רק מביט בה

אני מרגיש מוזר.

מצד אחד, אני ראיתי אותה הופכת לחיה, למפלצת רצחנית, לסוג הדברים שרק המחשבה עליהם גורמת לשיערות ידייך לסמור.

ומצד שני, היא לא פחות מדהימה בעיני, כלומר, זה חתיכת סבל בשבילה, והיא צריכה להתמודד עם זה כל הזמן, ולהתרחק מאנשים כדי לא לפגוע בהם.

אני לא יודע מה היא מרגישה כלפיי, ראיתי אותה במצבים הכי רגישים, אבל היא לא יודעת עליי כלום.

זה קצת מפחיד, לא סיפור רגיל, בהחלט לא.

 לפעמים יותר מדי זמן לחשוב משגע אותך.

למה, בשם מרלין, לא יכולה להיות לי אהבה מהסוג הרגיל?

אבל אם להודות בזה, לא הייתי מוותר על מה שעברתי, גם לא עליה.

היא... היא חלק חשוב מאוד בכל זה, ואני מפחד להודות בזה שאני עדיין אוהב אותה למרות מה שראיתי.

מה שמפחיד אותי הוא שאני באמת אוהב אותה, לא סתם מחבב, כי אם הייתי סתם מחבב אותה, אחרי מה שעברתי זה היה נגמר.

ואני מפחד, מפחד שאם אני אמשיך לאהוב אותה ואגלה שהיא לא אוהבת אותי, אני אשבר.

כי ראיתי את זה קורה.

לב שנשבר, ראיתי איך אמא שלי בכתה.

וכולם אומרים שאני ילד מאושר, מהסוג שיש לו משפחה מושלמת.

אבל איך בכלל הגעתי לנושא הזה?

לפעמים כשאני מדוכא, זיכרון מדכא אחד יכול להוביל לזיכרון כואב בהרבה.

אני מרגיש מוזר.

הפרק הקודם		הפרק הבא