נשיקה צרפתית

"הארי פוטר!" קרא דמבלדור בכעס "איפה הארי פוטר!?"
הגריפינדורי בעל הצלקת קם בבהלה וניגש לחדר ההוא שכל שאר המתחרים נכנסו אליו.
במצב נורמאלי, דראקו היה מביע עיניין רב במתרחש אבל כרגע היו לו מחשבות אחרות לטפל בהן.
הוא בהחלט לא סלח לזאביני. הוא היה בטוח שהוא שונא אותו, אבל בכל פעם שהיה אומר זאת לעצמו הרגיש דגדוג בגרון.

הארוחה החלה וכעת לא היה לו לאן לברוח מבלייז. "אולי עכשיו תגיד לי מה קרה?" שאל זאביני.
"כלום לא קרה" ענה דראקו.
"דראקו!" זאביני קם ומשך את דראקו אחריו, "בוא לדבר".

בלייז משך אותו לפינה מרוחקת בה אף אחד לא יוכל לצוטט להם, "עכשיו תסביר".
"להסביר מה?"
"להסביר למה אתה מתעלם ממני ומה קרה לך שאתה עוד רגע בוכה!"
דראקו הרגיש דמעות בעניו אבל לא נתן להן לצאת. "תשאל את החברים החדשים שלך"
"זה בגלל התאומים?! אמרת שאתה בסדר עם זה!"
"אם כל כך שנאת אותי למה לא אמרת פשוט?"
"מה? על מה אתה מדבר?"
" 'זה שאני מסלית'רין זה לא אומר שאני כמו דראקו מאלפוי' מה זה אמור להביע?! לא כמו דראקו מאלפוי?! זה משפט שאני יכול לצפות מפוטר! לא מהחבר הכי טוב שלי!"
כעת היה ניתן לראות טוב מאוד את דמעותיו של דראקו.
"לא הבנת אותי נכון... התכוונתי מבחינה של... נו... אתה יודע, אתה לא הטיפוס הכי סובלני שיש, אבל אני ממש לא שונא אותך בגלל זה"
"זה לא נשמע ככה"
"אני מצטער. באמת, זאת בסך הכל אי הבנה"
דראקו היה פגוע מכדי לסלוח לו, הוא לא ידע אם הוא רוצה או לא, או אם בכלל מגיע לו שיסלח לו. הוא היה כל כך מבולבל.
"אתה עדיין האדם הכי חשוב לי, וגם תמשיך להיות"
לפתע כל הרגשנות הזאת נראתה לו מגוחכת והדמעות נעצרו. המילים של בלייז לא איפשרו לו להסתיר את חיוכו, בלייז רכן לחבק את דראקו  אבל זה צעד לאחור, "אתה נורמאלי?! יחשבו שאנחנו מאהבים או משהו... " בלייז חייך.
"שנלך מפה?" הציע חברו השחרחר.
"כן. ומהר."
בלייז גיחך ושניהם יצאו מהאולם הגדול לכיוון חדר המועדון.


בלייז ישב על הכורסא ממול לאח ודראקו על הספא. כבר היה מאוחר אבל לא היה להם חשק ללכת לישון.
"דראקו?"
"מה?"
"משעמם לי"
"עזוב אותי"
"טוב. אתה בא להתמזמז?"
דראקו נאנח, נשכב על הספא ועצם את עיניו.
"אל תלך לישון פה! אחרי זה אני לא אוכל להקים אותך!"
"טוב טוב... גמדון"
"מותק"
"אמבריג'ד ממין זכר"
"הגזמת!"
"אני בסך הכל אומר את האמת"
"לא אתה לא! חתיכת! חתיכת! פוטר אחרי ששתה שיקוי פולימיצי גרוע עם שערה של גרביל המערות!"
"לגרביל המערות אין שער חתיכת אידיוט"
"אוח... מעצבן אחד"
"קדימה, תעסה לי את הגב"
"אווו, האם הרגע קיבלתי הצעה מגונה מדראקו מאלפוי האחד והיחיד?"
"מדהים לאן הדימיון שלך יכול להפליג"
"לכל מקום מותק, לכל מקום"
"בשם מרלין! תפסיק כבר לקרוא לי מותק!"
"מממ... לא"
דראקו נאנח וניגש לחדרו.
"לילה טוב!"


ביום שלמחרת, הבנים היו בדרך לשיעור תולדות הקסם שיתקיים עם תלמידי רייבנקלו. בדרך, כאשר דראקו ביקש רק ללכת בשלווה כשאף אחד לא נכנס לו בין הרגליים, המזל לא היה לצידו ונתקל בו האחד והיחיד- נפוליון.
"תסתכל לאן אתה הולך!" אמר כשהיה שמוט על הרצפה, "אין לך משהו יותר טוב לעשות חוץ מלדחוף אנשים סתם ככה?!"
הבחור גיחך, "כניראה שלא. קום ילד, שלא תתקרר" אמר בזלזול ומבטא כבד.
"תפסיק כבר לקרוא לי ילד חתיכת צרפתי מזורגג!"
דראקו קם על רגליו וכעסו לא בישר טובות.
הבחור נחר בבוז, "אני קורא לך ילד כי אתה באמת ילד, חשבתי שאתם אאנגלים מנומסים אבל כניראה שאכול שמואות מטופשות"
"אם כל כך רע לך למה שלא תחזור לצרפת?"
קראב וגויל הפשילו שרוולים כאילו קיבלו איזשהו סימן שהגיע הזמן שיתערבו ובלייז רק צפה בשקט במתרחש.
"אז ככה זה? אחברים שלך רצים לאזור לך? אתה לא מספיק גבר לאיתמודד אים שום דבר לבדך?"
"אני לא ביקשתי מהם לעזור לי! ואני מאחר לשיעור!"
"כניראה שאתה באמת רק ילד. לך, שלא תאחר לשיאור"
דראקו התקרב אליו, ממש מול הפנים שלו, "מה בשם מרלין אתה רוצה ממני?!"
"שום דבר. לאיתראות מאוחר יותר" אמר ויצא לכיוון המדשאות בחשיבות עצמית.

"מה הוא רוצה?!" גער דראקו.
"בדיוק מה שאתה רוצה ממנו" ענה בלייז.
"כן? ומה זה בדיוק?"
"אהבה הדדית"
"נו באמת בלייז!"
"לפי התיאוריה שלי, הוא בודק אותך מהיום הראשון שהצגת לו את עצמך אבל בגלל שהוא נפוח באגו אפילו יותר ממך, הוא התלהב מהעובדה שאתה רוצה אותו ומשחק אותה קשה להשגה בדיוק כמוך. ועכשיו כשהוא רואה שאתה פחות מעוניין, חסרה לו תשומת הלב אז הוא לא יכל להתאפק והתחיל לדבר איתך"
"אני לא משחק אותה קשה להשגה! אני שונא אותו! ש-ו-נ-א!"
בלייז גיחך, "אתה ממש לא שונא אותו, אתה כל כך רוצה אותו שצריך להיות אילם חירש ועיוור כדי לא להבין את זה"
"אתה שוב נותן לדימיון שלך להפליג רחוק מידי"
"תאמין למה שאתה רוצה להאמין אבל אתה יודע שאני צודק"
"מה שתגיד..."
"כל מה שאני אגיד?"
"אוח... סתום כבר! ואתם, בפעם הבאה שאתם מנסים לעזור לי, שיהיה רק כשאני באמת צריך את זה!"
"אבל... הוא הרגיז אותך" אמר קראב.
"להרגיז ולהוציא את השרביט אלה שני דברים שונים!"
"טוב רק חשבנו-"
"חשבתם פעם אחת יותר מידי"
"למה אתה מתכוון?" שאל גויל ובלייז מלמל בשקט: "פעמיים יותר מידי..."




השיעור שאליו איחרו בדקה בודדה אבל נענשו בכל זאת, היה מרדים כמו תמיד. חצי מהתלמידים נימנמו לקולו המשעמם של המורה ואחד מהם היה דראקו. בכל שיעור תולדות הקסם, דראקו היה נרדם ובלייז היה נשאר ער רק כדי שיוכל לדגדג את האוזן של חברו בעזרת עט הנוצה שלו, זה שיעשע אותו מאוד. עד שדראקו היה מתעורר ומטיח בו קללות כמובן.
בסיום השיעור ("בלייז! תפסיק כבר לעשות את זה! חתיכת ממזר מטומטם!"), דראקו חשב על התיאוריה המעניינת של בלייז. הוא הניח שזה בהחלט אפשרי שנפוליון מאוהב בו עד מעל לראש אבל שדראקו יחבב את הרפש הצרפתי הזה?! נו באמת!

"תראה מי זה"
"לא שוב!"
הבנים נתקלו במבטו של הבחור הצרפתי שעה שהוא חזר מהמדשאות.
"שלום לכם ילדים"
"אתה מתחיל ממש להרגיז אותי"
"לארגיז אותך? בסך אכול בירכתי אותך לשלום, ידתי שהאיתי צריך לאישאר בצרפת"
"אין לי מצב רוח לזה, זה מה שחסר לי, לאחר לעוד שיעור בגללך"
"עובר עליו יום קשה" אמר בלייז לבחור הצרפתי.
"ומי אתה?"
"אני זאביני"
"שארל"
"בלייז!" גער דראקו.
"מה?"
"בוא כבר!"
"אבל אני קצת עסוק פה אם לא שמת לב!"
"לא אכפת לי!"
"כדי לך ללמוד קצת נימוסים מאחבר אשחרחר שלך, ילד"
"תתעסק בעיניינים שלך! בלייז! הולכים!"
"נו טוב, היה נעים לשוחח"
"לאיתראות"

הפרק הקודם		הפרק הבא