מתגרשים

ויקטואר וטדי הם זוג מעניין. טוב, אולי זאת לא המילה המושלמת בכדי לתאר אותם.

הם זוג מושלם. מהזוגות שרואים בסרטים, אלו שמתנשקים על פסי מסילת הרכבת או משפריצים מים אחד על השני בחוף הים, על רקע השקיעה.

ויקטואר יפה באופן עוצר נשימה. יופי של כוכבות קולנוע מוגלגיות מפורסמות, יופי של דוגמניות שעברו פוטושופ קסום באחד מכתבי העת שמצאתי בחדר של אבא.

טדי מסתורי ואפל. הוא לא מדבר הרבה, אבל כשהוא מדבר כל בת שנמצאת לידו נמסה. 

הוא לובש מעילי עור ורוכב על האופנוע שלו ומעשן סמים ושומע מוזיקת רוק ומנגן על הגיטרה שלו בפרעות ומקשקש על זה שהוא יהיה כוכב רוק.

אני אוהבת אותם. את שניהם.

"רוז..." מילמלה אמא לפני שיצאתי מהבית.

"זה בסדר, אמא. אני רק צריכה הפסקה קלה מ..הכול" אמרתי וחייכתי חיוך מזויף וכאוב.

אמא נאנחה וחיבקה אותי חזק כל כך שלרגע האוויר יצא לי מכל הרוחות.

"תשמרי על עצמך.." היא מלמלה ועזבה אותי בבת אחת.

יצאתי דרך הדלת אל האוויר הקר ושמעתי את רעש המנוע של האופנוע של טדי.

הבטתי בחלון שבקומה השנייה. הוגו נופף אליי וחייך בעידוד.

"היי, רוז!" נשמעה צעקה.

זה היה טדי. מאחוריו ישבה ויקטואר, מחבקת את גופו השרירי.

היא הייתה מהממת ביופיה עם שיערה הבלונדיני שהשתחרר מתחת לקסדה שלבשה והתנופף ברוח.

הלוואי שהייתי נראית כמוה.

הלוואי שהיה לי חבר שנראה כמו טדי; קשוח ומלא ביטחון, שרירי וחזק עם שיער בהיר שמעוצב בתספורת אופנתית וזיפים דוקרניים על לסתו ועיניים בצבע ירוק-כחול מחשמל.

"נו, את באה?" שאלה אותי ויקטואר וציחקקה.

"כן" מילמלתי, אפילו שלא ידעתי איפה אני אמורה לשבת.

להפתעתי, ברגע שעמדתי ליד האופנוע, ויקטואר וטדי משכו אותי בחוזקה לתוכו ככה שנמחצתי בין שניהם, כשהגב שלי מופנה לויקטואר והפנים לגב של טדי.

כנראה שטדי הפעיל איזה קסם התרחבות על האופנוע, כי אפילו המזוודה שלי הצליחה להיכנס.

"בואו נלך" אמר טדי והתניע את המנוע שהתעורר לחיים וזינק לכביש בנהמה חתולית.

"אתם גרים ביחד?" שאלתי בזמן הנסיעה.

"כן. כבר חודשיים. זה לא נראה משהו, אבל זה מה שיכולנו להרשות לעצמנו" אמר טדי.

"אה" אמרתי. לא מצאתי שום דבר אחר לומר.

הבית באמת לא היה מרשים.

חדר שינה משותף לויקטואר וטדי. מטבחון. חדר מבולגן עם ספה זרוקה וטלוויזיה חבוטה, סלון. חדר שירותים עם מקלחת.

"זה בסדר אם תשני על הספה?" אמר טדי והעביר יד מחוספסת בשיערו.

"בטח" אמרתי.

לא נרדמתי כל הלילה. אולי בגלל הקולות הרמים שהשמיעו טדי וויקטואר מחדר השינה שלהם. הם השאירו את הדלת פתוחה, כאילו אני לא נמצאת בבית.

אולי כי נכנסה רוח דרך החלון חסר התריסים, או שנשמעו צעקות של שיכורים מחוץ לבית או כי הספה חרקה והיה ריח מגעיל בכל הדירה.

ואולי סתם התגעגעתי לבית נואשות.

בכל מקרה, מתישהו נרדמתי.

כשקמתי כבר היה צהריים וטדי לא היה בבית.

"הלך לחברים" אמרה ויקטואר שנראתה מדוכדכת למדי.

"להכין לך משהו לאכל?" היא שאלה אותי ולפני שהספקתי לענות הושיטה לי שקית נייר עם ריח מפתה.

"קרואסנים? תודה, ויק" אמרתי בשמחה וזללתי את שלושת הקרואסונים, שהיו עדיין חמימים.

"מתי טדי יחזור?" שאלתי.

"הו, אני לא יודעת. הוא נעלם הרבה. לפעמים אפילו לכמה ימים, בלי להודיע כלום.." היא אמרה בתסכול.

"את לא צריכה לסבול את זה. עשרות גברים היו מתים שרק תעיפי בהם מבט. הוא צריך לתת לך יחס יותר טוב" אמרתי.

"הו, תודה רוזי. אבל אני אוהבת את טדי מאוד. תמיד אהבתי אותו" היא אמרה והביטה בחלון.

"ההורים שלי מתגרשים" אמרתי באגביות.

ויקטואר שלחה בי מבט מלא רחמים.

"הכול יהיה בסדר בסוף. זה מה שאני תמיד אומרת לטדי" אמרה ויקטואר וחיבקה אותי.

טדי חזר בשתיים בלילה. הוא פרץ את הדלת בבת אחת, ואני, שהייתי בסלון וישנתי ממש מול הדלת, זינקתי בבהלה.

"מה שלום הבנות האהובות עליי?" הוא אמר ופרץ בצחוק. הוא היה שיכור לגמרי.

"טדי!" קראה ויקטואר. היא נשמעה מודאגת ומלאת הקלה ביחד.

"ויק, את כל כך יפה.." מלמל טדי ונישק אותה בעוז מולי. מסוג הנשיקות שאמא תמיד אומרת לי ולהוגו לא להסתכל כשמראים בטלוויזיה.

"טדי, די.." ויקטואר מלמלה ונשמעה נואשת משום מה, אבל טדי רק הפיל אותה על הספה.

נמחצתי תחת כובד משקלם וניסיתי לצאת מהספה במהירות.

"טדי! תפסיק! מה אתה עושה?! למה ליד רוז?!" אמרה ויקטואר וניסתה להדוף את טדי ממנה.

"שתצטרף אם היא רוצה. לא אכפת לי.. אחותך כבר הצטרפה" אמר טדי וצחק.

"על מה אתה מדבר?" אמרה ויקטואר בבהלה.

"את לא יודעת שביקרתי את דומיניק לא מזמן? אם את יודעת מה זה ביקור.." צחק טדי.

"חתיכת...אההממ!" היא סטרה לטדי בכוח ואני סוף סוף הצלחתי להשתחרר מהספה ולברוח לפינת החדר.

הם המשיכו להתקוטט, אבל אני כבר ברחתי מחוץ לבית, כשהמזוודה שלי עדיין בחדר של טדי וויקטואר.

הייתי במקום המפוקפק ביותר בלונדון, והשעה הייתה שתיים וחצי בלילה.

הפרק הקודם		הפרק הבא