סיפורי סקורפיו

"שיקוי דבר למופת. נראה כמעט כאילו קנית אותו ולא רקחת אותו בעצמך. קשה להאמין שזאת עבודה של תלמיד שנה ראשונה. עשית את זה לגמרי בעצמך, בלי עזרה של הפרופסור?" התפלא טדי לופין שישב על קצה מיטתו של סקורפיו ורשם לו רשימות.
"הממ. תזכיר לי מי אתה?" שאל סקורפיו.
"אני המתמחה של מדאם פומפרי. האמת שאני לומד להיות הילאי, אבל עם התמחות בעזרה ראשונה. היום יש כל מיני סוגי הילאים שמצוותים אותם בצוותים שונים. אז ספר לי, זה באמת אתה רקחת את השיקוי המוצלח הזה?" שאל טדי לופין, שוב.
"אם באמת היית חכם כל כך היית יודע שמי שרקח את השיקוי הוא זה שחטף ממנו את המנה הכי גדולה. לא צריך להיות גאון בשביל זה." אמר סקורפיו והניד בראשו לכיוון ג'וני שישן שינה עמוקה וסיירו ששכב ובהה בתקרה, שניהם נראו מעוותים וכעורים למדי.
"מתי לדעתך התופעות האלה יעברו, אם אתה מבין בשיקוי הזה כל כך?" המשיך לשאול סקורפיו.
"האמת שבדיוק בגלל זה אני מתמחה, כי אני לא מבין בשיקוי הזה כל כך..." טדי לופין הסמיק במבוכה, ולמרבה הפלא גם שערו האדים.
"אתה מחליף צבעי שיער?" התפלא סקורפיו.
"אני מטמורפגוס, אני יכול לשנות צורה בכל מקום שאני רוצה, חוץ מזה שאני עדיין לא לגמרי שולט בזה והמראה שלי מושפע מאוד ממצבי הרוח שלי. איכשהו בלילות ירח מלא אני גם נעשה שעיר יותר." אמר טדי לופין.
"אתה מספר לי הרבה יותר ממה שהיית רוצה לדעת עלייך, אתה יודע? עד לפני רגע אפילו לא היה לי מושג מי אתה." אמר סקורפיו.
"אני טדי לופין, נעים מאוד! ומה שימך?"
"סקורפיו מאלפוי."
"באמת? אנחנו בני דודים שניים, אתה יודע? הסבתות שלנו היו אחיות!"
"סבתא נרקיסה?" שאל סקורפיו.
"כן! היא היתה אחות של סבתא אנדרומדה שלי! היא היתה סבתא נפלאה ואוהבת כל כך, היא גידלה אותי כי התייתמתי כשהייתי תינוק. אני לא זוכר מהורים שלי הרבה. למעשה, אני לא זוכר מהם כלום." טדי לופין משך בכתפיו.
"אה.. אתה אהבת את סבתא שלך, מה..." סקורפיו התכווץ בתוך עצמו, מהורהר. בניגוד לחבריו, רק הרגליים שלו נפגעו מהשיקוי. את הנעליים לא היתה לו ברירה אלא לזרוק לפח, ולא היה לו נעים לבקש מאביו נעליים חדשות כבר בשבוע הראשון, אבל לא היו לו שום נעליים אחרות.
"טדי, הילדים צריכים לנוח! אתה תוכל להמשיך לראיין אותם אחרי שהמצב שלהם ישתפר ולכתוב את הדו"ח שלך כאוות נפשך! עכשיו הזמן לתרופה! בוא, תעזור לי עם בוזדאר הצעיר, צריך להעיר אותו!" מדאם פומפרי נכנסה לחדר כשבקבוקי התרופות בידה.
"היה נעים לשוחח, בן דוד!" אמר לופין לסקורפיו בחיוך וקם ממיטתו בזינוק מתלהב.
"תהיה זהיר עם זה! תעיר את הילד בעדינות! המצב שלו רגיש מאוד! אה- טדי- אולי עדיף שקודם תלמד מהתבוננות ותתן לי להאכיל אותם, טוב? אני אעיר אותו, תתרחק ממנו! פשוט תעמוד בקצה השני של החדר, טוב?!"

"אני זוכר מאיפה השם 'דובי' מוכר לי." אמר סקורפיו. הוא ישב בעיניים פקוחות במיטתו שבמרפאה. אף אחד מחבריו לא הגיב.
"אוף, מתי כבר תחזרו לתקשר?" תהה סקורפיו.
"האמת שמצבך טוב כל כך שאתה כבר יכול להשתחרר. אני רק אתן לך משחה שתקפיד למשוח על רגלייך מדי לילה, טוב?" אמרה מדאם פומפרי שנכנסה לחדר מבלי שהרגיש.
"טוב, מתי החברים שלי ישתחררו?" שאל סקורפיו.
"דרלינג משתפר, הוא יוכל לחזור ללימודים כבר מחרתיים. לבוזדאר הצעיר ייקח קצת יותר זמן." מדאם פומפרי נאנחה.
"זה נורא לעבוד כאחות בבית ספר לקוסמים. אתם, הילדים, כל כך פזיזים ומתעסקים בחומרים וקסמים מסוכנים כל כך... זה בסך הכל השבוע הראשון ללימודים וכבר היו לי פה חמישה פציינטים!"
"סליחה, מדאם פומפרי." סקורפיו השפיל את ראשו.
"אתה בסדר, דראקו חמוד, אני יודעת שאכפת לך מהחברים שלך ונפגעת כשניסית לעזור להם."
"אני סקורפיו." מלמל סקורפיו והישיר מבט לעיניה הקמוטות של מדאם פומפרי. היא חייכה אליו חיוך עצוב וליטפה את ראשו בידה הרחבה והקמוטה.
"אל תשכח את המשחה! אם לא תקפיד על זה תצטרך לחזור, ואם באמת אכפת לך מהחברים שלך תצטרך לדאוג לעזור להם לחזור להשתלב בלימודים כשהם יתאוששו ולא תרשה לעצמך לחזור לפה בגלל הזנחה, נכון?" היא אמרה.
סקורפיו הנהן, לקח את המשחה ורץ משם, יחף, את כל הדרך עד לחדר המועדון של בית הפלפאף.
"אתה יחף, מאלפוי!" קרא טרי כשסקורפיו חלף על פניו בחדר המועדון כרוח סערה. סקורפיו שב על עקבותיו ואמר, "טוב, אין לי שום נעליים עכשיו," "אתה נראה לי מידה שלושים ושמונה, לא?" נהמה טיירה קרום מבין הצללים, כשעיניה הכהות בוחנות את כפות רגליו היחפות מאחורי גבותיה העבותות.
"אה.. חשבתי שאני שלושים ושש."
"תמדוד את הנעליים שלי, אולי כבר גדלת." היא התעקשה וחלצה את נעלי ההרים המאסיביות שלה. סקורפיו עצר ומדד את הנעליים. "זה מתאים לך בול!" קראה אחת החברות של טיירה בהתלהבות.
"כן, זה יפה לך. חמש נקודות להפלפאף." הכריז המדריך אדי מהכורסא שלו מול האח. סקורפיו הנבוך הביט בטיירה שהסמיקה מאוד בעצמה.
"א.. אתה יכול לשמור את זה... יש לי הרבה כאלה.." היא אמרה, ואז מיד קברה את פניה בתוך ערימת מגילות הקלף של שיעורי הבית שלה. החברות שלה צחקות ותפחו על שכמה באהדה, וסקורפיו חייך לעצמו חיוך ביישני ופנה לחזור לרוץ לחדר השינה שלו.
"חכה, אתה בטח רעב! פספסת את ארוחת הערב." אמר טרי בקריצה וזימן אוכל קפוא מהצהריים.
"מה השעה?" שאל סקורפיו בהבנה מפציעה.
"כמעט חצות. יש לכולם חצי שעה להתחפף אם הם לא רוצים ממני עונש." אדי גיחך לעצמו. סקורפיו בלע רוק ואז לקח פחזנית שוקולד אחת מידו של טרי ובלע אותה כמעט בלי ללעוס.
"זה היה יום ארוך!" הוא אמר.
"כן, ואתה עוד צריך להשלים את כל הלימודים שפספסת!" אמר אדי.
"כן, וגם יש לי את העונש שנתת לי אתמול בלילה." אמר סקורפיו וחייך חיוך עם שוקולד מרוח על השיניים לעברו. אדי הרצין. "אני לא מוותר לך על העונש. לא לך ולא לאף אחד מהחברים שלך, שמעת?!"
"כן..." אמר סקורפיו, מאוכזב, ואז כיתת את רגליו לכיוון חדר השינה שלו.
ככל שהתקרב לחדר, כך ריח הזבל החריף הלך וגבר. הוא חשב שהוא יודע מה מצפה לו עוד לפני שפתח את הדלת. כשפתח אותה, הזבל שעלה על גדותיו נשפך החוצה וקבר אותו תחתיו.

אחרי שטרי הצליח לחלץ אותו משם סקורפיו רק בהה בו בפנים נטולות הבעה, ואמר, "אני זוכר איפה שמעתי על דובי."

הפרק הקודם