכלים הדרושים, הזעיק גרבר את כל הגמדים במטבח, שעזבו הכול בבהלה ונפנו להביט בלילי וג'יימס. ואז, בהוראה של גרבר, התרוצצו הגמדים הלוך ושוב במטבח כדי להביא את המצרכים למתכון המיוחל – 'פיצה'.

"אוונס, מה זה בדיוק 'פיצה'?" שאל ג'יימס.

"טוב, פיצה זה בצק עם רוטב עגבניות וגבינה. אפשר להוסיף גם תוספות." ג'יימס עיוות את פניו בגועל. 

"זה לא נשמע מפתה במיוחד." אמר.

"נכין, ונראה." אמרה לילי בחיוך משועשע. היא וג'יימס הפשילו שרוולים, כשג'יימס עדיין בספק, רחצו ידיים ופנו ללכת לשולחן ובו כל המצרכים והכלים שהגמדים סידרו להם. משסיימו הגמדים, פנו לעיסוקיהם שלהם, שכללו בין היתר, הכנת 'הפתעה' ללילי ולג'יימס בפינה אחורית של המטבח. כמובן שלילי וג'יימס לא שמו לב לכך כלל. כשסיימו הגמדים את הכנת ההפתעה, ישבו גם הם מסוקרנים ובעיניים גדולות ומחכות מול לילי וג'יימס, במטרה ללמוד מתכון חדש למגוון האוכל בטירה, שהיה כמובן, באחריותם.

"אז מה צריך לעשות?" שאל ג'יימס.

"דבר ראשון, צריך לערבב וללוש את כל החומרים של הבצק ביחד, וליצור בצק אחיד וללא גושים." אמרה בידענות. היא נהגה להכין בצק בביתה, יחד עם אימה, אביה, ומקרים נדירים ומבורכים ביותר גם עם אחותה. היא הרגישה שהיא מנחה בתוכנית בישולים בטלוויזיה, במיוחד כשקהל של גמדים נועץ בה מבטים, ומשנן כל מילה שלה בקפדנות. לילי וג'יימס הכניסו לקערה הגדולה את הקמח, השמן, השמרים, המים הפושרים, ולילי פיזרה מעל גם מעט מלח ומעט סוכר. לילי מיהרה ללוש את כל החומרים בתוך הקערה, כשידיו החזקות והנעימות של ג'יימס נוגעות ומתחככות בידיה העדינות שלה מפעם לפעם. הקערה לא הייתה גדולה דיה כדי שידיו לא יגעו בה בכלל, ובכל פעם כזו, חמימות הציפה את שניהם. מקץ כמה דקות של לישה, של חמימות חוזרת ועוברת בלילי ובג'יימס, ושל שתיקה נעימה, הפכה העיסה הצהבהבה והדביקה לבצק אחיד ללא גושים, כמתוכנן. 

"עכשיו, אחרי שהבצק מוכן, ניצור את הפיצה."

"ואיך עושים את זה?" שאל ג'יימס את השאלה המתבקשת. הוא הוקסם מהמאכל החדש והזר למדי 'פיצה', ובמיוחד מהעובדה שלילי הייתה צריכה להיות כל כך צמודה אליו בשביל להכין אותו. כן, זה היה נחמד ביותר, בטח אחרי הנשיקה המסחררת שנכפתה עליהם מצדו של קרטר השדון הממזר.

"פשוט. לוקחים חופן בצק, לא גדול מידי ולא קטן מידי, משטיחים אותו, ובעזרת המערוך מרדדים את החופן לעיגול עגול ודק. אני חושבת שאתה מסוגל לעשות את זה." אמרה בהתגרות.

"אני לא יודע, לרדד בצק נשמע קשה כל כך.. אני חושב שעדיף להילחם בדרקון, זה בטח קל יותר." החזיר בסרקזם, כשחיוך גדול מרוח לו על הפרצוף.

היא צחקה בשעשוע, לקחה חופן בצק, והחלה לרדד אותו. ג'יימס עשה כמוה. בעוד הם מרדדים את העיגולים לפיסות דקות של בצק, עלה לג'יימס רעיון קונדסי. הוא לקח חופן גדול מאוד מהקמח, וזרק אותו באגביות אל לילי, כשהיא מצידה עסוקה בבצק. השער הג'ינג'י של לילי הפך תוך פחות משניה, ללבן כולו, וג'יימס גיחך אליה כמטורף. 

"אין בעיה, פוטר. שניים יכולים לשחק במשחק הזה." אמרה בשובבות מאוד לא אופיינית לה. היא לקחה גם היא את הקמח וזרקה אותו על ג'יימס, שבאותו הרגע פתח את פיו כדי לומר דבר מה, רק שהפה שלו התמלא קמח. לילי התפקעה, ג'יימס ירק את כל הקמח מפיו, ובמהרה התחילה מלחמת קמח בין השניים. "איך תמיד אנחנו מגיעים למלחמת אוכל?" צעקה בעוד היא מתגוננת מאחורי מכסה גדול, על מנת שג'יימס לא יפגע בה עם הקמח.

"את פשוט מטרה קלה מידי, אוונס." אמר. זה, זיכה אותו בחופן קמח היישר לשער המבולגן שלו, שעכשיו היה דומה לשער סיבה לבן.

"אתה נראה כמו סבא שלי." צחקה לילי.

"ואת נראית כמו סבתא שלי." החזיר לה.

הגמדים הסתכלו עליהם במבטים תמימים ומלאי שאלות. "עלמתילי ואדונילי יאהבו את ההפתעה שאנחנו פה גמדים עשו עשינו להם." לחש גרבר אל הגמדים. הגמדים הנהנו אליו בהסכמה.

"די! די, הפסקת אש, פוטר. אני נראית כמו שק קמח מהלך." אמרה לילי בעוד היא מצחקקת. ג'יימס הפסיק והביט בעצמו. שניהם היו לבנים מאוד ובגדיהם ושערם היו אבוקים בלבן. "אנחנו צריכים להמשיך." אמרה לילי אחרי שהיא וג'יימס טפחו על בגדיהם וניקו ככל יכולתם את עצמם מהקמח הטורדני שלא רצה לרדת. מקץ כמה דקות, שעברו בגיחוכים של השניים, היו שלושה עיגולי בצק דקים וגדולים על השולחן במטבח. "עכשיו, צריך לפזר את רוטב העגבניות, ואחר כך את הגבינה. לאחר מכן, נוכל לשים תוספות אם נרצה, זה לא חובה, ואז לתנור. אני מניחה שתוך 20 דקות תהיה הפיצה מוכנה." לילי וג'יימס פיזרו את רוטב העגבניות על הבצק ופיזרו מעל גבינה.

"איזה תוספות אפשר לשים?" שאל ג'יימס. הגמדים הסתכלו על לילי בסקרנות, להוטים לתשובה.

"טוב, יש את התוספות הרגילות והנפוצות יותר, כמו זיתים, תוספת גבינה, תירס, פטריות, עגבניות או אפילו בצל, ויש את התוספות המשוגעות יותר, כמו אננס, אנשובי – "

"גזר?" קטע אותה ג'יימס.

"מה?" שאלה אותו לילי בבלבול.

"אני יכול להוסיף גזר לפיצה שלי?"

לילי התפקעה מצחוק, ורק לאחר דקות ארוכות הוא גווע. "אתה יכול, אבל למה שתרצה לעשות את זה?" שאלה אותו בשעשוע.

"מה, גזר זה ירק אלוהי, אוונס! אני ממש מחבב את הירק הזה." אמר, מבודח. צחוקה של לילי חזר, ג'יימס נדבק וצחק גם הוא, ואפילו הגמדים גיחכו. כשנרגעו, פיזרה לילי על הפיצה שלה תירס, וג'יימס פיזר חתיכות דקות וכתומות של גזר על שלו. הם הכניסו את הפיצה לתנור, ועכשיו היה עליהם לחכות 20 דקות. "זה נראה שאת ממש בקיאה בהכנת פיצה." אמר ג'יימס ברצינות.

"כן, זה מנהג של המשפחה שלי. כל יום שישי בערב אנחנו מכינים פיצה, ולפעמים אפילו אחותי מצטרפת אלינו." אמרה בכנות. ג'יימס הזדקף בסקרנות.

"לא ידעתי שיש לך אחות." אמר.

"כן, אחות גדולה. היא בת 20, וקוראים לה פטוניה."

"היא מוגלגית?"

"כן." אמרה בעצבות. ג'יימס הרגיש את זה. הוא הצליח לקרוא אותה, כמו ספר פתוח, למרות שמעולם לא היה 'קורא טוב'.

"הי, את בסדר?" שאל ברוך.

"כן. זה פשוט שמאז שנודע שאני מכשפה ואחותי לא, אנחנו כבר לא חברות טובות כמו פעם. היא בטוחה שאני פריקית מטורללת שמביאה כל הזמן הביתה ינשופים ו'שטויות של פריקים', היא לא מדברת איתי ממש, ואני די בטוחה שהיא שונאת אותי." אמרה בצער. דמעה קטנה וסרבנית, שלילי ממש התאמצה לדחוק, זלגה על לחיה. ג'יימס מחה את הדמעה באגודלו, גורם ללב של שניהם לרטוט. הוא השתהה מעט על לחיה גם אחרי שמחה את הדמעה, ואז בלי לחשוב יותר מידי, חיבק אותה חיבוק חם. היה לו קשה, קשה מידי, לראות אותה ככה, שבורה וחסרת אונים, בגלל היותה מכשפה.

"את לא פריקית." לחש. הוא לא ייתן לאף אחד לקרוא לה ככה. לא לה. "והיא לא שונאת אותך, אני בטוח. זה יהיה בסדר, ליל, אני מבטיח." לחש בחום. לילי עצמה את עיניה, ואימצה את ג'יימס אליה. באופן משונה ומפתיע מאוד, היה לה נוח ככה, בדיוק בתנוחה הזו, והיא הייתה בטוחה שהיא יכולה להישאר שם לנצח, בין זרועותיו של ג'יימס, במקום שבו הרגישה, למרבה הפלא, הכי בטוח והכי בבית. הם התנתקו כששמעו את התנור מצפצף, מודיע שהוא סיים את עבודתו בינתיים, ושהפיצה שלהם מוכנה.

"תודה לך." לחשה לילי כשהתנתקו.

"בכיף." אמר. הם הלכו אל עבר התנור והוציא ממנו את הפיצות. המראה של הפיצה עם חתיכות כתומות של גזר עליה, גרם ללילי מייד לגחך.

"אנו הגמדים עשו עשינו הפתעה לאדונילי ועלמתילי." צץ גרבר. ג'יימס ולילי זקרו את גבותיהם בהפתעה, לקחו את הפיצות, ועקבו אחרי גרבר שהנחה אותם אל פינה קטנה ומבודדת באחורי המטבח. כשהגיעו, מצמצו בהפתעה. מולם נגלה שולחן עגול וקטן, מכוסה במפת פיקניק, קנקן ובתוכו ורד אדום וחזק היה מונח על השולחן, נרות היו פזורים מסביב, וברקע התנגנה מנגינה שקטה ונעימה. זה הרגיש כמו שולחן במסעדה פרטית משלהם. "עשו עשינו פה מקום טוב לזוג." אמר גרבר בגאווה. לילי וג'יימס הסתכלו אחד על השני במבוכה. אז נכון, כשאני ליד אוונס הלב והראש בהחלט מתחילים להשתגע, וכבר קרו מספר תקריות מוזרות ומסחררות מאוד איתה, אבל זה לא אומר שאני והיא זוג, אז למה גם שדון מטורלל חושב ככה, וגם קבוצה של גמדי מטבח? יש משהו שיצורים קסומים קולטים, ואני לא? חשב ג'יימס.

"אה.. אנחנו לא – " הוא התכוון להשלים את המשפט, ולהגיד שהוא ולילי לא זוג, שלא תהיה פה אי הבנה, אבל מרפק מכיוונה של לילי נתקע בצלעותיו ומנע ממנו לעשות כן.

"תודה רבה, גרבר. זה מושלם." אמר לילי בחום. גרבר הגמד זרח, והלך לו לעיסוקיו, שכללו ערימה לא מבוטלת של כלים לשטיפה, ולילי וג'יימס התיישבו בשולחן הרומנטי.

"אוונס, יש משהו שאני צריך לדעת עליו?" שאל בחיוך שובב.

"תירגע, פוטר. הגמדים בטח השקיעו על זה הרבה זמן, חבל לאכזב אותם." אמרה.

"אז אנחנו לא זוג?" שאל בשובבות.

"אל תחמיא לעצמך יותר מידי, פוטר. נשיקה אחת קטנה לא הופכת אותנו לזוג." שקט מעיק השתרר. על מי אני עובדת? בטח שלא עלי, לחש לה התת מודע. זה היה הרבה, הרבה יותר מנשיקה אחת קטנה, הודתה בינה לבין עצמה.

נשיקה אחת קטנה? זה מה שזה היה בשבילה? היא באמת לא הרגישה כלום? חשב ג'יימס בתסכול. הוא נגס נגיסה ראשונה, מהנטע זר הזה – פיצה, ועוד פיצה עם גזר. להפתעתו, זה היה טעים, ואפילו מאוד. הוא שמע צחוק מכיוונה של לילי, ולא הופתע לראות אותה מגחכת.

"מה מצחיק, אוונס?" שאל אותה בשעשוע.

"שאל הקוסם שאוכל פיצה עם גזר."

"זה דווקא טעים מאוד."

"אני בטוחה."

"רוצה קצת?"

"תודה, אבל אני חושבת שאני אוותר."

"ההפסד כולו שלך." היא צחקה, שוב.

"ג'יימס פוטר, אתה ללא ספק יחיד ומיוחד. " אמרה בשעשוע.

"גם אימא שלי תמיד אומרת את זה." אמר, מבודח.

"אמהות תמיד צודקות."

"אה, באמת? מה, זה חוק טבע שלא שמעתי עליו?"

היא הנהנה, מתאפקת שלא לצחוק. שתיקה נעימה שררה עליהם, שהופרה רק כשלילי אמרה, "אז גם לך יש אחים או אחיות?"

פיו של ג'יימס היה מלא בפיצה, בפיצה עם גזר שהשתלבו די טוב ביחד, לכן רק נענע את ראשו לשלילה. כשבלע, אמר "לא. אני בן יחיד."

זה מסביר כמה דברים, חשבה לילי. "זה נראה לי מאוד משעמם ולא כיף להיות בן יחיד." אמרה בכנות.

"אני לא לגמרי לבד. יש לי כלב." הוא חייך, רק מעצם המחשבה עליו. הוא היה אחד הדברים היותר משמעותיים שהתגעגע אליהם, למרות שהוא בהחלט לא סבל פה.

לילי קפצה במקומה בהפתעה. היא ללא ספק, הייתה משוגעת על כלבים. גדולים, קטנים, בן, בת – זה לא היה חשוב, כל עוד ידעה החיה לנבוח והתהלכה על ארבע רגליים. "אני מתה על כלבים! איך קוראים לו?" שאלה בסקרנות.

"אה.." התחיל ג'יימס. הוא קיבל את הכלב שלו כשהיה בן ארבע, ובגיל הזה, כל שם נראה כמו שם מתאים לכלב. "אני הייתי בן ארבע, את יודעת, שם טיפשי שרק ילד בן ארבע יכול להמציא." אמר במבוכה. הוא העביר יד בשערו, מתוך הרגל.

"אני לא אצחק." הבטיחה.

"מבטיחה?" שאל אותה בחיוך קטן.

"מבטיחה."

"טוב, לכלב שלי קוראים 'קסם'." הוא התכווץ טיפה כשאמר את זה, גם מגעגוע וגם ממבוכה.

"שם מקורי מאוד. אני תוהה אם קיבלת את הרעיון לבד, או שנעזרת במישהו." חיוך גדול עלה ללילי על הפנים, והיא עצרה בעצמה לא לפרוץ בצחוק. ג'יימס קלט את זה.

"אמרת שלא תצחקי." הזכיר לה.

"אני לא צוחקת." לילי סיננה מבין שיניים חשוקות. הוא הרים גבה בספק וקם מכיסאו. הוא הלך אליה, ומבלי שתצפה לכך, דגדג אותה. לילי לא החזיקה את עצמה יותר, ופרצה בצחוק.

"עכשיו את צוחקת." אמר, והמשיך לדגדג אותה.

"די.. תפסיק, אני.. רגישה.. לדגדוגים!" אמרה, בעוד היא ממשיכה לצחוק צחוק היסטרי ללא שליטה. ג'יימס הפסיק, וחייך אליה חיוך מטורף.

"אתה כזה רשע, פוטר."

"זה הגיע לך, ואת יודעת את זה." היא חייכה לעברו חיוך קטן, והמשיכה לאכול מהפיצה שלה. שתיקה נעימה, וכמה מבטים חטופים ליוו את הדקות הבאות.

"תגיד, אתה מתגעגע?" הפרה לילי את הדממה.

"להווה? כן, מאוד. אני מתגעגע במיוחד לסיריוס. הוא חסר לי. במיוחד לאותם ימי שבת, כשאנחנו יושבים בחדר המועדון ומתכננים מתיחות לאותו שבוע."

"הוא חבר טוב שלך." אמרה בהבנה.

"הכי טוב."

"גם אני מתגעגעת לחברות. בדיוק כמוך, במיוחד לאמילי, כי היא החברה הכי טובה שלי."

"הכרת אותה בהוגוורטס, נכון?"

"כן. היינו באותה סירה ביחד בשנה הראשונה. איך אתה הכרת את סיריוס? - את זה אני רוצה לדעת."

"ברכבת. באותו יום ההורים שלי ואני קמנו מאוחר, ואני כמעט שלא עליתי לרכבת. כשעברתי בין התאים, כדי למצוא מקום פנוי, הכול היה תפוס, אז התיישבתי בתא האחרון שבו היה רק ילד אחד. הוא נראה בגיל שלי, וגם די נחמד וידידותי, אז שאלתי אם אפשר לשבת גם, ומאז אנחנו חברים."

"אבל אתה אף פעם לא מאחר. לשום מקום."

"כן, אני מניח שהייתה לי טראומת ילדות. באותו יום פחדתי כל כך שאני לא אעלה לרכבת, ואפספס את השנה הראשונה שלי בהוגוורטס, שמאז אני כנראה כבר לא מאחר." אמר עם חיוך קטן. שוב הייתה שתיקה נעימה. באופן די מוזר, ג'יימס הרגיש מאוד פתוח, מוכן לספר סודות שלא סיפר לאיש, ללילי. "תראי אותנו, יושבים כמו זוג זקנות רכלניות ומדברים על החיים." הוסיף ג'יימס בשעשוע.

"אבל זוג זקנות רכלניות לא היו מדברות על החיים, הן היו מרכלות." התחכמה.

"את מבינה בזה, אה? ככה כל הבנות בעצם, לא?"

"טוב, כן. בנות הן רכלניות מטבען." הודתה.

"בגלל זה אנחנו יותר טובים מכן." הוא שלח לה חיוך מתגרה.

"אתם לא יותר טובים. אתם ילדותיים, מלאי אגו, וכל כך, אבל כל כך קלים לתמרון. הראש שלכם כל הזמן עסוק רק בדבר אחד, ואתם יכולים למכור את אימא שלכם בשביל לילה אחד." החזירה.

"בנות. תמיד חושבות שאתן צודקות, יודעות הכול, ותמיד חייבות לצאת צודקות בכל ויכוח. אתן יכולות להיות כאלו ערמומיות כשאתן רוצות, ובחיי, איזה קשקשניות." הוא חייך חיוך מרגיז.

"אתם לא יותר טובים."

"כן, אנחנו כן."

"בחלומות שלך, פוטר."

"עדיף שלא נדבר על החלומות שלי. סמכי עלי, אוונס." אמר בחיוך שובב. היא מצמצה בהפתעה, ואז זה נחת עליה והיא עיוותה את פניה בגועל.

"אתה צפוי כל כך."

"אה, באמת?"

"באמת. כל מה שאתה חושב עליו, בדיוק כמו כל גבר, ידוע וצפוי מראש."

"אני לא חושב."

"אני חושבת."

"טוב, אז את טועה."

"באמת? אתה לא חושב על איך להפיל את הבחורה הבאה ברשת שלך, וזה בצורה עדינה. זה הרי ידוע שאתה מחליף בנות כמו גרביים, ושחצי הוגוורטס שלך." אמר בידענות.

"זה מה שידוע? טוב, אז זה חבל מאוד."

"אה, טעיתי? זה יותר מחצי?" עקצה אותו.

"אוונס, את לא יודעת על מה את מדברת. כמו שאמרתי, אתן תמיד חושבות שאתן צודקות."

"אני צודקת הפעם, ואתה – "

"בתול." השלים בכנות. דממה השתררה. היא הביטה בו, כולה מסמיקה מבושה. הוא שלח לה מבט כן. הוא היה רציני לגמרי, ועיניו הזהובות המיסו אותה.

"אני מצטערת, ג'יימס. אני חשבתי.."

"זה בסדר. כמו שאמרת, זה מה שכולם חושבים. שמועות כלולות בחבילת 'להיות פופולארי'. אם אתה רוצה להימנע משמועות, אל תהיה פופולארי."

"זה נכון." הסכימה איתו בקול חלש.

"אז, אוונס," הפר את הדממה המעיקה, "מה איתך?"

"מה איתי?"

"את יודעת.." רמז לה.

"פוטר, בחיי שאין לי מושג – " אבל אז היא קלטה, והביטה בו במבט מרוגז. הוא רק חייך חיוך שובב. "פוטר, לא שואלים שאלות כאלו!" התעצבנה.

"טוב, חבל. צריך לשאול." היא נענעה את ראשה בחוסר אמון, ועכשיו גם בשעשוע, שמחה שהוא לא לחץ עליה להגיד את התשובה, שכמובן הייתה לא. "אתה לעולם לא תשתנה."

 "וזה דבר טוב?"

"באופן מפתיע, כן." אמרה בכנות, ואז מייד הסמיקה. הוא קלט את זה, ועיני הזהובות התרככו.

"את שוב מסמיקה, ליל."

"לא אני לא." התחמקה.

"את לא יכולה להודות פעם אחת?" שאל ברוך. היא נענעה את ראשה לשלילה, והיא נראתה ממש מתוקה ככה, כמו ילדה קטנה וסרבנית. ג'יימס הציץ בשעונו. השעה הייתה שתיים בלילה. "אנחנו כבר צריכים ללכת." אמר בעצב.

"מה השעה?"

"שתיים בלילה."

"כן, אנחנו כבר צריכים לחזור." אמרה. הם אספו את שאריות הפיצה שלהם, וקמו מהשולחן הרומנטי שסידרו להם הגמדים. הם התעקשו לסדר אחריהם, למרות מחאותיהם הצפצפניות של הגמדים, וכשסיימו בירכו אותם בברכת לילה טוב. לילי וג'יימס יצאו מהמטבח, דרך התמונה של קרטר השדון, כשהוא נוחר לו בשלווה, יוצר סימפוניה חדשה ומופלאה. לילי וג'יימס גיחכו והלכו אל עבר חדר המועדון.

"זה היה חתיכת ערב."

"כן, היה נחמד מאוד." הודתה.

"זה מה שכולן אומרות." אמר בחיוך שובב.

"שחצן." פלטה.

"גאה בזה." הוא שלח לך חיוך שובב. הם הגיעו לתמונת חד הקרן ונכנסו לתוכה. "לילה טוב, ליל." אמר בקול מתוק.

"כן, לילה טוב." החזירה. כל אחד עלה למעונות שלו, כשהם חושבים רק על דבר אחד, ולבסוף נרדמו.

זה כזה שגוי! זה באמת ממש לא בסדר, זה רגע של חולשה >< אני בהחלט אבין אם התאכזבתם, או שיש לכם הערות וביקורת או משהו. פשוט ספרו לי על זה =]

הפרק הקודם		הפרק הבא