זכרונות בגשם

זכרונות בגשם.

פרק 11- החטיפה.

ג'יימס ולילי החליטו לנסות עוד פעם..והם יצאו כבר יותר מחצי שנה.

הוא היה מאושר.

אז נכון-זה היה קצת מוזר-ללכת לדירה ממול,לדפוק על הדלת,לראות את האקסית שלך,שהיא עכשיו החברה שלך,ולשחק עם התינוק שלכם.

נו טוב,החיים של ג'יימס היו מוזרים.

בכל מקרה,שום דבר לא היה יכול לפגום בתחושת האושר שלו.

שום דבר..!

הוא נזכר שדמבלדור אמר לו להודיע ללילי ולסיריוס שיש היום פגישה של המסדר.

לאחר שעדכן את רך-כף בחדשות, (מה שכלל לעורר את סיריוס,לגלגל אותו מהמיטה,לשפוך עליו מים,ולהודיע לו שיש פגישה של המסדר בעוד שעתיים וחצי..) יצא לדירתה של לילי להודיע לה על הפגישה.

כשהוא נכנס לדירתה,הוא מצא את הארי ישן על הספה,הוא בחן את דירתה של לילי,קורא לה,ואז הוא ראה פתק על השולחן במטבח מלילי:

ג'יימס,אני יודעת על הפגישה במסדר (אם באת לעדכן אותי.)

יצאתי לסמטת דיאגון כדי לקנות ספר שאני צריכה,

תשגיח  על הארי עד שאני אחזור,טוב?

 נשיקות,

לילי xxx

ג'יימס התיישב על הספה,צופה בבנו הישן,וחשב לעצמו עד כמה בר מזל הוא היה.

~*~

זה היה יום פשוט מושלם,מסוגי הימים שלילי הכי אהבה,יום קיץ נעים,שמשי וחמים.השמש כבר החלה לשקוע.

היא אחזה בידה שקית שבה היה את הספר שהיא קנתה:אהבת הקוסם,נקמת המכשפה.

היא תכננה לקרוא אותו לאחר שתחזור מהפגישה במסדר.

לאחר זמן קצר של שיטוטים בסמטה,היא החליטה לחזור לדירתה,ודווקא ברגל-סתם,כי בא לה,וכי היה יום נעים כל כך,שלילי חשבה שחבל לבזבז אותו.

היא הביטה בשעונה-עוד שעה המסדר מתחיל.

היא התחילה ללכת,מתענגת על כל רגע ורגע.

היא הגיעה לפינת רחוב חשוכה במקצת,וזה היה הרגע שבו ראתה לחש הנורה לעברה.

עוד לפני שהספיקה לעשות משהו,היא נפלה על הארץ,מעולפת.

~*~

ג'יימס היה קצת מודאג.

לילי עדיין לא חזרה..

הוא אמר לעצמו שבטח היא כבר התעתקה ישר לפגישה,ונחם את עצמו בכך שיפגוש אותה שם.הוא השאיר את הארי אצל אחת מהשכנות (שלמרבה הפלא,לא הייתה זקנה.!) שאהבה את הארי מאוד,בתירוץ שיש לו פגישה דחופה ,(בכל זאת,היא הייתה מוגלגית) ברגע שהתחמק ממבטה של השכנה,הוא נכנס למסדרון צדדי.

לאחר שווידא כי אין שם אף אחד,התעתק למקום המסדר.

"הגעת בדיוק בזמן" שמע את קולו של דמבלדור,אבל..למה הוא נשמע כל כך..עצוב?

כל חברי המסדר ישבו שם,במעגל מסביב לשולחן הגדול,הוא ראה את סיריוס ורמוס (הוא תהה היכן פיטר..) מנופפים לו,מאותתים לו שישב לידם.

"אז..." הוא שאל,תוך כדי כך שהתיישב במקום שרמוס וסיריוס שמרו לו:"מה החדשות..?"

כולם היו רכונים על השולחן,מסתכלים על דמבלדור במתח,מצפים שיפתח את פיו ויאמר את דברו.

"אני מצטער להודיע.." דמבלדור התחיל לומר,ואז השתתק,היה ברור לעין שהוא לא רצה להשמיע את החדשות.

"מה?מה קרה? נו דמבלדור,זה לא יכול להיות כל כך גרוע.."

דמבלדור הישיר אל ג'יימס מבט,עיניו הכחולות חודרות אל אלה החומות של ג'יימס.

"דווח לי לפני כחצי שעה,שלילי,אחת מחברות המסדר ותלמידת הוגוורטס לשעבר, נחטפה בידי לורד וולדמורט" אמר.

~*~

"ובכן,שלום לך,לילי אוואנס" נשמע הקול הקר.

לילי לא האמינה.

היא לא האמינה שהיא הייתה כל כך טיפשה!איך היא לא חשבה על כך שיכול להיות שיתפסו אותה,אם תלך ברגל!

היא ראתה את פיטר ביחד עם כל אוכלי המוות שהסתדרו בשורות,לצידי האולם,היא לא האמינה שפיטר בגד בהם,היא פשוט לא האמינה,איך הוא היה יכול?..

ועכשיו,היא נמצאת מול וולדמורט,שרוצה שתצטרף אליו-כאילו זה היה הדבר הפשוט ביותר בעולם.

והיא בהחלט לא התכוונה להגיד כן.

"אז,מה את אומרת,ילדה?"

"לא!" קולה של לילי היה קר ועקשני,היא לא הולכת להצטרף אליו,חשבה.

"לילי,לילי,לילי,"הוא נאנח,וקם מכסאו.

הוא התקדם לעברה,צעדיו מהדהדים באולם הגדול והאפל.כל אוכלי המוות שתקו,מתבוננים באדונם.

הוא נגע בסנטרה של לילי,והרים אותו מעלה,מכריח אותה להסתכל בעיניו השחורות,הקרות:"את חושבת שהם יבואו לחלץ אותך?" הוא צחק,"את חושבת שלמישהו שם אכפת ממך?שפוטר שם עלייך?הוא השתמש בך עד עכשיו כצעצוע,הרי לא באמת חשבת שפוטר יאהב בוצדמית" הוא צחק,מלגלג.

לילי חשקה שיניים. אל תקשיבי לו,חשבה,לא משנה מה,אל תקשיבי לו!..

"לעומת זאת," נשמע שוב הקול הקר,"אני,לורד וולדמורט,מציע לך להצטרף לשורותיי בתור אחת ממשרתיי החזקים ביותר.את תזכי בעושר!בכבוד!בתהילה! כולם יפחדו ממך! ואני ארומם אותך ואהפוך אותך לרבת עוצמה.לורד וולדמורט מכבד חוכמה ושאפתנות,ואת הרי שאפתנית,הלא כן?"

"לא!" שמעה את עצמה אומרת,והמשיכה,בבטחון:"אני לא אצטרף אליך!".

"הממ..ובכן,לילי אוואנס,לורד וולדמורט לא מבקש פעם שלישית.אם לא תהיי אחת ממשרתותיי,תוכלי להביא לי תועלת בדרך אחרת..מכירה את מסדר עוף החול,יקירה?"

לילי לא ענתה.

"יפה,אני אסיק מכך שאת כן מכירה,אלא אם כן תוכיחי לי את טעותי?.."

אין תגובה.

"יופי,יופי,אנחנו מתקדמים..האם תואילי בטובך לחלוק עמנו חלק ממה שידוע לך עליו..?"

לילי סוף סוף פתחה את פיה:"לא!"

"אני לא רוצה להשתמש בכוח.." קולו של וולדמורט עלה,"אבל אם את כל כך עקשנית,אצטרך להשתמש בדרכים אחרות,עד עכשיו הייתי סבלני אלייך באופן בל יאמן,אולם עכשיו פקעה סבלנותי,קרושיו!"

לילי נפלה על הרצפה,נאבקת,דמעות החלו זולגות מעיניה,אך היא חשקה את פיה,היא בהחלט לא תיתן לו את העונג לראות אותה צורחת.

"אני רואה שאת קשוחה מאוד,אבל נראה אם תוכלי לשרוד כך עוד זמן רב,בלה" הוא פנה אל השורה הראשונה שמימינו,מביט אל אוכלת המוות עם הברדס השחור,שעמדה ראשונה:"התואילי בטובך?"

בלטריקס הבינה,היא פסעה כמה צעדים למרכז האולם,חיוך אכזרי על פניה.

"בלה שלנו כאן מצטיינת בקללות-שאין-עליהן-מחילה,אולי היא תצליח לשנות את דעתך?בלה,בבקשה:"

בלטריקס התקרבה אל לילי,היא הפנתה אליה את מבטה,לילי ראתה בעיניה את הגועל שחשה אליה.בלטריקס דברה אליה,בקול מזרה אימים:

"את חושבת שאת שווה משהו,אוואנס?!..חתיכת בוצדמית מלוכלכת,איך העזת לדחות את הצעתו של אדון האופל,ועוד אחרי שהוא בעצמו הציע לך את הכבוד להיות אחת ממשרתותיו!נראה לך שאת יכולה לזלזל כך בכבוד הגדולים ממך?!הטהורים ממך?!את תשלמי על כך,והרבה.." אמרה,בקול רווי שנאה.

לילי לא השיבה,היא ידעה שאם תפתח את פיה,תצרח.

בלטריקס חייכה:"שום דבר לומר עכשיו,נכון בוצדמית?נראה אם זה יצליח לפתוח לך את הפה.."

היא הפנתה אליה את שרביטה,וצעקה:

"קרושיו!"

לילי הרגישה את הכאב מתעצם,גדל יותר ויותר,כאילו מיליון סכינים חדים ננעצים בגופה,כאילו שמישהו הניח עליה גחלים בוערות,היא ראתה דם.של מי הדם הזה?חשבה בטשטוש,ככל שכאבה הולך ומתעצם.היא שמעה את בלטריקס צוחקת,כמו ממרחק של אלף קילומטרים.היא לא יכלה יותר,היא חייבת-

לא! פקדה על עצמה,את לא הולכת לצעוק.את לא הולכת לצעוק.את לא הולכת-

"מספיק!"

היא שמעה את קולו של וולדמורט,זועם,היא ראתה את בלטריקס שומטת את שרביטה,מבוהלת,וההקלה המבורכת פשטה בגופה:"אני לא הולך לשבת כאן ולחכות שבוצדמית מטונפת כמוך תפתח את פיה ותיתן לנו מידע,אם את לא הולכת לשמש לי תועלת,איני צריך אותך כאן!"

ואז,בצעקה אחרונה,הוא הניף אליה את שרביטו,וצעק:"אבדה קדברה!"

~*~

רוצים פרק בקרוב?תגיבו:) ואל תהרגו אותי!פלייז??..

הפרק הקודם		הפרק הבא