חייבת לדעת

למי שקורא : שלום :)
הפרק הזה מתחלק, יש עוד חלק חוץ מזה.
אני מקווה שתאהבו למרות המהירות והפזיזות והכול, ותגיבו, אני אשמח :)



בשניות האלו שזכיתי לראות חושך, חושך אמיתי, הבנתי שזו הדרך אל הסוף.
המחשבות שלי אינן כרוכות בכך, אבל ידעתי איך שהוא לזהות את קרבתו של המוות הסוחף כל אחד- בשלב מסוים.

הרגשתי כול דבר, הרגשתי את ידיו הקרות נוגעות בידיים שלי, הידיים הרוטטות, שמנסות להשתחרר.
הרגשתי את משב הרוח שיצא החוצה מפיו ועטף אותי בלי רצון, הרגשתי את דפיקות הלב שלי, את טיפות הזיעה הנוטפות על מצחי ואת הדמעות למראהו.

צעקתי, כמו שלא צעקתי אף פעם. צעקה חזקה שהרטיטה אותי ואת החדר כולו. אבל לא שמעתי דבר.  נחסמתי למשמע, מגע וטעם.

כשהוא ניצב שם רגלי איבדו את שווי משקלן. היחיד שתפס אותי ומנע ממני ליפול היה מייקל. ממש רציתי ליפול, אולי ככה אני לא אראה את ג'יימס סובל עוד.

הוא תפס לי את יד ימין מאחורי הגב, ביד השנייה שלו הוא אחז בגרוני, דבר שהעלה עוד יותר את זווית מבטי. גרם לי אף לראות את ג'יימס מקרוב יותר.

הלפיתה שלו בי לא נבעה ממקור מסוים, אם הייתי מכירה אותו מקרוב, ואני לא- לא הייתי חושבת שהוא היה עושה את זה.
אבל הוא כן. אחז בי, נתן לי לראות את ג'יימס שניסה להתנער מהמלכודות שעטפו אותו כמו שידיו של מייקל עטפו אותי, רק חזק הרבה יותר.

לא ידעתי מה לעשות באותו רגע, לא ידעתי מה התכלית בלעמוד ולצפות בו מתייסר. לא ידעתי, המעשים שלי התבטאו בכך.

כאן זה הרגע שאפסיק לדבר על עצמי, כי אין עוד טעם. אני לא יודעת מה הרגשתי, לא יודעת מה יכולתי לעשות ולא עשיתי.

זה הרגע לחתום את קולי שלבטח מצטלצל בראשיכם, בשקיקה לעתיד הלא נודע.


******************************


מייקל אחז בלילי, לא שחרר, היא הפסיקה להיאבק, המראה של ג'יימס גרם לה לקפוא על מקומה.

"ג'יימס..."  הדבר אפשר למייקל לאחוז בה יותר חזק, לנעול אותה בתנוחה שבה לא תוכל להשתחרר.

החבלים נמתחו, נקודת התחלתם לא הייתה ידועה, אבל מה שכן היה ידוע הייתה נקודת סופם- גרונו של ג'יימס.

הוא התחיל לשנות את גווני פניו הבהירים לאדום- ורוד, זה עטף אותו מכול מובן.
למרות התזוזה הרבה שלו ולמרות הצעקות- זה לא עזר, אפילו לא קצת.

בכל תנועה חדה מדי החבלים הידקו את אחיזתם, כשולטים בעצמם. משהו שלילי ידעה שכלל לא היה נכון.
"ילדה טובה" לחש מייקל, לילי רק עוותה את פרצופה בגועל, יודעת שלא תוכל לעשות כלום.

מלכודת השטן הרימה את ג'יימס גבוה באוויר, אחזה במפרקי ידיו, והשליכה את שרביטו ארצה.

"למה אתם עושים את זה?" שאלה לילי.

"כי הוא ביקש מאתנו וכי זה מהנה."

"הוא...וולדמורט."

מייקל הידק את אחיזתו, הכאיב לה.

"אל תגידי את שמו, הוא שונא את זה."

"הוא כאן?"

"זה למה את פה איתי, לילי."

"מה הוא רוצה מאתנו?"

"בהתחלה? כלום, שום דבר. אחר כך? הוא ידע שתדחפו את האף, והוא צדק, סופו של כל פושע הוא תלייה."

"הפושעים היחידים כאן הם אתה, וולדמורט והוא." הפנתה את מבטה לאיש הנמוך שעמד והסתתר מתחת לצל המלכודת וג'יימס.

"אנחנו לא היחידים. הו, יש עוד הרבה." אמר האיש הנמוך המסתתר. אך לא עוד אחד כזה.
הוא צעד צעד, מעבר לחושך, ופרצופו נחשף.

לילי הרגישה איך כול עולמה מתפרק לחלקים. איך הוא תמיד היה שם, מתחת לאף שלה ושל ג'יימס, זומם בחשיכה. משגיח.

"אתה..."

"סליחה, לא הייתה לי ברירה."

"סליחה? היית מדבר אתנו, לא הולך...איתו!"

הוא לא הגיב, פרצוף עכברוש רק עמד שם, לא הראה שום מחווה או חרטה בפניו.

"פיטר, מספיק,!" צעק מייקל "מספיק לדבר. הוא ביקש אותה בחיים, ואם אתה רוצה לגרום לה להתקף אז אתה בדרך הנכונה, פשוט תשתוק!"

"סליחה, מייקל." השיב וחזר לנקודת צלו.

"פיטר..." המשיכה לילי "אתה תשלם על זה."

היא לא ניסתה להיאבק בשנית, לא ניסתה להחטיף לו את מה שמגיע לו.
 
היא רק המשיכה לעמוד שם בלי תנועה, עוצמת את עיניה. שוב מקווה לפתוח אותן ולהיעלם.

הם עמדו שם. מייקל שאחז בלילי, פיטר פטיגרו בשרביט מורם, ג'יימס המתפתל ומלכודת השטן שגרמה לו לעשות את זה.

"איפה הוא?" התעצבן מייקל. לילי שתקה, גם כשהוא ניער אותה בעצבים.

"אדון האופל לעולם לא מאחר." ענה לו פיטר.

"אז נחכה, כבר כואבות לי הידיים."

באותו רגע, רגע של צעקות בלתי נסבלות, וחוסר סבלנות, הייתה תנועה באוויר.

כמו משהו בלתי נראה שזז.  אומר להם שהוא שם.

"הוא כאן." לחש מייקל, הסתכל לכול כוון.

משמאלם נפתחה דלת שחורה בחריקה מהירה ומחרישת אוזניים.

איש גבוה, עטוי גלימה שחורה יותר מהחושך עצמו, ניצב מולם. החדיר פחד ולחץ לאוויר יותר ממה שהיה שם עד עכשיו.

הוא הוריד את כיסוי ראשו השחור, ועיניה של לילי נחשפו לאדם קירח, חיוור, עם שסעים במקום נחיריים, אדם שנראה מאיים- משהו שהיה קיים גם אחרי שמכירים אותו.

"אלו הם?" שאל

"כ...כן, אדוני" ענה מייקל, שהיה נשמע מגמגם יותר מפיטר פטיגרו עד עכשיו.

"ובכן, תן לי להעיף מבט." הסתכל על לילי, אל תוך עיני האזמרגד שלה. הסתכל על נערה שרק ניסתה ללכת אחורנית. אבל היא הושלכה קדימה על הרצפה מידיו של מייקל.

היא נאבקה על הקרקע הקשה , התהפכה, וזחלה אחורנית ממנו, אך הוא צעד על רגליו, הגיע אליה. לא היה לה לאין להמשיך להתקדם.

"מרתק," אמר בקול גבוה וצרוד "מרתק איך מישהי כמוך...בוצדמית, מהווה סיכון לקיומי. מרתק."

"לילי, לא" נאנק ג'יימס. התפתל עוד יותר, בלי תוצאה, הוא נשאר כפות למלכודת השטן, לא יכול לעזור לה.

לילי ניסתה להסתכל בעניו האדומות, אבל היא לא יכלה.

"על מה אתה מדבר?" לחשה לו. מנסה להבין משהו. כי אם כל זה לא היה קורה, וגם אם היה, איזה סיכון היא תוכל כבר לגרום לו?

"אני מדבר עלייך," ענה בקול קר יותר וצרוד יותר "לילי אוואנס. ואני מדבר עליו," הפנה את ידו בחוזקה לכוונו "ג'יימס פוטר."

"תשחרר אותו."

"לצערי לא אוכל לעשות את זה, אני פשוט צריך...איך לקרוא לזה? מגן."

"הוא לא מגן של אף אחד," אמרה בביטחון, משום מה הפחד והיראה התמוגגו "תשחרר אותו."

"אני יכול לשחרר אותו, אבל אני לא יכול לסמוך על שניכם יחד, כבר אמרתי את זה."

"מה? למה אתה מתכוונן?"

"לא יכול את שניכם ביחד וזהו! את יכולה להתחלף איתו אם את רוצה."

"אני...אתה נותן לי לבחור מי יסבול?"

"שניכם תסבלו בסוף." אמר בקרירות." אני רק רוצה להסביר, זה אחד הדברים שהוא אמר שחסרים בי."  לילי עדיין זחלה על הרצפה.
לא אמרה מילה, לא מצמצה, אך מבטה החושש עוד היה שם.

"חשבתי שתבחרי כך, עכשיו אני יכול להתחיל לדבר?"

"לא," אמרה לילי "תשחרר אותו קודם."

"מי את, חתיכת בוצדמית שתציבי לי תנאים? מי את!?" צעק באוזנה.
הוא הרים אותה בכוח, וגרר אותה.

"אנחנו ניקח את השיחה הזו למקום אחר. אתם שניכם," פנה למייקל ופיטר "אל תעשו לו כלום. תהיה לכם הזדמנות אחר כך, תביאו אותו עוד מעט."

הם הנהנו.
ג'יימס המשיך להיאבק, הרגיש איך עולמו מתפרק גם כן.

"לילי..." ניסה להוציא מפיו, אך לא נשמע דבר חוץ פסיעותיה- שלה ושל וולדמורט, לחדר הסמוך.

הדלת השחורה נסגרה בטריקה מחרישת אוזניים.
שום דבר לא נשמע מהצד השני של הדלת, לא צעקה, לא צחוק( אם זה אפשרי), לא יבבה ולא בכי, כלום.

ג'יימס הרגיש את החבל הגס והרטוב והצמחי, מתלפף סביב ידיו, הוא הרגיש את הסיבוב השלישי שיצר חתך בגרונו. חוסר הנשימה למחצה שלו גרם לדפיקות בראשו. שום דבר לא הטריד אותו יותר מהמחשבה על לילי.
 
אחרי דקה של ניסיונות להשתחרר שוב, הוא הרגיש את דמעותיו זולגות ושמע את צחוקם של מייקל ופיטר.

"פ...פיטר" ניסה לגייס עזרה חלופית  "בבקשה," לא חשב להגיע למצב של התחננות.
"זאת לילי שם...לילי..." נאנק.

"אני מצטער, פוטר, אבל אני לצדו. כשאדון האופל ישלוט...אני אהפוך לכלום, אבל לפחות אחיה. לא כמוך וכמו המתנגדים החסידים ש'לא עשו כלום'."

מייקל גיחך.
הם פשוט עמדו מתחת לג'יימס, הביטו עליו נאבק בכאב, כאילו זה סרט קומי.


אני קטעתי את זה באמצע...טוב, לא כל כך באמצע, פשוט יש חלק נוסף.
אני מקווה שאהבתם אותו, למרות שהוא קצר...ומהיר... אבל תגיבו, בבקשה :) :) :)

הפרק הקודם		הפרק הבא