מים אפלים

תודה למגיבות על שני הפרקים האחרונים D:

הפרק הזה מוקדש לכל מי שהתגעגע לבן P:

 פרק 10

מהומה בקלחת

בן מעולם לא ביקר בלונדון לפני כן. הוא לא ידע כיצד הייתה לפני שהתחילה כל המהומה, אך כעת היא הייתה פקעת גדולה של פחד, ולא היה בה שום דבר מהנה או מרשים. מתמרן על האופנוע שלו בתוך פקק תנועה עצום בגודלו שהשתרך בכניסה לעיר, הוא הבחין בשלטי חוצות עצומים שהצהירו, 'לונדון – בירת המהפכה', 'הסוף להתעללות בתמימים!' ו- 'לא ניכנע לאימה!'. מסך ענקי הציג את מפת אנגליה, עליה סומנו האזורים המסוכנים ואלה שהוצהרו "נקיים מקסם". ליבו של בן צנח כשראה שהמחוז שלו נצבע צבע ירוק עז – מחוז שנוקה במינימום התנגדות.

גשם דקיק ואפור החל לטפטף מהשמיים הקודרים כשמצא את מקור פקק התנועה; מחסום הוצב בכניסה לעיר. מחמת הנימוס, בן נאלץ לעמוד בפקק ככל כלי רכב ולחכות לתורו להיבדק.

הגשם טפטף על מעיל העור של סיריוס בלק ועל הקסדה, מרטיב את הג'ינס שלו, והוא עדיין סבל משיעול עיקש, אך זו לא הייתה הסיבה לחוסר הנחת שחש. הוא היה קרוב מאד למצוא את אביו כעת, ואולי גם את אימו, אם הצליחה לברוח. המחשבה לפגוש רק את אחד מהם נראתה לו מוזרה אחרי המסע המבודד שעבר, ולשהות בנוכחות שניהם מוזרה עוד יותר. הוא התחיל לדמיין איך יראה המפגש הזה, ועדיין לא היה בטוח שהוא בכלל מעוניין לפגוש את אביו.

הבדיקה עצמה לא הדאיגה אותו במיוחד. הקסדה המכושפת עשתה את עבודתה בצורה מפליאה. בן יכול היה לנסוע בדרכים ראשיות, לחלוף על פני שוטרים ואפילו חיילים שעברו בדרכים, ואיש אפילו לא הסתכל עליו. ובכל זאת, היה משהו בגורדי השחקים האפורים והמתנשאים של העיר שגרם לו לחוש מאוים במיוחד.

הוא הסתכל באנשים שברכבים סביבו. כולם נראו משועממים מאד מההמתנה; כמה דיברו בטלפון, וכמה נשים התאפרו מול מראת הרכב. החיים התנהלו כרגיל, וזה הרגיז את בן מאד.

"מה עסקיך בעיר?" שאל אותו שוטר כשהגיע למחסום. לא נראה שמפריע לו שמטרים ספורים מאחוריו חבורה גדולה של אנשים הפגינו ברעש נגד הקמת המחסום בו עבד. מנגד, זה הסיח את דעתו של בן מאד.

"אה, ביקור משפחתי."

מצלמה, שעד אותו הרגע בן לא הבחין בנוכחותה, סנוורה אותו.

"בסדר גמור. המשך הלאה."

בן התקדם הלאה. הוא הציץ במראה הימנית בעודו חולף על פני המפגינים. שוטר יצא מתוך הביתן שליד המחסום וניגש אל השוטר שבדק את בן, מסב את תשומת ליבו אל מסך נייד שאחז בידו. השוטר הרים את מבטו והסתכל בגבו של בן. ליבו מזנק בבהלה, הוא האיץ לפני שיספיק לקרוא לו לחזור. הוא לא ידע כיצד הכישוף שעל הקסדה פועל, אבל הייתה לו תחושה שייתכן שהוא לא נועד שיצלמו אותו.

הוא נבלע בתנועה הערה של העיר. מוניות, אוטובוסים ורכבים פרטיים גדשו את הכבישים, והמדרכות היו עמוסות הולכי רגל, שקועים בענייני היום- יום שלהם.

אנשים הלכו לבדם, בשתיקה. זה היה מוזר בעניו של בן, שהיה רגיל לברך כל אדם בו נתקל בעיירה הקטנה בה חי.

המקום היה עשוי להיות מרתק בעניו, אם היה מגיע לשם בתקופה טובה יותר. כרגע העסקים הקטנים, גורדי השחקים הנוצצים, מעברי הרכבת, והמסעדות עוררו בו סלידה. כיצד אנשים מסוגלים להמשיך לחיות את חייהם בידיעה שבמקום כל שהוא, לא רחוק משם, בני אדם כמוהם זוכים ליחס של בהמות, רק בגלל שהיו בעלי מתת?

כעת היה עליו למצוא את 'הקלחת הרותחת' עליה סיריוס בלק דיבר. הוא החל לבקש הנחיות לדרך צ'רינג קרוס מעוברי אורך, אך קשה היה לעקוב אחרי ההנחיות בהמולת העיר. זרם התנועה בעיר סחף אותו אל מרכז העיר - אל הגשרים העתיקים, הארמונות והפארקים. מזרקות אבן קשקשו בקודרות ברוח הסגרירית, והרחבות העצומות נראו שוממות משום מה.

הוא נתקע בפקק נוסף ממש ליד אחד הפארקים הגדולים. קבוצה גדולה של אנשים התקבצה מסביב לדיון שהתנהל בכניסה לפארק, בין שני אנשים עם מיקרופונים שעמדו על ארגזי עץ. בן הקשיב לדיון בתשומת לב, יחד עם שאר הנהגים התקועים בפקק.

"... השאלה הנשאלת היא בעצם מדוע לא ידענו על קיומה של החברה הזו עד עכשיו?" אמר איש אחד. "מדוע השאירו אותנו באפלה במשך כל השנים האלה? ראש הממשלה הצהיר בפרוש שקודמיו בתפקיד היו בקשר עם מנהיגי הקהילה השנייה במשך עשרות שנים – כבר מאמצע המאה הקודמת - !"

"הרשה לי לנסח את השאלה בצורה אחרת," נכנס השני לדבריו. "אם האנשים האלה באמת כל כך מסוכנים, למה רק עכשיו כולם הבינו את זה? אם היו התקפות קודמות כמו זו שהתקיימה בעיר בחודש שעבר, למה האנשים האלה לא היו מסוכנים בעיני הממשלה כבר אז?"

"ברור שהעלמת העין נבעה מפחד," אמר לו הראשון. רבים בקהל הסכימו איתו. "אף אדם בעמדת מפתח לא העז לצאת נגדם. אחרי הכל, אנחנו לא באמת יודעים למה הם מסוגלים, נכון? היה דרוש ראש ממשלה עם אומץ על מנת לחשוף את האמת לגבי כל פרשות הרצח המסתוריות האלה."

"ובכל זאת, האם הקוסמים כל כך שונים מאיתנו?" העלה השני את הנושא. "שמענו על רציחות שבוצעו על ידי קוסמים, אבל מספר הרציחות מתגמד ביחס לאלה שבוצעו על ידי אנשים רגילים, נגד אנשים רגילים! מה ההבדל, בעצם?"

"ההבדל הוא ביכולתם הלא הוגנת של הקוסמים להסתיר את פעולותיהם נגדנו," השיב לו הראשון. "הרשו לי לספר לכם שלפני כשישים שנים, דודו של אבי נרצח באופן אכזרי ואקראי על ידי קוסם, ועד יום מותו סבי היה משוכנע שהסיבה הייתה פיצוץ צינור גז! ואנו יודעים רק על מקרים בודדים מאד של התערבות קוסמים בחיינו – מי יודע באילו עוד אירועים הם היו מעורבים?"

צפירה עצבנית נשמעה מאחורי בן, והוא הבין שהפקק השתחרר. הוא נסע בחיפזון, אבל לא הפסיק לחשוב על דבריו של האיש.

הוא ידע מעט מאד על חברת הקוסמים – לא מספיק על מנת לדעת האם יש אמת בסיפורי הזוועה שהופצו בעיתונות בנוגע לאכזריותם של קוסמים כלפי חסרי קסם. הוא תיאר לעצמו שגם בחברת הקוסמים יש פושעים, כמו בכל חברה, אך הוא לא רצה להאמין בקיומה של איזו קונספירציה קסומה נגד חסרי קסם.

הוא לא יכול היה לטעות בפתח הפונדק. זו הייתה דלת עץ עתיקה במפתן אבן גס, מעליה נתלה שלט עץ מתנדנד עם ציור מתקלף של קדרה. העוברים והשבים חלפו על פניה כאילו לא היה בה דבר יוצא דופן.

בן החנה את האופנוע וניגש אל הדלת, לא מסיר את הקסדה. לא נראה שמישהו חושב שזה מוזר שהוא ניגש אל הדלת הזו. אפילו שוטר עירוני שלגם קפה על ספסל קרוב לא הביע עניין.

בן אחז בידית הברונזה, נרגש ומתוח לקראת פגישתו הראשונה עם עולם הקוסמים, ונכנס.

החלל שנגלה בפניו לא היה שונה בהרבה מצפיותיו. הוא הזכיר פונדק מימי הביניים, כפי שהיה עשוי להיות מוצג בסרטים, והיה אפלולי וצפוף. הרצפה הייתה רצפת עץ שחוקה בת מאות שנים, והקירות והתקרה עשויים אבן כהה, נתמכים על ידי עמודי אבן חסונים. ענן סמיך של עשן כחלחל ריחף תחת התקרה, מעמעם את אור הנברשות שהיו עמומות גם ככה. ריח עז של טבק ותבשילים עמד באוויר, גורם לבן להבין שהוא רעב מאד.

אנשים לבושים בגדים משונים מאד ישבו מסביב לשולחנות העץ הכבדים, וכמעט כולם הפנו את מבטיהם כשבן נכנס, עוצרים את שיחותיהם. הוא חש חריג מאד בבגדים הרגילים לחלוטין שלבש. נראה שמכנסיים כלל לא היו באופנה בחברת הקוסמים; כולם לבשו חלוקים ממשי או שמלות רחבות בגזרות שונות, ורבים מהם כבשו מצנפות תואמות. בן ניסה לדמיין את אימו בתלבושת שכזו במקום בסינר או מכנסי ג'ינס, ונכשל.

הוא הסיר את הקסדה, מגרד את שיערו במבוכה, וניגש אל הדלפק, מנסה להתעלם מהמבטים. איש מאיים למראה בעל עין זכוכית נשף עשן ירקרק היישר לפניו של בן כשחלף על פניו, והוא החל להשתעל בחוזקה. דמעות מילאו את עניו, והוא לא הבחין בדבר מה מוצק שנח על הרצפה עד שנתקל בו בכאב.

"שים לב לאן אתה הולך," גערה נערה שישבה לבדה בשולחן פינתי, מרימה את המזוודה שלה בעצבנות.

"אה, סליחה," מלמל בן, גרונו ניחר, ותפס מקום מול הדלפק בין קוסם צנום למכשפה חמורת סבר. הקוסם, שלבש גלימה סגולה גדולה על מידותיו ומצנפת קוסמים תואמת, עצר בדרכו להכניס כף מרק לפיו על מנת לבהות בבן. בן השיב לו מבט, והזדעזע לראות דבר מה רירי מזדחל נואשות מהכף אל השולחן ובורח לחופשי.

"כבר כמעט חשבתי לאטום את הדלת הזו," אמר הקוסם שעמד מאחורי הדלפק, שהיה צעיר עטוי סינר בעל פאות לחיים מרשימות. "לא ידעתי שקוסמים עדיין מסתובבים בעולם המוגלגים היום."

"אה, כן," אמר בן, שלא ידע כיצד להגיב.

"ובכן, אתה בהחלט יודע להתלבש כמו מוגל. לא כולנו יודעים איך לעשות את זה כמו שצריך. מה אוכל להציע לך?"

"אה... יש לכם תפריט?"

"תפריט? לא. אף פעם לא היית פה?"

"מרק הצדפות מעולה," המליץ הקוסם הצנום משמאלו של בן, בולע כף מרק בשביעות רצון.

בן חשב על היצור הרירי. "אה... אולי נקניקיות?"

"אין. אבל אנחנו מגישים צלי ברוטב בולסמג עם תפוחי אדמה מעודים."

"בסדר," פלט בן, שהעדיף לא לשאול מה זה בולסמג.

"תרצה לשתות משהו? אם תזמין ברצפת תקבל עיתון בחינם."

"אה, בטח."

המלצר נופף בשרביטו. בן צפה, מרותק, כיצד צלחת מהבילה מרחפת מתוך המטבח לכיוונו, ובקבוק זכוכית נפתח מעצמו ומציב את עצמו בידו של בן. העיתון צנח לאחר רגע בתוך המנה שלו, והוא מיהר להוציא אותו משם.

הרוטב האדמדם של הצלי הכתים תמונה נעה של אישה מבוגרת בעלת שיער אפור מתולתל, שנתנה בבן מבט רציני ומלא חוכמה. כותרת מעל הדיוקן הכריזה, 'בלעדי לעיתון 'הנביא היומי': ראיון עם המתמודדת לראשות משרד הקסמים, הרמיוני וויזלי'.

"כולנו צריכים להתפלל שהיא תיבחר," אמר הקוסם הצנום, מנגב את פיו ביסודיות במפית. "סוף כל סוף מישהו יעשה משהו נגד המוגלגים האיומים האלה."

"אל תהיה כל כך בטוח," אמר המלצר, מכשף מטלית לנקות כמה כוסות בעצלתיים. "יצא לה שם של מכשפה סובלנית מאד. היא תנסה לדבר עם המוגלגים, דבר ראשון. חוץ מזה שאסור לשכוח שחצי מהקסמהדרין בכלל מתנגד להתערבות של משרד הקסמים בכל העניין, כל עוד זה לא נוגע לקוסמים שהוא מכיר בהם."

"ובכן, עדיף לדבר מאשר לספוג את ההתנהגות הזו בשתיקה, נכון? כלומר, היום אלה המסכנים האלה שגרים יחד עם המוגלגים, ומחר אלה אנחנו. ומה משרד הקסמים עושה כל הזמן הזה, עדיין מנסה למצוא את האשמים לתקיפה בחודש שעבר? אין טעם, אם תשאל אותי. בוודאי התפזרו כמו ערפל ברגע שסיימו לבצע את זממם. ממש כמו במלחמה השנייה..."

בן התחיל לאכול. הרוטב של הצלי היה חריף למדי, וטעים מאד, למרות שבשלב מסוים נדמה היה לו שמצא משהו שנראה כמו קשקש בין תפוחי האדמה. המשקה לא דמה לשום משקה שהוא טעם בחייו; הוא היה מוגז ומתקתק, בעל מרקם קטיפתי.

בו בזמן הוא דפדף בעיתון בסקרנות. בכל עמוד המתינה לו תמונה נעה, והוא לא הפסיק להיות מופתע מהאמינות המקסימה של התמונות האלה. הוא הסתכל בעיקר בהן, כי את הכתבות הוא לא בדיוק הבין; שיחות על שרים וגובלינים, טורים וכתבות בנושאים מגוחכים, דיווחים מפתיעים על בעלי חיים קסומים ותגליות, ועוד כל מיני דברים שונים ומשונים.

בן ציפה שהחדשות החמות יעסקו במאבק נגד חסרי הקסם, אך בניגוד לתקשורת המוגלגית, מדפדוף בעיתון אפשר היה לחשוב ששום דבר חשוב לא מתרחש. כל העניין בלבל אותו מאד. מה בנוגע למאבקים המתחוללים בין קוסמים לבין כוחות הביטחון ברחבי הארץ? מדוע העיתון הזה לא מסקר אותם, ומזכיר אותם אך בקושי בכתבות צדדיות?

הוא חשב על דבריו של המוזג. משרד הקסמים בכלל לא מכיר בקוסמים כמו אימו ולא מתכוון להתערב. ישנם קוסמים שיושבים מוגנים תחת חסותו של משרד הקסמים, וקוסמים שננטשו להתמודד בעצמם עם המצב... בן מעולם לא התעניין בפוליטיקה ובשוויון זכויות, אבל המצב הזה בהחלט עורר אצלו רגשות שהוא יכול היה לפרש כזעם פוליטי.

הראיון עם המועמדת לרשות משרד הקסמים תפס חלק גדול מהעיתון, ובן רפרף על פניו בלי באמת להבין את השאלות והתשובות, מחפש את החלק בו היא תישאל על עמדותיה כלפי הסכסוך. הוא התאכזב מאד לגלות שלנושא הוקדשה שאלה אחת בלבד, עליה המועמדת ענתה בצורה כללית מאד.

הוא סיים את ארוחתו ובחן את התמונות שנוספו לכתבה. הן הציגו את הרמיוני וויזלי בשלבים שונים של חייה, זוכה בתעודות ופרסים, והיו גנריות למדי. למרות זאת, היו שם שתי תמונות שמשכו את עינו של בן.

אחת משכה אותו בשל העובדה שנראתה אישית מאד; היא הציגה את גברת וויזלי מחובקת עם אישה בגילה של אימו של בן, בעלת שיער ערמוני מתולתל, עניים צוחקות וגומות חן חינניות מאד. תחת התמונה צוין: 'גברת וויזלי עם בתה, רוז וויזלי (משמאל), כיום מנהלת בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות'.

התמונה השנייה תפסה אותו בהפתעה, וגרמה לליבו להחסיר פעימה. בתחילה ניסה לשכנע את עצמו שמדובר בתעתוע, ושהאור הדל שבפונדק מקשה עליו לראות, אך כלל שצפה באנשים המתנועעים שבתמונה יותר, כך הבין שלא יוכל להתעלם מהעובדה הברורה שהגבר העומד לצידה של הרמיוני וויזלי דומה לו עצמו באופן מטריד. הכתובת שבתחתית התמונה אישרה את חוסר הנחת שהתעורר בו: 'גברת וויזלי עם ראש לשכת ההילאים לשעבר, הארי פוטר (במרכז), ובעלה, ראש לשכת ההילאים הנוכחי, רונלד וויזלי (מימין)'.

הארי פוטר הכיר בנוכחותו של בן בהנהון ראש. הוא היה מבוגר למדי, נראה בן חמישים בערך, אבל אם בן היה צריך לדמיין אותו בצעירותו, הוא היה רואה אותו דומה מאד לו. המאפיין העיקרי שהכריע את הדמיון ביניהם היו העניים הירוקות, העצובות, שהביטו בו מתוך העיתון – עניים שהיו בדיוק באותה צורה ובעלות אותו גוון עמוק של ירוק כמו עניו של בן.

הוא מיהר לחפש עדות בכתבה. הוא מצא את שחיפש במהרה:

'ש: בזמנו גינית בתוקף את ההאשמות שהועלו נגד אדון פוטר, בידיעה שהדבר יפחית מהפופולאריות שלך. האם את סבורה שגם כעת הבחירה תעמוד בדרכך לתפקיד?'

'ת: הטרגדיה של הארי התרחשה מזמן. אני לא סבורה שאנשים עדיין מקנים לפרשה משקל רב. אך אם ההחלטה שלי בכל זאת תמנע ממני להיבחר, אספוג את התבוסה בכבוד. עד היום אני מאמינה באמונה שלמה שנעשה להארי עוול – למרות הכל, הוא היה זכאי לפחות ליחס אנושי, ואפילו זה לא ניתן לו. זו היא דעתי העקרונית, ולא אשנה את ערכי על מנת להיבחר.'

בן רפרף על פני הכתבה בחיפוש אחר אזכור הפשע בו הואשם הארי פוטר, אך לא הצליח למצוא אזכורים נוספים.

הוא חשב על הארי עליו סיריוס בלק דיבר. האם זה הוא? ומה קשר הדם שלו אל בן? הייתה לו תחושה מבוססת שהוא אביו של אביו, מה שהפך אותו ל... ובכן, הוא העדיף שלא לפתח ציפיות.

הוא הפך את העיתון בעוד המלצר מפנה את הצלחת הריקה בהינף שרביט, מצביע על האיש ירוק העניים. "מי האיש הזה?"

הצלחת התהפכה באוויר והתנפצה על הרצפה. החדר השתתק לרגע, ואז שב להעלות קילוח עדין של פטפוטים. המלצר בהה בבן. "אתה לא יודע מי זה?"

"לא..."

"הדור של היום שכח את כל המורשת," אמר איש מרק הצדפות, שכעת התענג על מנה שנייה, בעוד המלצר מצווה על מטאטא זרדים לנקות את הבלגן. "ההיסטוריה שלנו פשוט לא מעניינת אותם."

"זה הארי פוטר, כמובן," המלצר סיפר לבן, לא מצליח לגבור על אהבתו לסיפור סיפורים והפצת רכילויות. "אחד הגיבורים הגדולים ביותר בכל הזמנים. נשמע לך מוכר? הוא הביס את זה שאין לנקוב בשמו לפני... לפני כמה זמן זה היה? נדמה לי שבשנה הבאה נחגוג את היובל."

בן התכוון לשאול מי הוא זה- שאין- לנקוב- בשמו, ומדוע בעצם אין לנקוב בשמו, אך נאלץ להמתין בעוד המלצר פונה אל המכשפה שישבה מימינו של בן. היא הייתה עטופה רדיד צמר עבה, כאילו היה לה קר, ולמרות שסיימה לשתות את התה שלה לפני זמן מה, המשיכה לשבת בדממה.

"אפשר להציע לך משהו נוסף, גברתי?"

האישה הביטה בו מבין קפלי הרדיד בשתיקה. לפתע גלגלה את ענייה לתקרה, ובן שם לב שהנברשות מרצדות. התופעה תמה בפתאומיות כפי שהחלה.

"גברתי?"

"שחרור."

"תסלחי - ?"

האישה החזיקה את שרביטה בין קפלי הרדיד. לשבריר שנייה חלפה במוחו של בן התהייה האם עליו לומר משהו בנידון, אך לפני שהגיע להכרעה, זה היה מאוחר מידי.

כמה דברים קרו במקביל. המולה עלתה כמו גל מפלצתי מרחבי החדר מאחוריו, ואורות משונים ריצדו על הכוסות והבקבוקים שמאחורי הדלפק. בן נזכר בכל אלה רק מאוחר יותר; באותו הרגע אור ירוק עז הקיף אותו, והמלצר, שנראה כאילו ראה רוח רפאים, צנח פתאום. הקוסם השני צרח. האישה ברדיד פנתה אליהם. היא הביטה בבן.

מתוך דחף של התגוננות עצמית הוא אחז בקסדה, ומניף אותה בכוח לא מרוסן, הכה בראשה של האישה. הכיסא הגבוה נפל והאישה איתו, פוגעת ברצפה.

בן חג בחדות, המום מתגובתו. הפונדק המנומנם הפך לשדה קרב. קוסמים ומכשפות בשרביטים שלופים נאבקו אלה באלה בסערה של אורות רפאים וברקים. קרן אור שעטה אל בן והוא ידע שלא יצליח לחמוק, אך הוא ניצל. דבר מה הסיט את הקרן ממסלולה.

נערה שחורת שיער הניעה את שרביטה, וקוסם שעמד בקרבת מקום, שקוע בדו קרב מהיר ונבזי, התפתל ופגע ברצפה.

"תודה," גמגם בן, לא בטוח כיצד להגיב.

"אל תודה לי, תהיה יעיל," החזירה הנערה מעל קולות הקרב, וסערה קטנטנה פרצה משרביטה והפרידה קרב המוני שהתרחש בקצה החדר. "קדימה! איפה השרביט שלך?"

בן, חש חסר תועלת במיוחד ביחס אליה, אחז בפרק ידה. "אנחנו צריכים להסתלק מפה," הוא קבע ומיהר אל הדלת.

"לאן אתה - ? לעולם החיצוני?! אתה לא יכול – "

פיצוץ אקראי חסם את דרכו של בן, והוא נסוג לאחור, אוזניו מצלצלות. הוא מצמץ את כתמי האור מעניו ומצא את הנערה מולו.

"מסוכן פה מידי!" הוא אמר, וגילה שעליו לצעוק על מנת להישמע מעל המהומה.

הנערה נתנה בו מבט, בחנה את החדר בזריזות, תפסה את המזוודה שלה ואפשרה לו למשוך אותה במהירות אל היציאה.

הפרק הקודם		הפרק הבא