Annie

היי, אז הנה הפרק החדש. 
סליחה ששוב התעכבתי... (כי לפני הקריסה היה כבר את הפרק הקודם.
זה פרק שהוא די חסר עלילה. הוא מעין תקדים לפרק הבא, שהולך להיות מפוצץ בעלילה. גם אצל אנני, דניאל וניל, אצל כולם הולך להיות מענייון. 
אשמח אם תגיבו!
תהינו! 

פרק 10
לשחרר את הרסן

הוא התעלף והתעורר לסירוגין, בערך כל עשרים שניות. זו הייתה חוויה מזעזעת. כשהוא היה ער, הכל היה מטושטש, הוא בקושי עמד – הוא לא הצליח להבחין אם הוא עומד או שוכב.
לבסוף אחד השומרים הביא לו סטירה מצלצלת שהשאירה אותו ער.
"תפסיק ליפול," סינן. "התפקיד שלנו הוא להביא אותך למפקדת, לא לסחוב אותך." הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו. "זה ברור?!" שאג השומר. כשניל לא ענה, השומר חבט בו בנשקו בחוזקה והפיל אותו על הרצפה. כאב הציף את הנער, והוא הבין שנקע את קרסולו.
'עכשיו השומרים בהחלט יצטרכו לסחוב אותי.' חשב וגיחך.
השומרים גררו אותו בגסות.
ניל התנשף.
הוא הצליח לא להפגין פחד לאורך זמן, אבל הכאב פעם ברגלו כמו... טוב, כמו שקרסול נקוע פועם בכאב.
השומרים פתחו דלת וזרקו אותו למין חדר חקירות משונה.
"ותישאר פה." סינן השומר הראשי, זה שהכה את ניל.
"כן, כאילו יש לי ברירה!" צעק ניל בכעס. השומר חשק שפתיים וטרק את הדלת בחבטה עזה כל כך, שאבק ירד מהתקרה.
שקט.
דממה שררה.
ניל לא היה בטוח אם חושיו מתחילים להתערער מהכאב, או שהקולות המהוסים באמת הפסיקו לדבר.
הזמן עבר.
ועבר.
ניל נרדם, או התעלף, אבל הוא בהחלט התעורר, עדיין בחדר, לא יודע אם עברו כמה שעו בודדות, יום יומיים, אולי אפילו יותר. קערית אוכל עמדה לידו. דייסה מגעילה. ניל לא אכל אותה והסתובב בחדר.
שגרה.
פרק זמן שניל ניחש שהוא שבועיים, אותה שגרה. כשניל התעורר, דייסה הייתה מחכה לו, והוא לא היה אוכל אותה. הם הבינו את הרמז, והחלו להביא לו פירות למשניהם. אבל זה לא הספיק לקיבתו של ניל. אי אפשר להתקיים על פירות בלבד.
ושום שומר לא נכנס לחדר. ניל היה לגמרי לבדו.
מדי פעם שמע קולות כאלו ואחרים, אבל לא היה אף אחד לצידו. הוא נהיה שלד של ממש, מחוסר מזון. 
הוא שמע קולות מבעד לקיר, וידע שזו מראה חד צדדית. מישהו צופה בו כעת. האויב. הוא הטה אוזן והקשיב בחישוב רב.
"מה הוא עושה כאן?" שאל קול של נערה. קול מלכותי וגאה, שחצן ואכזרי, ניל היה מסוגל לקבוע הרבה לפי הקול. הקול המוכר כל כך עד כאב שניל לא זיהה. של מי הקול יכול להיות?
ויום אחד, הדלת נפתחה.
ניל הרים את ראשו בכאב והביט בהפתעה בדמות המלכותית העומדת בפתח.
הנערה שעמדה שם הייתה לבושה בשמלה לבנה מהודרת, שלא היה נראה כאילו יהיה קשה לה להילחם איתה. השמלה הייתה בשביל להטעות, שיחשבו שהיא לא תוכל להילחם איתה כמו שצריך. הטעיה. שערה השחור והמתולתל היה פזור ועיניה החומות הבזיקו באכזבה. כך גם עיניו של ניל.
"לא רציתי שזה יהיה כך." אמרה בקול שקט. האשליה שהרסן משתחרר הייתה אשליה ותו לא. הוא התהדק, התהדק בכאב.
ניל היה יכול להגיד עליה הרבה דברים. היא מרושעת, אכזרית, יהירה, גאה, צבועה. אבל דבר אחד הוא לא היה יכול להכחיש, אמיליה נראתה יפה יותר מתמיד.

דניאל הלך. 

והלך.
והלך.
וזה לא נגמר.
הדרך נמשכה ונמשכה כמו מסטיק.
מדי פעם אבן התגלגלה פה ואבן שם. עטלפים ריחפו מעליו מבלי להתייחס אליו בכלל, כנראה לא היה שווה את ההשקעה והמאמץ בלהעיף בו מבט אחד. דניאל דרך על אחד מת בטעות, וצווחת הגועל שיצאה מפיו הדהדה במערה הרחק הרחק, מושכת עוד עטלפים.
דניאל איבד תחושה של זמן.
דניאל הרגיש שהזמן עובר בשונה למקומות אחרים. האם עבר יום אחד, או שכבר יומיים הוא הולך והולך אל הריק? זה הרגיש כאילו רק יום אחד, אבל דניאל ידע שעברו לפחות שבועיים. הוא מצא פעם אחת בצידי המערה שיחי תותים. אבל זה לא מספיק. התותים שהיו בכיסו החלו להירקב. דניאל לא היה יכול להמשיך ככה.
'לא לשווא אתה הולך.' קול ריחף באחד הימים. דניאל קפא. הקול היה מוכר. מוכר כל כך.
זה היה הקול.
"מי אתה?" שאל.
אין תשובה.
"מי אתה?!" צעק דניאל אל חלל האוויר הריק. "נמאס לי מהחידות שלך! מהרמזים שלך! דבר!" צעק דניאל על הקול שליווה אותו במשך כל חייו, הקול שרדף אותו, ייעץ לו, עזר לו, הפריע לו, הרס לו. כאב החל להתפשט בראשו של דניאל.
"אני זה ששולט כאן." אמר קול אחר.
"לא, אני זה ששולט פה." התווכח קול שלישי.
סערה של קולות החלו להתווכח במוחו של דניאל. הוא קרס על ברכיו.
"שקט!" צרח וקרס על ידיו. הקולות השתתקו. דניאל הופתע, הן מעולם לא השתתקו כשדרש.
הוא הביט ברצפה, בטיפות הזיעה הזולגות ממצחו אליה. בתלמים האפורים הקטנים שבחורים הקטנים של הרצפה. "שקט..." מלמל. הוא נשכב על גבו, מיואש.
"מה עליי לעשות?" זרק את השאלה לחלל האוויר. הוא הרפה את גופו, שחרר את הרסן. "פעם אחת תבואו עם עצה טובה..." ביקש דניאל, רגע לפני שעצם את עיניו ורוחו עזבה את גופו.

אנני הייתה חלשה מדיי. 

חלשה מדיי בשביל לעמוד.
חלשה מדיי בשביל להתייצב זקופה.
חלשה מדיי בשביל לעמוד בפני לוקאס.
אבל זה ייעודה פה, זה מה שהיא; שק חבטות.
אתה יכול להיות הלוחם הכי טוב בעולם, אבל בלי ניסיון בקרב מול אויבים אמיתיים, אתה לא שווה כלום.
וזה למה לוחמים כמו לוקאס היו כל כך טובים. היו להם את האסירים שיילחמו נגדם. לכל לוחם הוצמד אסיר ששונא אותו מאוד, שיוכל וירצה להילחם נגדו, לקרוע אותו.
בקרב הראשון של אנני מול לוקאס, היא הייתה שאננה, שאננה מדיי. היא חשבה שתוכל להתמודד מולו. אבל זה לא היה קרב קסם. לא ולא. זה היה קרב מגע, תחום שאנני לא התמחתה בו בכלל.
לוקאס השטיח אותה לרצפה לאחר שנייה.
איזה מין אימון ואתגר זה בשבילו אם היא לא יודעת כלום? בשביל זה, קיימת מערכת האימונים של האסירים.
אנני זכתה לפגוש עוד אסירים כמוה, שקי חבטות וותיקים מנוסים שכבר יודעים להילחם פחות או יותר.
הם לא היו כמו האסירים באגף שש. הם היו אסירי אגף שבע, כל תא מבודד לגמרי. אסירי אגף שבע היו שקי חבטות לחלוטין. המפקדים של הכלא הזה היו עוקבים אחרי בן אדם במשך כמה חודשים, ומחליטים או הוא ראוי להפוך לשק חבטות, בדקו אם רוחו הייתה נשברת מהר מדיי והוא לא היה מסוגל להמשיך. אנשים כאלה הם לא רצו. הם רצו אנשים חזקים שרוחם לא תישבר מהר כל כך. אבל לכל אחד יש תאריך, ואנני לא רצתה ששלה יבוא.
פעמיים ביום היו יוצאים כל האסירים לחדר אוכל מיוחד לאסירי אגף שבע, בבוקר, ובערב. זה היה מדהים, יותר טוב מהתנאים שהיו באגף שש, שם בקושי מספקים אוכל. אנני הבינה שאגף שש הייתה תחנת ביניים בדרך לאגף שבע. היא לא באמת ידעה משהו, מה שזה לא אומר.
בין לבין היו להם שעות אימון עם המדריך. אנני הייתה זוכה למגע עם אנשים אחרים, לא רק בדידות. כל אסיר שאנני אמרה לו את שמו של מדריכה – לוקאס – היה מהנהן והביט בה בעצב, כאילו כבר רואים את המצבה שלה ומתכננים את נאום האבל.
כולם היו בני עשרים ומעלה. לא פחות. אנני הייתה חדשה. כמה זמן היא כבר שם? אנני החלה לספור. יום. יומיים. שלושה. ארבעה. אבל מאז שהאבן הקטנה נעלמה, אנני כבר לא יכלה לסמן על הקיר את הימים. אנני שיערה ששבועיים ויותר עברו. נהייתה לה שגרה.
אנני ישבה בחדר האוכל עם חבריה החדשים.
סרפינה, ג'קי ומייקל.
לסרפינה היה שיער חום גלי וגולש ועיניים חומות. היא הייתה נחמדה מאוד, תמיד דאגה לשלום אנני ולאחרים. היא הייתה בת עשרים ושתיים, הכי קרובה לגיל של אנני מכולם שם.
ג'קי הייתה קנדית, עורה לבן כשלג ועיניה התכולות היו תמיד בוהות במרחק. ג'קי ועוד הרבה היו ההוכחה שלא רק מלונדון אוספים אנשים – או שקי חבטות כפי שנהגו לקרוא להם – אלא מכל העולם. שיערה האדום כאש היה קצר, וכובע צמר לבן תמיד כיסה את ראשה. היא הייתה בת עשרים וחמש, וחברתה הטובה של סרפינה מאז שהגיעו למקום המשונה הזה.
מייקל בא מפלורידה. הוא היה בחור גבוה ורזה בן עשרים ושש שתמיד הסתובב איתן. שיערו השחור תמיד היה קצוץ בתספורת צבאית, עיניו החומות תמיד להוטות לצאת לקרב. הוא סיפר שהוא הגיע לכאן בגיל שמונה עשרה.
שמונה שנים. לאנני זה היה קשה לדמיין.
איך בן אדם יכול לחיות בכלא הזה שמונה שנים?
ביום שבו אמר זאת, אנני גמלה החלטה בלבה. היא לא תישאר שמונה שנים במקום הזה. לא היא ולא אף אחד אחר. הם יברחו. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשו, הם יתקוממו נגד מה שלא כלא אותם. הם ימרדו, הם לא יניחו להם לשלוט בהם. הגיע הזמן לשחרר את הרסן.

הפרק הקודם		הפרק הבא