רק טעות אנוש קטנה

רון הביט בשקט בגוף הדומם של אישתו. היו שם הרבה אנשים, מכרים שבאו להשתתף בצערו, אולם רון רק ראה אותם ולא שמע דבר- הוא כל הזמן חשב על הדבר האחרון שהרמיוני אמרה לו.
או לפחות, מה שהצליח לשמוע.
משום מה, רון לא סיפר על כך לאיש. לכולם אמר שמצא את הרמיוני כפי שהיא כעת, חסרת הכרה- אולם היה זה אמת למחצה בלבד; אולי היה זה המזל שגרם לכך שבדיוק היום הגיע אליו ינשוף מהוגוורטס ובו בנו הודיע על סיום ערכת השיקויים שלו, דבר שאילץ אותו בתור אביו לקפוץ לסמטת דיאגון, ואולי היה זה לא יותר מצירוף מקרים משמח- אבל רון הספיק להגיע אליה לפני שהתעלפה. הוא לא ראה ולא שמע את התוקף, הוא לא ידע מה בדיוק נעשה לה, אולם אוסף שברי משפטים שהיא הספיקה לפלוט טרם התמוטטה בין זרועותיו לא הפסיקו להדהד במוחו ולהטריד את מנוחתו:
"חדר הסודות... המפתח לכל... הנער... חדר הסודות..."
הוא כמעט היה בטוח שזה מה ששמע. היה לו ברור שהרמיוני רצתה שיידע משהו, הוא רק לא הצליח להבין מה.
בלי שרון אפילו שם לב, הקהל הרב החל להתפזר- אפילו חברו הטוב הארי כבר הלך. כעת נשארו רק הוא ואימו- הגברת מולי וויזלי- והרמיוני שבמיטה.
"היי, רון..." היא חיבקה אותו. "הכל יהיה בסדר. היא תתעורר, והכל יהיה טוב..."
הוא לא הגיב; הוא לא היה מסוגל- שום דבר שיגיד לא נראה לו שייך. אישתו הותקפה, לא ברור על-ידי מי, אבל לפני שזה קרה היא אמרה משהו על חדר הסודות. הוא חייב לברר מדוע.
"יודע מה, מתוקי? לך תצא לסיבוב קצר- אני אשאר כאן, ואקרא לך ברגע שיהיה שינוי." אימו, כמו תמיד, היטיבה להבין את נבכי ליבו ולתמוך בו ברגעי האמת.
"את בטוחה, אמא?" בכל זאת הוא היסס לרגע, אם כי הרעיון היה מפתה מאוד.
"אני קברתי בן. אין שום דבר שאיני יכולה לעשות." היא התעקשה. רון לא היה זקוק לשכנוע נוסף; הוא רק קיווה שתסלח לו על כך שלא ישוב בקרוב כפי שהיא מצפה. הוא ידע שתסלח.
עוד לא היה לו רשיון בהתעתקות, ובכל זאת הוא הרשה לעצמו לקחת את הסיכון ולהתעתק להוגסמיד. למזלו (ובאמת במזל בלבד), המבצע עבר בשלום. המכשול הבא היה להיכנס לטירה- דבר שהסתבר כפשוט במיוחד, שכן הפרופסור נוויל יצא החוצה לטיול בין השמשות על-מנת לטפח את החממות היקרות לליבו. ברגע שראה את רון הוא כמובן סייע לו להיכנס, מבלי לשאול שאלות מיותרות. רון המציא משהו על התנהגות שאינה הולמת מצד בנו, ובכך הבטיח את כרטיס הכניסה שלו.
חדר הסודות.
צמד המילים הזה אמר כל-כך הרבה. רון השתדל להשכיח מליבו כל זכר ליומנו של רידל, לג'יני המכושפת או לבסיליסק המרושע- אולם הייתה חוויה בחדר אותה לא רצה לשכוח גם בעבור כל כספו, עד אחרון החרמש: הנשיקה הראשונה שלו ושל הרמיוני.
או לפחות הנשיקה הרשמית.
גופו התמלא בפרץ חמימות בעת שנזכר ברגע ההוא, שהיה ונחקק בזכרונו כרגע המאושר ביותר בחייו, למעט אולי ביום חתונתם. רון חייך לעצמו בטמטום כשעלה לקומה השנייה, ואחר תהה אם יתקל במירטל המייללת- כל נימי גופו נשאו תפילה חרישית שלא יזכה לכבוד, אולם היה בזה מן הנוסטלגיה אם היא דווקא כן תסתתר שם...
אולם הכל היה שומם. רון הקפיד לסגור אחריו את הדלת על-מנת למזער את הרעש שידע שיקים. הוא שאף נשימה עמוקה, ובדיוק התכוון לזייף לחשננית, כאשר קול רם קרא:
"רונלד וויזלי! מי היה מאמין שאזכה לראות אותך שוב, נערי!"
רון ניתר ממקומו בבהלה. לאחר שהבין מי כמעט הביא עליו דום לב, הוא התנשף בהקלה.
"ניק! הבהלת אותי."
"במובן מסוים, גם אתה... מה מעשיך כאן, נערי? או שעליי לקרוא לך 'אדוני'? לא, מבחינתי תישאר תמיד אותו נער שהכרתי לנצח..."
"אסתפק בכך שתקרא לי רון בלבד." הוא חייך. רוח הרפאים של בית גריפינדור היווה עוד נוסטלגיה מתוקה.
"תיזהר, נערי... אתה עוד עלול להיראות חשוד."
"חשוד?" לו היה בכך טעם, רון היה טופח על שכמו של רוח הרפאים, אולם הוא נאלץ להסתפק בחיוך בלבד. "אני בסך הכל בשירותים, ניק."
"כן, שגרתי ביותר שתימצא בהוגוורטס, בשירותים של הבנות, במקרה באלה שמקולקלים מאז ומתמיד, ועוד בלילה..."
"בערב." רון תיקן אותו. "ומה אתה עושה כאן בכלל, סר?"
"סורק את הטירה, כמו בכל יום בזמן האחרון." הוא ביים טביעה באחד הכיורים ושב כעבור שניות ספורות מאחת האסלות. "יש שני תלמידים נעדרים."
"מה אתה אומר?" הוא הופתע. "לא שמעתי על זה..."
"מינרווה המסכנה מנסה לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית," הוא הודה. "אבל בתור מכשפה היא מעולם לא למדה לכבס; ואם לא נמצא אותם בקרוב, יתחיל להיות רעש."
"אני משער לעצמי." בזה, לצערו הרב, הוא היה בקיא זה מכבר.
"כן... אתה למדת פה בתקופה שאינה מוגדרת בדיוק כתקופת הזוהר של בית הספר..."
"בהחלט." הוא נאנח. "אולי כדאי שלא אבזבז את זמנך- אחרי הכל, נראה שיש לך היום עבודה לא פחות חשובה מבימים ההם..."
ניק לא ענה. הוא רק חייך אליו באהדה, קד בחשיבות, ואז הסתלק משם.
רון נתן לעצמו עוד דקה של שחזור נוסטלגיות, ואז התפקס. הוא התקרב לכיור בעל חריטת הנחש הבולטת. הפעם, לקחו לו שישה ניסיונות עד שהצליח. הוא קיווה שלא הרעיש יותר מדי, וקפץ פנימה אל השחור; מספר שניות לאחר מכן, הוא מצא את עצמו בחדר הסודות בהתגלמותו.
טוב, ללא ספק היה משהו בדבריה של הרמיוני: מישהו בהחלט ביקר שם לאחרונה. לא זו בלבד שהמקום לא נשאר כפי שהיה כשהרמיוני והוא יצאו משם, נוספו לו צבעים וריחות חדשים- ריח רע חלחל לנחיריו האנושיים. לאחר שרון הסתגל למראה החשוך והבין מה רואות עיניו, הוא התחלחל: נשל הנחש המיתולוגי הוכתם בטיפות אדומות וחדשות. אפילו בור כוינסנט קראב לא היה מתקשה לזהות זאת- אלה היו כתמי דם. הוא עקב במבטו אחר הטיפות, ואז ראה את זה.
ממש היכן ששמטה הרמיוני את שן הבסיליסק לאחר שהשמידה את ההורקרוקס המתועב, הייתה כעת שלולית דם קרוש, ובתוכה נחה גופת נער. רון נחרד, ואחר ראשו הסתחרר. באינסטינג של אב, הוא רץ בעפר לראות של מי הגופה. הוא לא זיהה את הנער. לרגע הוקל לו, ואז ליבו הוצף בהלה בשנית כשמשמעות הדבר החלה להיכנס לתודעתו: יש כאן ילד מת. בהוגוורטס! איום חדש על המקום בו לומדים כל הקוסמים הבוגרים מספיק...
לא יכול להיות שהבסיליסק שב לתחייה- קשה היה לפספס את העובדה שגוויתו העצומה עוד השתרעה בקצה הרחוק של החלל, שנעשה מחניק מרגע לרגע. לא יכול להיות שהגיע נחש אחר- הבסיליסק היה זן נכחד. וחוץ מזה, אפילו מינרווה מקגונגל החכמה לא הייתה מצליחה להסתיר תקיפה של עשרות תלמידים... וזה קרה בחדר הסודות. זה אומר שהרוצח- או לפחות זה שדאג להטמין כאן את הגופה בעודנה מדממת- לחשנן. אבל זה לא ייתכן- הלחשנן היחיד שחי כיום הוא הארי.
אני הצלחתי להיכנס לכאן פעמיים, הזכיר רון לעצמו. לא צריך לדעת לחשננית, צריך רק להצליח לבטא את זה נכון.
רון היה מבולבל מדי. הוא לא ידע מה עליו לעשות; תפקוד נכון במצבי לחץ אף פעם לא היה הצד החזק שלו. הוא לא יכול פשוט להסתלק ולהשאיר הכל כך, זה ברור.
הוא עדיין לא הבין למה הרמיוני התכוונה. מה היא ניסתה להגיד לו? האם ידעה על הנער המת שימצא? האם גם היא הייתה כאן לפניו? למה התכוונה כשאמרה מפתח? את מה זה פותר? אולי היא התכוונה שיגלה מי חי כעת בחדר הזה? אולי היא חשבה שהנער עוד חי פה... שמא התכוונה לרוצחו? ומה לעזאזל הוא חשב לעצמו כשהחליט לבוא לכאן לבד? הארי היה יכול ממש לעזור לו במצב הזה...
כן, הוא צריך לשתף בזה את הארי. הוא החליט שישתף אותו בפעם הבאה שיתראו, וגם את הרמיוני בתקווה שתתעורר בקרוב. עד אז, אולי כדאי שיוציא מכאן את גופת הנער, וייקח אותה למשרד המנהלת... במאמץ קל, הוא הטיל כישוף ריחוף על הגופה, משתדל להשאיר אותה כמה שיותר במצבה המקורי.
כנראה שכל התלמידים היו במעונתיהם, שכן בתחילת הדרך למשרד המנהלת הוא לא ראה אף תלמיד. אולם, כשכבר כמעט הגיע, הבחינו בו צמד תלמידים- ורון לא הספיק להיאנח, לפני שהצמד הפך לחצי תריסר, ואז לתריסר. טרם מספר התלמידים ילך ויגדל, הוא החיש את צעדיו.
רון הביט במפלץ, ולראשונה הוצף הקלה בראותו שלא תוקן מאז המלחמה- לחכות עד שאחד הפרופסורים יגלה לו את סיסמת הכניסה למשרד הייתה עלולה להיות משימה קשה יותר מכל הדרך שעבר עד כה. כעת, לא היה בכוחו של המפלץ השבור לעצור אותו. הוא עלה לאט, נושא בזהירות את הגופה מעל לכל ראשי התלמידים שהתעקשו להתלוות אליו. ראשו שב והסתחרר.
כעבור זמן שנדמה לו כנצח, הוא הגיע לסוף המדרגות. ביד רועדת, הוא הקיש קלות על הדלת.
קול מוכר- ועם זאת עדיין מעורר יראה- הזמין אותו להיכנס. הוא פתח את הדלת, ותהה כמה שניות יעברו לפני שיתרסק באפיסת כוחות על רצפת המשרד של הפרופסור מקגונגל.

הפרק הקודם		הפרק הבא