ריילי

תהנו, אשמח לתגובות~

--

מסתבר כי השערותיה של הרמיוני היו נכונות, לפחות במחציתן: כיממה מאוחר יותר, זוג עיניים בהירות נפקחו באחת בבית החולים ע"ש הקדוש מנגו, והארי פוטר בחן בהשתאות את מקום הימצאו; הוא תהה מה מעשיו בבית החולים, וניסה להיזכר במאורעות האחרונים. לדאבונו, כל זכרונו נאלם ואינו. הדבר האחרון שהצליח לזכור היה האישור המרומם מהשר לבקר את הנערה באזקבאן- את ריילי. בעודו תוהה מה התרחש באותה פגישה, הארי הביט ברופא-כשף שצווח בשמחה כאשר הבחין כי הארי התעורר, והשניות שלאחר מכן עברו כבסרט נע; הוא צפה בעיניים מפולפלות, מטושטש במקצת, בעשרות האנשים שהחלו למלא את החדר.

"הארי!"

הארי לא ידע אם הקול נשמע לו חזק כל כך מפאת השקט ששרר שם קודם לכן, אף ללא ספק שאגתו של חברו הטוב, רון וויזלי, הייתה רמה למדי.

"רון." הוא ענה בקול חלוש, וחייך לכל הנוכחים: משפחת וויזלי, פרט לארתור ולג'יני, כמחצית ממסדר עוף החול, ועוד כמה אנשים שהארי שמח לראות- נוויל, לדוגמה.

"מה קרה לי?" שאל הארי, בעודו בוחן בכלליות את מצבו. סך הכל המרגש היה בסדר; ראשו דאב מעט ורגלו עקצצה באופן מפתיע, אך שום דבר מעבר לכך.

"תקף אותך נחש, ככל הנראה." ענה רון, והחליף מבט זהיר עם אמו, שעמדה בסמוך אליו.

"כמה זמן אני כאן?" הוא שאל ביובשות. הוא הריח משהו לא טוב, לא טוב בכלל.

"אה... לא מעט," הודה רון. "אבל מה זה חשוב? העיקר שהתעוררת!"

"מה בדיוק רקה לי?" הוא שוב תהה בקול. "הדבר האחרון שאני מצליח לזכור זה שהחלטתי לבקר באזקבאן."

"הארי- תנוח קצת, מתוק. נדבר אחר כך." אמרה מולי וויזלי בקול מתקתק-עד-מסתורי.

אם עד עכשיו הארי סבר אחרת, עכשיו הוא כבר היה בטוח שמשהו אינו כשורה.

"גברת וויזלי," הוא שאל לאט, חושש מתשובתה. "מה קרה מאז שהתעלפתי?"

"נ-נדבר אחר כך." גברת וויזלי פלטה רצף יבבות מחריד למדי.

"אני מרגיש טוב עכשיו!" הארי הזדקף במהירות מפתיעה. הוא אכן הרגיש טוב יותר: מוחו נעשה צלול בהרבה, והכאבים שבראשו פסקו. "מה קרה?"

"מתוקי-"

"גברת וויזלי, אני רוצה לדעת מה קרה בהיעדרי!" הוא התעקש. שקט שוחר סוד שרר שם, במהלכו אחדים מן הנוכחים הצליבו מבטים רבי-משמעות.

"בסדר," שבר רון את השתיקה המעיקה. "תנו לי לדבר איתו."

הכל כיבדו את בקשתו של הארי, ואט אט התרוקן החדר מאדם. אפילו גברת וויזלי יצאה (לא לפני שטפחה בעדינות על כתפו של הארי).

"הארי, אני רוצה קודם כל להזהיר אותך. קרו דברים לא קלים בזמן שנמנמת לך כאן."

הארי שתק, מחכה בקוצר-רוח למוצא פיו של רון. מה כבר יכול להיות גרוע כל-כך?

"דבר ראשון- והכי פחות גרוע, לא מצאנו את הרוצח של טונקס ואת התוקף שלך, ויש חשד שאיימוס דיגורי לוקח חלק פעיל בכל מה שקורה." רון ניסה להעביר להארי את המידע בהדרגה, בדרך שבה הארי אולי לא יתעלף שוב.

"איימוס דיגורי?" הארי נדהם. "אתם בטוחים? אחרי מה שקרה לסדריק והכל?"

"הכל רק השערות, הארי. אבל אלו החדשות היותר טובות."

"והחדשות הרעות יותר?" שאל הארי בחשש, תוהה אם הוא באמת בטוח שהוא רוצה לשמוע את ההמשך.

"הייתה תקיפה נוספת שהמשרד לא הצליח לעצור. הפעם, נפצעו גם אנשים שאנו מכירים." רון דיבר לאט, בקיפאון. הארי החל להעלות בראשו דיוקנאות של כל מקורביו ויקיריו שעוד לא ראה מאז התקיפה. בראש הדיוקנאות כולם התנוססו דמותן של ג'יני וויזלי ושל הרמיוני גריינג'ר.

"בבקשה, רון." הארי כמעט התחנן. "בבקשה, תגיד לי שג'יני והרמיוני בסדר."

רון שתק.

"רון..." הוא כמעט צווח בתחנונים. הצבע אזל מפניו במהירות.

"דין וג'יני..." לחש רון בכאב, ולא יסף. הוא החליט שלא לספר להארי על החשדות שעלו בליבו על בגידתם של ג'יני ודין. לא כאן, לא עכשיו.

הארי קפא. הוא היה המום מכדי לדבר. רון שתק איתו.

"ג'יני..." הוא לחש, מתענג ומתייסר גם יחד עם כל הברה והברה. "איפה היא כעת?" הוא הזדקף עוד יותר, כמתכוון לזנק ממיטתו ולרוץ לאהובתו.

"היא... איננה." קולו של רון לא עלה על לחישה.

"מה זאת אומרת איננה?" שאל הארי חרש. "זאת ג'יני! היא- היא חייבת להיות כאן!"

"בבקשה, הארי. אל תעשה לי את זה קשה יותר מכפי שזה כעת."

"אני מצטער, רון. אבל... ג'יני..."

"אני יודע."

זה היה אחד מאותם רגעים שרון והארי לא הזדקקו למילים- כל אחד מהם התחבר בהחלט לנפש רעהו, בצורה מפחידה עד כאב.

"כדאי שתנוח עכשיו. כשתתעורר אספר לך עוד משהו שעליך לדעת."

הארי לא התווכח הפעם. הוא הנהן קלושות, פניו אטומים.

"תשתדל לישון, יש לי הרגשה שתצטרך את הכוחות הללו." יעץ לו רון טרם יצא חרש מהמרפאה, מותיר את הארי לבדו עם מחשבותיו.

צינת הבוקר ששררה במרפאה הצבועה רובה לבן הזכירה להארי את הקיץ שעבר- את נשיקתו הלוהטת עם ג'יני. הוא זכר איך רון תפס אותם, ואיך הארי הבטיח לו שזה לא יקרה שוב. ועד שהכל עבר, עד שג'יני והוא הורשו להתקרב זה לזו ללא ביקורת חיצונית, מרון בעיקר, הכל נגמר. ג'יני איננה... הארי הסב את מבטו לחלון: העצים כבר היו עירומים מעלים. רוח כופפה עת ענפיהם, משווה להם מראה של שותפים באבלו של הארי; קרני שמש זעירות האירו בקושי את האדמה הלחה, אך הארי ידע כי שמש שקרנית היא זו- קרניה אינן מחממות, הן רק משלות את החושבים כך וגורמות להם לצאת ללא בגדים ראויים ואחר לקפוא מקור עד שובם הביתה, אם ישובו. הארי שאף אוויר מלוא ריאותיו, והביט סביבו בעצב: בחדרו שכב עוד חולה בודד, גבו אל הארי, הנראה כישן. על שידה קטנה שהיוותה מחיצה בין שתי המיטות הלבנות, חיכו להם שלל תרופות. הארי שיער שכמחציתן הוחדרו לגופו של הארי כשעוד היה חסר הכרה, והחצי הנוסף שייך לשכנו לחדר. הארי ניסה לנוח מעט, אך לא צלח בכך; הוא הרהר שוב ושוב בדבריו של רון. הוא זכר במעורפל רגש שמחה שפעפע בו טרם איבד את הכרתו- הוא היה בטוח בכך שהצליח לגלות משהו, ולכן הותקף. יכול להיות שגילה מיהו הרוצח? הוא ניסה להיזכר בדבר-מה, אך לשוא.

רון אמר שלאיימוס דיגורי יש יד בדבר... האומנם? דיגורי מאז ומתמיד לא גילה נחמדות רבה כלפיו, אך מאידך לא ניסה להרע לו לעולם. מה עוד רון אמר? שעדיין אין ממצאים לגברי הרוצח, ושדין וג'יני נפגעו...

הכאב החל לעקצץ שוב בראשו של הארי. הוא הביט בגלולות ובמשקאות הרבים שנחו על השידה. הוא זיהה אחד מהם- המשקה ששתה לפני שנים מספר, מיד לאחר ששב מבית הקברות של טום רידל האב, מיד לאחר השלורד וולדמורט קם בשנית. השיקוי הזה עזר לו להירדם אז, הוא נזכר. לאחר היסוס קל, הוא לגם מהמשקה הירקרק.

בעצם, כשהוא חושב על זה, מה ג'יני ודין עשו ביחד? איך רון אמר? "הייתה תקיפה נוספת שהמשרד לא הצליח לעצור"- דין וג'יני היו חייבים להיות לפחות באותו חדר כדי שדווקא שניהם יפגעו...

הארי החל להרגיש חולשה בכל גופו. הוא ניסה להרגיע את עצמו, אך פעימות ליבו החלו להתעצם. זה צירוף מקרים, הוא אמר לעצמו. רק צירוף מקרים...

למזלו של הארי, הוא לא נאלץ לדון הרבה בשאלה המטרידה, מפני שהשפעת השיקוי הירקרק התבררה כמהירה מאוד, והוא שקע בשינה ארוכה ומתוקה.

חמש דקות לאחר מכן, דלת חדרו של הארי נפתחה חרש, ושני דמויות נכנסו פנימה- קינגסלי שאקלבולט ופרסי וויזלי.

"הוא ישן." קבע השר לאחר שרכן ליד מיטתו של הארי וווידא זאת היטב.

"יש לנו מזל שהוא התעורר בכלל, הרופאים לא היו אופטימיים בהתחלה." הזכיר פרסי.

"אכן. שמעתי שאחיך עדכן אותו במצב?"

"כך נאמר לי."

"ואיך הגיב הארי?"

"מאופק, ככל הנראה. סביר להניח כי עודף האינפורמציה אינו נקלט במוחו, ורק כשיקום יבין את חומרת המצב."

"והמצב באמת חמור, פרסי."

"עבור מי?"

"עבור כולנו." קולו של השר נעשה כבד.

"מה נעשה הלאה, כבוד השר?"

"אני באמת לא יודע. אני מניח שינסו להשיב להארי את זכרונו- שמעתי שאינו זוכר דבר מפגישתו עם ריילי באזקבאן."

"הוא בעצמו אמר זאת, כך שמעתי."

"וזה אומר שהוא בהחלט גילה משהו, משהו שמישהו מאוד מתאמץ להסתיר. זאת הסיבה שהוא הותקף. חייבים להשיב לו את הזיכרון."

"אתה יודע מה מטריד אותי, כבוד השר?" פרסי לא חיכה לתשובה. "הארי הוכש, למרות היותו לחשנן."

"אותי מטריד דבר-מה יותר." השר הישיר את מבטו לעבר הארי הישן. "האדם או הקבוצה הזו רצחה אנשים רבים. מדוע הם תקפו את פוטר והסתכנו בכך שזיכרונו ישוב אליו, ולא רצחו גם אותו?"

"אז אני חושב," השר המשיך את דבריו באיטיות מדהימה. "שהם שוב רוצים להחיות את אדונם, ולכן לא רוצים להרוג אותו, כמו בפעם הקודמת."

"אינני סבור כך. שום דבר לא יצליח להשיב אותו לחיים. הפעם מותו היה סופי- כולם ראו זאת." אמר פרסי.

"אם כך, מדוע הם השאירו את פוטר בחיים, ולא חיסלו אותו?"

"אינני יודע. אבל תאמר לי, כבוד השר, האין זה אחד מני סודות רבים בפרשה זו שעלינו לפענח?"

השר לא ענה. הוא שקע בהרהורים, ונאנח בכבדות.

הפרק הקודם		הפרק הבא