נקמה מתוקה מאין כמותה

'כל תלמידי בית הספר מתבקשים להגיע לאולם הגדול מיד. מדריכים ראשיים ודאו כי כל תלמידי הבתים שלכם מגיעים, ללא יוצא מן הכלל '

מעניין מה קרה

ואיפה לעזאזל רמוס

אני צריכה עכשיו לבד להשתלט על כל הילדים האלה !

אני לא יודעת מה יותר גרוע

תלמידי שנה ראשונה מבוהלים וצורחים

או תלמידי שנה שביעית שמתעלמים ממני ולא מגיבים להוראות שלי.

על תלמידי שנה ראשונה אני לפחות מרחמת.

"לילי !"

או תודה לאל !

פנים חביבות

"מה קרה ?"

"אני לא יודעת ג'ול, הם לא אמרו לנו כלום, ואני לא מוצאת את רמוס ואני לא מצליחה לאסוף את כולם ואני אהיה המדריכה הראשית היחידה שלא הצליחה להביא את הבית שלה לאולם הגדול ואני -"

"לילי!" 

תודה מרלין 

ג'ולי עצרה את התקף החרדה שלי

"תירגעי, את מדריכה ראשית מעולה. פשוט תנשמי ותגרמי להם להקשיב לך."

כן

פשוט

ממש פשוט

הכי פשוט

טוב בסדר

נשימה עמוקה

"סונורס!"

(הערת המחברת : סונורס הוא לחש ההופך את השרביט למגה-פון)

"אוקי, הי כולם שומעים אותי ? קדימה להסתדר בשורות. שנה ראשונה את עומדים בראש ואתם יודעים את המשך הסדר אחריהם."

אוקי..

אוקי !

זה עובד

מי ידע שלנשום יכול לעשות כזה הבדל.

"ראשי התורים של כל שכבה לספור את חברי השכבה שלכם ולהביא לי את הנתונים."

תראו אותי

המדריכה הראשית הצליחה לסדר את כל הבית לגמרי לבד

אם נזדרז יכול להיות שנגיע ראשונים

"אצלנו חסרים שלושה!"

"לנו חסרים ארבע"

אצלנו חסר אחד וחצי!"

חה

מצחיק

NOT

אוקי, אם נזדרז אז אולי לפחות לא נגיע אחרונים.

"ראשי תורים לגשת אלי. לא לצעוק, ולבוא עם תשובות מדוייקות, ולא בדיחות בבקשה."

שולחת מבט בוחן

למדתי את זה ממקגונגל

אוקי. חסרים לי שנים בשנה הראשונה

"אלו התאומים לינגוויקרד . הם נסעו הביתה, סבתא שלהם נפטרה."

אוקי מעולה !

שיט

לא מעולה

פשוט

אממ

חרא.

נקסט !

בשנה החמישית חסרים שלושה.

איך שלושה !?

"אוקי, מי ראה לאחרונה את שלושת תלמידי השנה החמישית ?"

אין תשובה

יופי

פשוט יופי.

"אני חושבת שהם היו בריתוק אצל פליץ'"

אוה אוקי.

זה הגיוני

נסתפק בזה.

"אוונס אצלנו זה אחד וחצי."

"קרושן חשבתי שאמרתי בלי בדיחות."

למה אמרתי חשבתי ?

אני לא חושבת שזה מה שאמרתי

אני יודעת שזה מה שאמרתי

"אני לא צוחק."

"כן גם אני לא,זה בגלל שהבדיחה שלך לא מצחיקה. אף אחד לא צוחק. עכשיו כמה חסרים לנו באמת ?"

"אחד וחצי."

קרושן אני -" "אוונס, חסר רמוס לופין-" "כן אני יודעת שרמוס חסר, שמתי לב לזה אתה יודע, הוא מדריך ראשי."

אוקי

 אז עצרתי אותך באמצע משפט

אז מה  ? אין לך עוד מה להגיד ?

תינוק בכיין וגאוותן

"מי זה החצי קרושן ?"

"פוטר."

ג'יימס ?

על המדרגות יושב מפותל מכאבים ג'יימס פוטר.

"ג'ולי ?"

"כן לילס' ?"

"תלווי את כולם אל האולם הגדול, תגידי לפרופסור מקגונגל מי חסר וגם תגידי לה שלקחתי את פוטר למרפאה."

"לא! לא למרפאה!"

מה לא למרפאה פוטר ?

אתה יושב ומתפתל מכאבים כאילו אתה במחזור.

"ג'יימס-" "לא למרפאה."

אוח אלוהים

איזה עקשן

"תמציאי לה משהו עלי ועל פוטר."

לא מאמינה שנכנעתי

"להמציא ? מה להמציא ?"

"אני לא יודעת ג'ול, אבל קדימה ! אני לא רוצה שנהיה הבית האחרון שמגיע לאולם."

אוקי

היא מקבלת את זה

מפוחדת אומנם

אבל היא מובילה את כולם החוצה.

עכשיו יש לי זמן לטפל בפוטר.

"אוקי ג'יימס מה יש ?"

הוא מסתכל עלי 

כשהוא יושב על המדרגות

ואני גבוהה ממנו

זה יוצר סיטואצית מעמדות מאוד מעניינית ומשעשעת האמת.

"אני בסדר, אני רק צריך לנוח."

כן, תגיד את זה למקגנוגל.

"אוקי, תנוח באולם ג'יימס."

ואני מושכת אותו למצב עמידה

"אחחחח"

הוא מתפתל ונופל על הרצפה

הוא מחזיק את צד ימין של הצלעות שלו

"מה יש לך שם ג'יימס ?"

"זה כלום."

"אם זה כלום אז תן לי לראות"

"לא!"

לא ?

אני לא חושבת

"אחח לילי !"

נגעתי לו בבטן והוא ישר הזיז את הידיים

מגוחך כמה שזה היה קל

"ג'יימס, מה זה איך זה קרה לך ??"

יש פצע גדול ומכוער על הצלע של ג'יימס

אני שונאת דם

בגלל זה אני אוהבת את עולם הקוסמים

אפילו כשרוצחים מישהו - אין דם.

מושלם בעיניי.

אבל לא

הפצע של פוטר 

הוא עם דם

שריטה גדולה, או יותר נכון חתך מצד ימין של בית החזה שלו ועד מתחת לצלעות 

ומסביב הכל מעוטר בחבלות כחולות וסגולות

"זה כלום."

נו באמת

"פוטר זה לא כלום. זה פצע גדול ומדמם ! תן לי לקחת אותך למאדם פומפרי."

"לא !"

למה הוא מתעקש דמט

הוא מסתכל עלי בתחנונים.

"בבקשה לילי.. בבקשה"

אוקי.

אני לא מאמינה שאני עושה את זה.

"בסדר, חכה כאן ! אל תזוז !"

הוא מסתכל עלי עם גבות מורמות

"כן אני יודעת שאתה לא יכול לזוז בסדר!? בסדר ! נכון, זה היה מטופש שאמרתי אל תזוז מצחיק מאוד פוטר!"

הוא באמת צוחק הנמושה

אני מסתכנת בזעם מקגונגל והוא צוחק עלי

"אני מצטער, אני אפסיק לצחוק."

אני מסתכלת עליו

הוא מסתכל עלי

"פחחחחחחח"

כן ממש מפסיק לצחוק פוטר

"אוצ' זה כואב לי לצחוק"

קארמה איז א ביצ' בייבי

"מגיע לך."

אני עולה מהר למעלה

אני זוכרת שהיה משהו בספר הלחשים שלי

אה ! הנה הספר

ירדתי חזרה במדרגות והתיישבתי מתחת לפוטר

איפה הלחש הזה

מממ לחשי מרפא לכוויות

לא…

לחשי מרפא עצמות שבורות

לא…

רגע בעצם..

"ג'יימס, זה מרגיש כאילו שברת צלע במקרה ?"

"לא נראה לי לילס'."

אוקי. נסתפק בזה

לחשי מרפא למכות קהות בראש

אני מרגישה שהוא מסתכל עלי

אני מרימה את המבט

הוא באמת מסתכל עלי

"מה פוטר ?"

הוא שותק

עכשיו הוא שותק ?

מהשנה השלישית הוא לא סותם את הפה שלו ועכשיו הוא החליט לשתוק.

"מה פוטר ? מה יש ?"

אין לי סבלנות למבטים העמוקים שלו עם העיניים העמוקות האלה וכל העומק של ארובת העיניים הזאת שלו

העומק של ארובת העיניים שלו ? איכ לילס'

נו באמת את יודעת למה התכוונתי

"תודה."

זה מה שהוא רצה להגיד לי ?

עכשיו אני קצת מרגישה רע שהתעצבנתי.

"אין בעד מה ג'יימס."

אני חוזרת לחפש בספר

לחשי מרפא לעקיצות והכשות

אוח איפה זה כבר !?

אוה הנה לחשי מרפא לפציעות פלג גוף עליון.

"הנה מצאתי, רק רגע."

"זה בסד- אחח."

ג'יימס ניסה להתיישר והכאיב לעצמו

"אוח אתה בסדר ?"

אני שולחת את ידי אליו

לא שאני יכולה לעשות משהו

אני חושבת שאם אגע בו רק אכאיב לו יותר.

"אני בסדר.. פשוט תזוזה לא נכונה."

כן שמתי לב

"אין לי שום שיקוי בשביל הכאבים.. אתה בטוח שלא תעדיף ללכת לפומפרי ? אני לא מבינה את ההתעקשות."

באמת אני לא מבינה מה העניין.

"אני לא יכול ללכת למרפאה לילס'."

"אבל למה ?"

מרלין באמת למה 

"אני פשוט לא יכול."

שוב פעם

המבט עם העיניים העמוקות האלה.

אני לא מאמינה שזה עובד עלי

"אוקי. בסדר."

הוא מחייך אלי חיוך קטן של הכרת תודה

"אבל ג'יימס, איך קיבלת את המכה הזאת ?"

הוא מסתכל עלי, חושב.

"נתקעתי בענף של עץ."

"עץ עשה לך נזק כל כך רציני ?"

הוא משקר לי.

"זה היה עץ קיסטונסוס נקמני. את יודעת איך הם."

כאלו עצים יש רק ביער האפל.

"מה עשית ביער ?"

הוא לא חשב על זה כמובן.

"סתם, חיפשתי צרות. היה לי משעמם."

הוא מסתכל עלי

בודק אם אני קונה את זה

אני לא.

"הכל טוב ויפה ג'יימס, רק שהפציעה שלך היא לרוחב, כאשר אם נפצעת מהעץ כשנתקעת בו, מה שכנראה קרה בעת הליכה או ריצה, הפציעה שלך הייתה צריכה להיות לאורך."

אני לילי אוונס.

נו באמת

אתה תצטרך להתאמץ קצת יותר מ'הלכתי ליער לחפש צרות כי משעמם לי'

הוא מסתכל עלי.

עם המבט העמוק והארור הזה

המבט שמזכיר לי שלפני חודש פגשתי במבט הזה במקום אחר

אצל יצור אחר.

"ג'יימס, לפני חודש, כשנתקלנו אחד בשני במטבחים."

הוא מחכה, שומע אך לא מגיב.

"אתה בהתחלה הלכת אחרי, אבל אז נעלמת."

עדין לא מגיב

רק מסתכל עלי

אני לא מצליחה לקרוא אותו

"אני חושבת שלא נעלמת."

שתיקה.

"ג'יימס, למה החברים שלך קוראים לך קרניים ?"

הוא מסתכל עלי.

אולי די עם הבהייה הזאת כבר

אני מתחילה להזיע בידיים.

"תגידי את זה לילי."

נשימה עמוקה.

"אתה אנמיאגוס נכון ? אתה היית האייל שהציל אותי מאיש הזאב."

"כן."

וואו.

כאילו הייתי די בטוחה שאני צודקת

אבל לדעת בוודאות שאני צודקת

אני פשוט.. זה…

וואו.

"לילי את לא יכולה לספר לאף אחד. אף אחד לא יודע על זה."

"ברור ברור.."

הוא מסתכל עלי מחייך

אני מסמיקה

"אני אמצא את הלחש.. רק שניה.."

אני ממשיכה לחפש בספר.

"הנה מצאתי, אוקי תשכב קצת אחורנית שאוכל לראות את הפציעה.."

אוח אני לא יכולה לראות כלום עם החולצה.

לעזאזל

הוא כל כך הולך להנות מזה

"אני צריכה שתוריד חולצה פוטר."

הוא מחייך, בשובבות

כמובן.

פוטר תמיד נשאר פוטר

"חלמתי הרבה זמן שתגידי לי את זה, אמנם בנסיבות אחרות, אבל זה עדיין מרגש אותי."

הוא שולח ידיו למעלה, רוצה להוריד את החולצה בצורה סקסית כמו מציל בחוף אבל..

"אחחח"

הוא לא ממש יכול

"תן לי לעזור לך."

אני מתקרבת אליו על הברכיים

הוא מסתכל עלי

קצת בהלם, לא יודע איך להגיב.

"אני אנסה להיות כמה שיותר עדינה. אוקי ?"

הוא מהנהן אלי בשקט. לא מתיק את עיניו מעיניי.

אני נלחצת.

אני מושכת בעדינות את שרוול החולצה מיד שמאל, וחושפת בזהירות את הצלע הבריאה שלו.

"אוקי, עכשיו מהראש, זה עלול לכאוב."

"זה בסדר." הוא מצליח לחלץ אלי בקול חלוש.

אני מקפלת את החולצה למעלה

ידיי מרפרפות על החזה שלו.

כל כך שקט כאן שאני יכולה לשמוע את הלב שלו דופק

אלוהים, אני מקווה שהוא לא יכול לשמוע את שלי.

אני בעדינות מגיעה עד לראש עם קיפול החולצה ומנסה להעביר דרך חור החולצה את כל השיער המבולגן שלו

הוא נאנק מכאב ואני עוצרת

"אני מצטערת.. זה פשוט השיער שלך.."

הוא מסתכל עלי

ושנינו צוחקים

"גם כשאני מסופר זה ככה."

"אני אנסה שוב אוקי ?"

הוא מהנהן

אני מתקרבת עוד קצת אליו, מטפסת קרוב יותר במדרגות.

הפנים שלי ממש קצת מעל לשלו, ואנחנו נושמים את אותו האוויר.

בעדינות אני מעבירה את הראש הסבוך שלו מהחולצה.

"אוקי עכשיו זה רק השרוול, זה אמור להיות קל."

אני מושכת בעדינות את שרוול ימין מידו ומורידה את החולצה שלו 

עכשיו כשסיימתי

אני יושבת קרוב מאוד אליו

והוא בלי חולצה

הוא אפילו יותר מרשים מבחלום שלי

אפילו עם הפציעה

הגוף שלו נראה חזק

ואני בטוחה שהעור שלו חלק למגע

כמעט ואין לו בכלל שערות על החזה.

הוא בטח מתבייש בזה

אבל בעיניי אין בזה שום בושה.

"אממ אוקי, אני אעשה את הלחש."

אני מתרוממת ומניחה את החולצה שלו בצד.

לוקחת את השרביט מליד הספר וחוזרת אל פוטר

הפעם נשארת במרחק יותר גדול ממנו

"אפיסקי" אני לוחשת, ובתנועה קלה מורה את שרביטי אל הפציעה של ג'יימס.

הפצע מתחיל להיסגר לאט לאט והסימנים הכחולים להתעמעם, אם כי לא לעבור לגמרי.

אני מעבירה בעדינות את ידי על המקום בו היה פעור החתך לפני

לא ממש יודעת למה

אולי כדי לוודא שהחתך באמת נסגר ונרפא

אולי כי לא יכולתי להתאפק

הגוף שלו רועד

אני מורידה את היד שלי

וכמובן מרגישה איך הפרצוף שלי מתאדם.

"אוקי, אני מקווה שזה יהיה בסדר. למרות שאני עדין חושבת שאתה צריך ללכת למרפאה, אני יכולה לעזור לך למצוא שקר יותר טוב מעץ קיסטונסוס נקמני."

זה באמת תירוץ גרוע

הוא מחייך אלי

"תודה, אבל אני באמת לא יכול. ואני ממש מרגיש יותר טוב, אני בטוח שבעוד יומיים שלושה זה יעבור. יש לי גם משככי כאבים מהקווידיץ', אני אהיה בסדר."

עקשן.

"תודה לילס'."

"בבקשה."

אנחנו יושבים שקטים

אני לא יודעת מה להגיד

וכנראה שגם לא הוא

בראש רצות לי אלפי שאלות ואני לא יודעת איך להביא לידי ביטוי אף לא אחת.

"אממ, תעבירי לי את החולצה שלי ?"

ואו

לא הייתי מוכנה לזה.

הייתי בטוחה שהוא יגיד שזה לא פייר שרק הוא בלי חולצה ושגם אני צריכה להוריד.

אבל זה שהוא יתכסה מרצונו ויגמור את הרגע בו אני מסתכלת עליו חצי ערום ?  לא צפוי בכלל.

"כן בטח, אתה רוצה שאעזור לך ?"

אוי, למה הכנסתי את עצמי.

לזה הוא בטוח לא יצליח לסרב.

"לא זה בסדר, אני נראה לי מסוגל עכשיו."

הוא לוקח את החולצה מידיי ההלומות,

כי הן בהלם,

אז הן הלומות.

ולובש את החולצה, עם מעט קושי.

"אני חושב שכדאי שנלך לאולם עכשיו."

הוא מתרומם

"כן.." 

אני קמה בזריזות ומסתובבת לעבר החור בתמונה.

מאחורי פוטר צועד.

בשקט מוחלט.

_______________________________________________

לא הצלחתי לישון כל הלילה.

המחשבה על פוטר

ועל כל מה שקרה הערב

במועדון ובאולם הגדול השאירו אותי ערה

ואת הזריחה עליתי לראות במגדל האסטרונומיה

~~~~~~~~~~~~~~~

"כולם להתיישב. בבקשה. שקט."

האולם השתתק וכל הפרצופים פנו לדמבלדור

אני וג'יימס נכנסו בשקט והתיישבנו ליד ג'ולי

לפחות חשבתי שהתיישבנו

שנינו

אך מבט מהיר אחורנית גילה לי שרק אני התיישבתי ליד ג'ולי ופוטר הלך לשבת ליד סיריוס ופיטר.

"מה פיספסתי ?"

שאלתי את ג'ולי

היא נראית מפוחדת

"איש זאב, הוא תקף נערה בהוגסמיד."

איש זאב ?

אותו איש הזאב שניסה לתקוף אותי ?

"מה ? רגע, מי אמר לך את זה?"

"שקט דמבלדור מדבר."

אדריאנה נוצ'ליקי השתיקה אותנו

"אני מניח שרובכם שמעתם את השמועות. ומי שלא, בקרוב ישמע. נראה כי בהוגסמיד, אתמול בלילה, הותקפה נערה, ככל הנראה מאיש זאב."

רחשים ולחשושים עלו בכל השולחנות

"אבל," אמר דמבלדור והשתיק בשניה את כל הלחשושים.

הוא אפילו לא השתמש בלחש הסונורס

הלוואי שאני יכולתי לעשות את זה.

"אני מפציר בכם לא לאבד את ראשכם לשמועות. הוגוורטס הוא המקום הבטוח ביותר, ואין שום סיבה לדאגה. הנערה מפוחדת וצעירה, ויכול מאוד להיות שהותקפה על ידי חיה אומללה ומפוחדת בעצמה. ובשל עיוורונה מן הפחד דימתה את דמות החיה לאיש זאב. אין לנו כל הוכחות להימצאות של יצור כזה באזורנו."

אבל יש איש זאב

אני ראיתי אותו.

רחשים ולחשושים שוב מילאו את האולם

"דמבלדור צודק, הנערה נשבעה שאיש הזאב לא הרג אותה כי כלב אייל ועכברוש הרחיקו אותו ממנה. הזוי לחלוטיין ! ושהאייל נפצע קשות, אבל בכלל לא מצאו שום אייל פצוע. לא ביער ולא בסמטאות הוגסמיד." אמר קרושן

אייל ?

אני מסתכלת על ג'יימס

הוא מסתכל עלי חזרה

מתחנן אלי בעיניו שאשמור על שקט ולא אספר דבר לאף אחד.

למה הכנסתי את עצמי ?

הפרק הקודם		הפרק הבא