רק אחת מהחבר'ה - בתרגום

פרק 11

מחלקת המסתורין

פרד לקח את הרמיוני לחדר הנחיצות כל יומיים או שלושה, מתחלף עם ג'ורג' וקייטי. הם שכבו על הדשא, מדברים ומתמזמזים. פרד לא הצליח להיזכר שנהנה ככה עם נערה איי פעם. הוא ידע מההתחלה שהיא שונה, אבל פשוט לא הבין מה זה אמר. הוא נהנה מאוד ולא רצה שזה יגמר. עם זאת, זה לא נועד לקרות.

הדברים השתנו, והם החלו לעקוב אחר שיעורי הלטת ההכרה של הארי. דעתו הייתה מוסחת ובסופו של דבר הביאה את פרד וג'ורג' להתערב בצרותיו. הרמיוני לא האמינה למה שהם תכננו. היא ניסתה להסית את הארי מתוכניתם, לפרוץ למשרדה של אמבריג'. עם זאת, הוא לא הקשיב. אז היא ניסתה לשכנע את פרד לא לעשות משהו מזעזע מדי. "פרד, בבקשה. אל תעשו משהו שיכניס אתכם ליותר מדי צרות, בבקשה? אני יודעת שאני לא אצליח לשכנע אותך לרדת מזה, אבל בבקשה, בבקשה אל תיתפסו." היא החזיקה בחוזקה את ידו.

"הרמיוני, אני מבטיח לנסות לא להיתפס," פרד חייך למראה דאגתה. הוא אהב את הדרך בה דאגה לו. "יהיה בסדר, בדרך זו או אחרת. אני חייב לרוץ, אסור לי לאחר לפגישה עם ג'ורג'. תצאי מפה ותתני לפחות לאחד המורים לראות אותך." הוא נישק אותה במהירות ופנה במסדרון.

"יש לי הרגשה לא טובה לגבי זה." היא לחשה לעצמה ורצה כדי לתפוס את רון שהחליט גם הוא לתת לאנשים לראות אותו. היא חיכתה וניסתה להיראות מופתעת כמו כולם כשהמהומה התחילה. התאומים נלחצו אל הקיר על ידי אמבריג'. וכדי להחמיר את העניין, היא זימנה את פילץ' למשרדה כדי להביא משהו. מבט בשעון גרם לה להיאנח, התאומים נתנו להארי מספיק זמן, אפילו יותר ממה שהבטיחו.

פרד וג'ורג' נשענו על הקיר, מנסים להיראות שלווים. מבטו של פרד המשיך לנדוד אל פניה המודאגות של הרמיוני. היא נראתה לחוצה ונשכה את שפתה התחתונה. עיניה ננעצו בשלו והוא קרץ לעברה והנהן. זהו זה, הם לא ינסו להישאר. הוא ידע שזה יגיע כבר הרבה זמן, אבל לא רצה לעזוב את הרמיוני. הוא ניסה לחרוט בראשו את פניה, יעבור זמן מה לפני שיזכה לראות אותה שוב.

הרמיוני צפתה במפגן בגאווה ועצב גם יחד. היא לא האמינה שהוא הלך. אחרי שעלה על מטאטאו הוא הסתובב וקרץ לעברה, מהנהן ונעלם.

זה הרגיש לה כאילו שאר המחצית נגררת. היא הייתה משועממת והתגעגעה לטיולים שלהם לחדר הנחיצות. אז היא קברה את עצמה בספרים כדי להתכונן לבחינות הבגרות שלה. לעתים קרובות יותר ויותר היא מצאה את עצמה חולמת בהקיץ ומדמיינת את הלילות הארוכים כשזרועו של פרד סביבה. הוא היה ג'נטלמן מושלם, גברת וויזלי צריכה להיות גאה.

ואז הגיע אותו לילה מבעית שבו היא מצאה את עצמה במחלקת המסתורין עם שאר חברי צ"ד. היא השתוקקה נואשות שפרד וג'ורג' יהיו איתם. הלילה ההוא היה מלא בזיכרונות מעורפלים. הדבר האחרון שזכרה היה ההתחבאות מתחת לשולחן.

כשהרמיוני התעוררה היא הרגישה חום וכאב, אבל הייתה בטוחה בהוגוורטס. היא נאנחה כשניסתה להרים את ראשה ולהביט סביב. השעה היא ככל הנראה שעת לילה בגלל המחסור באור, הרמיוני הסיקה. הכילות שלה הוסתו וחסמו את האור שהגיע מחלונות המרפאה. משהו כבד שכב על רגלה הימנית והיא ניסתה לדחוף אותו תוך כדי התעלמות מהכאב. היא שמעה גניחה קלה ואחריה לחישת 'לומוס'.

"הארי?" הרמיוני הביטה בחברה המרושל למראה.

"הרמיוני!" הוא קפץ עליה. "היא ערה!" הוא קרא בקול, עדיין מרתק אותה למיטה בחיבוק. "אני כל כך מצטער. הייתי צריך להקשיב לך. אני כל כך מצטער." הוא המשיך למלמל אל תוך כתפה, אבל היא לא הצליחה להבין מה הוא אמר. רגעים ספורים לאחר מכן, מלווה באור בוהק, מדאם פומפרי הציצה אל מיטתה.

"מר פוטר, אתה יכול לשחרר בבקשה את העלמה הצעירה?" מדאם פומפרי אחזה בכתפו בחוזקה ומשכה אותו לכיסאו. "עכשיו, מיס גריינג'ר –"

"הרמיוני?!" קולו של רון נשמע ממקום כלשהו מאחורי המחיצות. "הארי! תזיז את המחיצה הארורה!" הארי קם והזיז את המחיצה. רון שכב במיטה לידה כשהוא חבוש כולו אבל נראה היה שהוא בסדר. "תקרא לאמא, הארי." הוא אמר ברוגע כשראה שהיא ערה ומחייכת.

"בסדר." הארי עזב את החדר במהירות.

"גברת וויזלי פה?" הרמיוני שאלה בחולשה כשמדאם פומפרי בדקה אותה.

"כמובן, יקירה, גם ההורים שלך פה," מדאם פומפרי ליטפה את זרועה והוציאה שיקוי מהארון. "הנה, תשתי את זה, זה אמור לעזור. אבל את תאלצי להישאר כאן כמה לילות." הרמיוני שתתה את השיקוי והכריחה את עצמה לא לירוק אותו בגלל טעמו הנורא.

"תודה," כשהמרפאת עזבה את צידה היא פנתה לרון. "כולם בסדר? אני לא זוכרת כלום אחרי שהתחבאנו עם הארי ונוויל."

"כן, חברי צ"ד בסדר. האף של נוויל שבור וגם הקרסול של ג'יני. ללונה יש זעזוע מוח ויש לי חבורות בכל מקום בגלל המוחות האלה."

"מה? מה קרה עם המוחות?"

"סיפור ארוך," הוא השתתק לרגע והיא הרגישה את העצב בקולו.

"מה קרה, רון? אמרת שכולם בסדר." בטנה התכווצה בפחד.

"אמרתי שחברי צ"ד בסדר." הוא ענה אבל לפני שיכל להמשיך, חבורת ג'ינג'יים נכנסו לחדר יחד עם הוריה והארי שהלך אחריהם בהיסוס.

"מה קורה פה?" ההורים שלה היו מודאגים, אבל הוויזלים והארי במיוחד נראו שבורי לב. פרד התקרב אליה והיא ראתה את סימני הבכי על פניו. "פרד?" הוא נאנח ופתח את פיו בדיוק כשמדאם פומפרי יצאה ממשרדה.

"אתם לא יכולים להיות פה כולכם יחד," הארי עזב את החדר בראש מורכן. "קדימה ילדים, רק ארבעה מבקרים למטופל בבקשה." התנהגותה הרגילה לא השתנתה בגלל ההפסד.

"בסדר, טוב אז אנחנו פה כדי לראות את רון." ג'ורג' זז לכיוון מיטתו של אחיו, גורר איתו את ג'יני. האחרים צפו בפרד אבל הוא רק נעץ בהם מבט בחזרה.

"כן, כן, גם אני." מר וויזלי נעמד ליד ג'יני והניח את ידו על כתפה. "טוב, אז זה מסודר, תודה לך פופי." היא הסתכלה על השלישיה והנידה בראשה, משאירה אותם שם ועוזבת.

הרמיוני החזיקה את ידו של פרד בחוזקה בזמן שמר וגברת וויזלי הסבירו לה מה קרה לסיריוס ולמסדר. אימה החזיקה את ידה השניה ואביה הזיז את השיער מפניה. היא לא יכלה לדבר אחרי כך, בוהה בתקרת החדר בהלם. היא גמגמה את מילותיה הראשונות, "איך פרופסור לופין?"

"הו, הרמיוני יקירה, אל תדאגי לזה עכשיו." אמה לחצה את ידה. היא מעולם לא פגשה את לופין.

"גברת וויזלי?" הרמיוני ידעה שהאישה תספר לה.

"הוא... ובכן, הוא..." עיניה התמלאו דמעות ומר וויזלי חיבק אותה.

"הוא לא מתמודד כל כך טוב," ארתור נאנח בעצב, מוחה דמעה. "לעבור את כל מה שהוא עבר... ובכן, את יכולה לדמיין. לפחות טונקס איתו." הוא הוביל את גברת וויזלי המתייפחת לקצה החדר.

דמעותיה של גברת וויזלי גרמו גם לה לבכות. המציאות נחתה עליה, וכך גם המשמעות של הבעת פניו של הארי... אשמה. דרך דמעותיה היא ראתה את אמה שעמדה להתכופף אליה, אבל פרד הקדים אותה. הוא הצמיד את לחיו לשלה, וידו הגדולה נחה על לחייה בזמן שהיד השניה נכרכה סביב כתפיה, מושכת אותה אליו. היא הרגישה את החום של דמעותיו שהתערבבו עם שלה כשזרמו על פניה. היא הרימה את ידה הכואבת וקברה אותה בתוך שיערו של פרד.

פרד החזיק אותה קרוב, חולק את הכאב. היא שמעה את ג'ורג' מנחם את ג'יני כשזו החלה לבכות שוב. ההורים שלו נעמדו של רון כשגם הוא החל להתייפח קלות. יד שיכלה להיות שייכת רק לג'ורג' נחה על כתפו. הוא עצם את עיניו בחוזקה, מנסה למחוק מראשו את התמונה של לופין בוכה על הרצפה. יד קטנה ולא מוכרת ליטפה אותו בשעה ששפתיה של גברת גריינג'ר נלחצו לרקתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא