זה פשוט בלתי אפשרי!

דראקו נכנס בסערה לחדר, טורק אחריו את הדלת בחוזקה, משיל את גלימתו החונקת ומתמוטט כאבן על מיטתו. הזעם בער בו, מעורב בתחושה כבדה של בושה. מעולם לא צחקו עליו עליו כל כך, טוב חוץ מהפעם ההיא שמודי הפך אותו לנמייה, בשנה הרביעית! אוזניו בערו כמגדלורים, בולטות מבעד לשערות ראשו הבהירות.

'מי היה מאמין שאני מסוגל לעשות לעצמי כאלה בושות?! מרלין, רק שאבא שלי לא ישמע על זה! אוף ופוטר...'

"דראקו!" נכנס בלייז לחדר.

'והנה - זה מתחיל...'

"אתה מבין, לפחות, שאנשים הולכים לזכור את מה שקרה שם לעוד הרבה מאוד זמן! זה הולך להיכנס להיסטוריה הבית ספרית! אתה צריך להתכונן לזה. אתה פאקינג יצרת זין מעץ  - פעמיים! - באמצע שיעור!"

"עזוב אותי בשקט."

אוזניו של הבלונדיני האדימו אף יותר, בעודו נזכר בזוג יצירות המופת שלו, והוא קבר את ראשו בבושה מתחת לכרית.

"יאללה, ספר לי - קדימה! של מי זה?"

הכרית, בתגובה, מלמלה משהו לא ברור, אך, ללא כל ספק, גס ופוגעני.

זאביני גיחך. "סבבה, לא רוצה לספר, אז אני אנחש לבד!"

הפעם, הכרית נחרה, רואה ברעיון שלו משהו בלתי אפשרי לביצוע. 'כן, כאילו שהוא יבין...'

"אם כן," החל בלייז בטון רשמי, "עובדה מספר אחת: שניכם איחרתם, ואני בטוח במיליון אחוז שזה לא צירוף מקרים. עובדה מספר שתיים: דראקו לוציוס מאלפוי יוצר זין מעץ, פעמיים, חצי שעה אחרי שזה קורה. וזה קרה, בשתי הפעמים, ללא תכנון!" הוא המשיך, בעודו מתהלך בחדר בצעדים גדולים, "ומכאן, נובעת עובדה מספר שלוש: האיבר המסויים הזה לא הצליח לצאת לך מהראש. עובדה מספר ארבע: אני לא עיוור, אז בהחלט שמתי לב למבט של פוטר כשהוא ראה את זה! מכל הנאמר לעיל, אני מגיע למסקנה לוגית לחלוטין: בצורה כל-שהיא הצלחת לראות את פוטר בלי מכנסיים," בלייז חייך בערמומיות, קופץ על מיטתו, "אהבת את מה שראית!"

דראקו, אשר כמעט התפוצץ מכל מילה נוספת שבלייז אמר, קפץ ממיטתו במהירות כזאת, שכמעט נפל. הכרית האומללה נפלה לרגליו, ומאלפוי, רותח מזעם, התקרב אל מיטתו של בלייז, בכוונה ברורה לפגוע בו קשות, לחנוק, אפילו. שערות ראשו, אשר בדרך כלל היו מסודרות למופת, היו כעת מבולגנות ומפוזרות לכל הכיוונים, ועיניו ירו ברקים, לא פחות ממאה וולט כל אחד.

כל אחד אחר היה כנראה עושה במכנסיים, אם היה רואה את דראקו מאלפוי נראה ככה, בטוח, שהסלית'ריני יצא מדעתו, או חלה בכלבת. כל אחד אחר, מבבד בלייז. על פניו לא זז לא שריר אחד. "זה בסדר, אתה לא צריך להיתקע מעלי," הוא אמר ברוגע, כאשר ידיו של דראקו נחו על צוורו, "המראה הזה שלך לא מפחיד אותי, אולי כדאי שתצא החוצה, להפחיד איתו ילדים בני שתים עשרה!"

דראקו קפא לשנייה בדיוק, אך זה הספיק לבלייז, כדי שישנה את הבעתו מחיוך מרוצה, להבעה של חמלה ודאגה כנה: "אני, הרי, צודק?" הוא שאל בקול שקט.

כצפוי, השינוי החד עבד, וזעמו של דראקו נרגע - הכתפיים השתחררו, ידיו עזבו את צוורו של בלייז, נוחתות בעייפות לצידי גופו של הבלונדיני, והוא התיישב על הרצפה, ממש מול בלייז וכיסה את פניו בכפות ידיו.

'בן זונה... מה נמאס לא לצחוק עלי?! לא יכול להיות...'

"הלכתי במסדרון אחרי האוכל... ראיתי אותו בטעות," מלמל  דראקו, אוזר כוחות, "אז החלטתי לעקוב אחריו, בכלל לא ידעתי שהוא... נו... בכל מקרה, הוא התחיל לאונן. ואני... אני... הסתכלתי. פאק! אני עמדתי שם והסתכלתי ו...."

"לא הצלחת להתאפק בעצמך... זה בסדר - הבנתי." בלייז ניסה ככל יכולתו להישמע רציני, מבין ותומך. הוא ידע שאם יתחיל לצחוק, דראקו לא ידבר אתו יותר בחיים. אבל הסצנה הזאת הזכירה, בצורה הזוייה ביותר, סיטואציה מימי הבייניים, שבה איכר פשוט מודה על חטאיו בפני הכומר, אך במקום האיכר היה זה דראקו מאלפוי, שעמד על ברכיו לפני בלייז זאביני והודה בפניו על אוננות. הוא התאפק שלא לשים את ידו על ראשו של מאלפוי ולהכריז משהו בסגנון: 'פשעך נסלח, ילד שלי!'

חריקה של הדלת גרמה לדראקו לקום במהירות, ולבלייז לנשום לרווחה. לחדר נכנסו בכבדות קראב, גויל ונוט, מגחכים, נתקלים במבט קר ונוקב, שהגיע מזוג עיניים אפורות.

"אם אתם רוצים לחיות - שלא תעזו להשמיע אפילו מילה אחת על מה שקרה היום בשיעור!" סינן מאלפוי באיטיות.

שלושת הנערים הנהנו בכניעה, אך כשדראקו חזר למיטתו, נוט, בכל זאת, החליט להשמיע קול: "דראקו, אמממ, אני רוצה לבקש משהו... רק משהו אחד!"

מאלפוי הרים גבה בשאלה. מה הוא רוצה כבר לבקש?

"תראה!"

"מה?"

"מה מה? אותו!"

במקום לשאול למה בכלל תיאו רוצה לראות אותו, דראקו כמעט ושאל למה הוא שואל רק לגבי אחד מהם, אבל הספיק לעצור את עצמו בזמן.

כשראה איך מתעקם פרצופו של מאלפוי, חושב שמדובר בזעם, חברו לכיתה שילב את ידיו בתחינה. "דראקו, נו, בבקשה! אני אף פעם לא ראיתי כזה! אני הרי לא שואל... על שום דבר!"

נאנח עמוקות, מאלפוי גירד את אפו ולקח ממיטתו את הגלימה שלו. 'שיסתכלו, הם ממילא לא יודעים של מי זה.' דראקו הכניס יד לכיס הגלימה, מוציא מתוכו בחוסר רצון מוחלט את הזין מעץ, זה המכוסה בלקה.

נוט מיד חטף אותו מידו ובחן אותו ביסודיות. "לעזאזל, זה כל כך... הייתי רוצה שלי יהיה כזה גדול! אמיתי רק...." תיאו הסתובב, מוסר אותו לקראב. גויל, שקט במיוחד, חושש ממאלפוי באופן גלוי, סירב להיכרות קרובה יותר עם הפריט המסויים הזה.

במשך שתי דקות שלמות, דראקו סבל באאצילות את העובדה, שההעתק של הזין של הארי פוטר עבר מיד ליד בין חבריו לחדר, אבל, לאחר זמן מה, לבו של הסלית'ריני לא הצליח להתגבר על מצב שכזה וחטף מידיו של נוט, שאחז בו פעם נוספת, משום-מה, את הכלי היקר. הוא החביא אותו במגירה שמתחת למיטתו. המחשבה להיפטר מהראיה המפלילה הזו, כלל לא עברה במוחו של מאלפוי.

דקות אחדות מאוחר יותר, נשמעה דפיקה בדלת.

"בלייז, תהייה נחמד ותפתח את הדלת," ביקש דראקו, מנצל את חלקיק השנייה שבו איש לא הביט לכיוונו, והכניס גם את הזין השני אל תוך המגירה.

"ערב טוב."

מהקול הזה, המוכר להפליא, דמו של הבלונדיני כמעט ולא קפא בעורקיו.

לחדר נכנס פרופסור סנייפ והעביר את מבטו הקר הרגיל על הנוכחים, נעצר על דראקו. מאלפוי, לעומתו, התרכז דווקא באפו של הפרופסור, נזכר מיד בסיטואציה מהבוקר. לאחר כל מה שקרה היום, הוא הספיק לשכוח מהאפשרות של עונש מסנדקו, לאחר מה שחוללו בשיעורו האחרון. נראה היה כי אותה המחשבה עברה גם בראשי האחרים, היות והם בו זמנית החווירו והצטופפו בגוש.

"סוו... פרופסור סנייפ..." החל דראקו, אך זה קטע אותו.

"אדון מאלפוי, האם תרצה מאוחר יותר לערוך אימון בקווידיץ' לסלית'רינים?" הוא שאל, במפתיע, "היום הזמן של הגריפינדורים, אך הם, משום-מה ביטלו."

החמישה נאנחו בהקלה - ההוצאה להורג שלהם נדחתה.

דראקו ובלייז החליפו מבטים מבינים - הם, הרי, ידעו טוב מאוד, מהי הסיבה לביטולם של חברי הנבחרת האדומה-זהובה. פוטר המסכן מתקשה ללכת במצב שלו, כך שלעוף על מטאטא, לא בא בכלל בחשבון! והקבוצה, כנראה, החליטה שאין טעם להתאמן ללא הקפטן.

"כן, זה רעיון מעולה, נכון?"

הסלית'רינים הנהנו, מחזקים את החלטת הקפטן שלהם. מתלהבים במיוחד, נראו קראב וגויל, אשר כלל לא שיחקו בקווידיץ', ולא הבינו מה ההבדל בין המחפש לרודפים.

כדי להביע את תמיכתו ברעיון, בלייז הרים את אגודלו, אך מיד לאחר מכן התעטש בקול, גורם לקולם להיבהל. "מצצטער," הוא מלמל בהתנצלות, "נכנס לי משהו לאף פשוט..."

ההזכר המכוון של האף, הרס לחלוטין את האווירה הרצינית בחדר. נזכרים בפניו של סנייפ, ברגע שפוטר החווה את דעתו על האיבר הזה שעל פניו של הפרופסור, הם החלו להשתעל במקהלה. דראקו החל להבין, שאם ראש בית סלית'רין לא רוצה שפעם נוספת יהפכו אותו לבדיחה, עליו לעזוב את החדר.

"אז אני אאגיד למקגונגל, שאנחנו לוקחים את המגרש היום," אמר סנייפ במבט קפוא, "עליכם להיות על המגרש בעוד ארבעים דקות."

"בסדר, אנחנו נהייה שם, חחח, תודה." ענה מאלפוי.

הפרופסור לשיקויים בחן את דראקו במבט חשדני ופלט: "הצטננת?"

לאחר מילים אלו, נוט נתקף בשיעול חזק במיוחד, כך שהוא אפילו התיישב על מיטתו, מכסה את פיו בידיו.

"אני לא... אבל תיאו התקרר," ענה מאלפוי בטון רציני, מקמט את מצחו.

אולם, אם לשפוט לפי השיעול החנוק הקבוצתי מאחורי גבו, היה אפשר לחשוב שזה לא רק התקררות - אלא וירוס חמור ממש! החבורה הסלית'רינית מעולם לא הייתה קרובה כל כך למותה, כמו שהייתה ברגעים אלו.

"הוא כבר היה אצל מדאם פומפרי. זה לא משהו חמור," המשיך דראקו.

גם אם ההסבר לא שכנע את הפרופסור, הוא לא הראה זאת והנהן בהסכמה, עוזב את החדר. בשנייה שהדלת נסגרה, החלו החמישה לצחוק בקול.

הפרק הקודם		הפרק הבא