יסמין

אין עוד הרבה פרקים, הפיק בקרוב נגמר. הפרק מוקדש ל SDC2001.

תודה לכול מי שהגיב בפרק הקודם :)

תהנו:

כשפתחתי את העיניים ראיתי את תקרת הצינוק המטונפת. גופו של תומס היה חמים כנגדי אבל צינת הצינוק החלה להציק. ניסיתי להתיישב וכאב מציק דקר את כתפי וגרם לי להאנק. הצליל העיר את תומס שמיהר לפקוח את עיניו בישנוניות ולקום על רגליו אך קרס עלי תוך התנשפויות וקללות. בערבוביית איברים בסופו של דבר שנינו התיישבנו, ונזכרתי מה קרה אתמול, אז ראיתי שגם הוא פצוע והרצנתי.

"בוא הנה!" הוא התקרב אלי בזחילה מאומצת כשחיוכו מתחלף בדאגה. לאט ובזהירות קילפתי ממנו את התחבושת ומתחתיה נחשף פצע נקי, עמוק, ושותת דם, "נפצעת, בגללי."

"ליה." רק שמי הדהד בחלל הסגור. שמי שנאמר בכזו אהבה, שידעתי מיד שלא היה כך אלמלא היה זה תומס. זה לא יהיה כמו ג'ף, שנהיה רציני ועסוק. תומס יהיה כאן בשבילי. בעדינות, שלא להכאיב התקרבתי ונישקתי אותו נשיקה מתוקה, אוהבת. כשהתנתקנו הוא הסיר ממני את התחבושת ומתחתיה נגלה פצע שלא היה גרוע מזה שלו. סקרנו את התא, דלת סורגים קטנה הייתה קבועה בתקרה. בתא לא היה כלום מלבד סירחון מחניק ומרצפות מטונפות בגבהים שונים מאבן אפורה. שמתי לב ששרביטינו נלקחו, אם כי אבן האוב הייתה אצלי. 

תומס פתח בסיפורו על מבצע ההצלה שלי ועל ההתנקשות. במשך שעות לא שמענו כלום מלבד נשימותינו הכבדות וקרקורי בטננו. הצליל היחיד השונה היה כשתומס חשב שהוא שמע צעקה מרוחקת. את הזמן החולף ביליתי בהתבוננות בו. חולצתו הכתומה הייתה בלויה, ומכנסי עבודה עבים ונעלי רכיבה מעור משופשף היו על רגליו. מבנה גופו הצנום והרזה לא תאם את עורו השזוף מהשמש. שיערו החום בהיר ועיניו הטובות, המחייכות, שינו את מראהו הדל. עיניו בצבע חום בהיר מאוד, כמעט זהוב, ננעצו בי בחיוך ממיס. שיערו בתספורת לא אחידה נפל בקבוצות על פניו והצל על עיניו, וידיו סילקו את הזבובים ששהו בצינוק. את שארית הזמן ביליתי בשיחה עם תומס, בבחינת העובדות הידועות לנו ובחשיבה על אפשרויות בריחה. אחרי דיונים ממושכים הגעתי למסכנה שלא יתכן שביאטריס תשאיר אותנו כאן. היא לא יודעת מה אנחנו יודעים ולא יודעת על כוונותיי לברוח מפניה. אבל היא יודעת שהטבעת אצלי.

"אני בא אתך." קפצתי למשמע הקול שהוציא אותי מהרהורי.

"סליחה?" שאלתי אותו.

"אני בא אתך." הוא חזר בקול מעט יותר חזק, "את לא הולכת לבד, אני בא אתך."

"אני לא אוכל לשנות את דעתך?" שאלתי.

"לא."

שוב שתיקה ממושכת, רצינית, כבדה.

"מישהו חבש אותנו. הם לא רוצים שנמות." אמר תומס ונתן בי מבט רב משמעות. הוא התכופף ואסף מלוא החופן לכלוך וזוהמה. הוא סרטט מילים.

לקשור,  תחבושת.          לזרוק,   דלת.     לטפס,   פצע,     זמן.      קשה,    רעב,     חלש.

הבנתי. הוא אמר לי שכשיגיע הזמן נקשור את התחבושות אחת לשנייה ונזרוק למעלה. בעזרתן נטפס למעלה אבל נצטרך לדייק בתזמון כי בינתיים אף אחד לא הביא לנו אוכל ונהיה חלשים מכדי לטפס בעוד כמה ימים. נצטרך לחכות כמה שאפשר כדי שהפצעים יחלימו ככול הניתן.

"לא עכשיו." אמרתי לו בליווי קרקור חזק מבטני.

"לא עכשיו." הוא הסכים איתי מרוצה שהבנתי את כוונתו.

נשכבתי על הגב לצדו ועצמתי את עיני. הרגשתי את זרועו תומכת בראשי וחובקת אותי. ככה נרדמנו והתעוררנו לסירוגין. אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל הפצע חדל לכאוב והחל לגרד. לחצתי את ידו של תומס בידי כשראיתי שהיא מתקרבת באופן מחשיד לפצע בצלעותיו.

לפתע קולות צעדים נשמעו מעלינו. הקולות הראשונים ששמענו כבר זמן ממושך. נעליים גבוהות. מגפיים. ספרתי שלושה זוגות. צלילי של חרבות נשלפת מהנדן. הם נעצרו מעלינו ויד וגדולה נשלחה ופתחה את הסורגים.

"אם תהיה לך הזדמנות, תברח בלעדי ותזעיק עזרה." לחשתי, למקרה שזו תהיה שעתי האחרונה.

"תעשי אותו הדבר בשבילי. תבטיחי." לחש לי תומס בחזרה.

"שקט שם!" קרא קול חזק, גברי, "אם תזוזו אמה אחת תמצאו את עצמיכם מתים!" הוא צעק. סולם עשוי מבמבוק ירד מהפתח ובו ירד גבר גדול ממדים שרכן מעלינו, "הם לא נראים טוב ג'סיקה! אתם יכולים לעמוד?" הוא שאל בתקיפות.

"לא" קרקר תומס. ואז הוא שלח יד, תפס בכתפו של תומס, מתעלם מצעקות הכאב שלו ונשא אותו למעלה כשראשו מטה.

"תומס!" צעקתי.

"הוא הולך לתשאול." ענה האיש בקול חסר רגש. הוא טיפס בסולם הרים אותו מלמעלה ונעלם, סוגר אחריו את דלת הסורגים, ומותיר אותי לבד. אני והזבובים. שני זוגות נעליים נשמעו צועדים בחזרה במסדרון. דמעות זלגו על פני. הוא הולך לסבול. בגללי. האשמה הייתה מוחצת. היא מחצה כול דבר אחר. כול כאב, רעב או רחמים עצמים נמחקו והותירו אותי חלולה ומלאת אשמה. אשמה ודאגה.

"קחו אותי במקומו, בבקשה!" צעקתי, "לא את תומס, אני אשמה! אני! אל תפגעו בו!"

"שקט שם!" צעק מישהו מלמעלה.

"לא אשתוק! תומס! תחזירו אותו ותיקחו אותי!" אבן שנזרקה מלמעלה ופגעה בראשי סימלה את דעתו של השומר עלי.

וכך עברו השעות. אני צועקת והשומר זורק עלי אבנים. זו הייתה התוכנית. צעקותיי הסוו את קול החיכוך באבן. התבוננתי בה, אבן מחודדת וחמה נחה בידי, מעשה ידי בחצי שעה האחרונה. מסופקת ממעשה ידי ועברתי לאבן הבאה. את האבן הראשונה החבאתי במגף. את השנייה בחולצה ואת השלישית במכנסיים. וכך עברו השעות עד שהצטרדתי ולא יכולתי להמשיך ללא קול פן ישמעו את צליל האבן המתחככת באבן. כשחזר קולי חזרתי לצעוק.

שוב צעקות, שוב אבנים, שוב אבנים ושוב אבנים. קול צעדים במסדרון התריע שבאים אנשים.

"תומס!" צעקתי.

"המפקד!" נבח החייל ששמר עלי.

"ככה זה כול הזמן?" שאל המפקד.

"כן, המפקד!"

"תוציא אותה." הוא הורה ודלת הסורגים נפתחה בחבטה. הסולם ירד ודקירות הכאב כשנשאו אותי למעלה לא השפיעו עלי. החלטתי לא להשתמש באבנים. לא בינתיים. לא כשאני לא יודעת היכן אני. לא כשאני לא יודעת איפה תומס. מסדרון הצינוק היה טחוב וקר והיה בנוי מאותה אבן אפורה שממנה היה עשוי התא שלי. המפקד היה בחור די נמוך קומה. כובע ירוק ושריון מעוצב העידו על מעמד גבוה, שווה ערך לזה של בני המלוכה. שיערו הבהיר היה חלק, הגיע עד כתפיו והסתלסל בקצוות. עיניו הבהירות ננעצו בי, ושפמו הגדול והמלכותי רטט כשדיבר.

"כיסוי עיניים." הוא הורה בקול שרגיל לחלק פקודות. כיסוי מבד שחור הורד על עייני ויד חמה ונשית אחזה בידי הבריאה. הובלתי בידי אותה אישה אל אזור כלשהו. החייל עזב על פי פקודתו של המפקד וכיסוי העיניים הורד. נעצתי את המבט הכי נחוש שלי במפקד. הוא לא נרתע.

"ליה פברל." הוא אמר, "את יודעת מי אני?"

"לא, אבל-" זו הייתה אמת, אבל הוא קטע אותי.

"אילדאלב מק קאוסנטין. או אינדלף בנו של קונסטנטין. מלך סקוטלנד." או-קיי חשבתי, אז השלטון נפל, "את בטח תוהה מדוע כבודי בא אליך היום." לא. חשבתי, בכלל לא, "אז אספר לך בחפץ לב. אבל לפני הכול, ג'סיקה!" אישה שמנמנה מיהרה לקראתו והשכיבה אותי על מיטה לבנה. היא הסירה את התחבושת שלי ומרחה משחות על הפצע. זה שרף וכאב אבל לא הוצאתי צליל משפתי. לא רציתי לתת לו את הסיפוק. קרירות מנחמת התפשטה בכתפי כשאינדלף המשיך לדבר, "תכננתי את המבצע במשך זמן רב. האפשרויות לרצח לא היו רבות. קשרתי קשרים עם מפקדים בכירים והצבא היה בידי."

"בטירת פטרסו, בארמון או בדאנוטאר." אמרתי.

"יופי, אני רואה שאת מעודכנת." אמר המלך, "אבל לצערי מישהו הדליף את המידע הנכון ומלקולם בחר בפעולת הסחה. הוא ושני בניו יצאו לטירה בעוד משמר המלוכה נשאר עם מתחזים. כמדומני כך תפסו אותך, לא? בכול אופן, בעקבות תעלוליו של מלקולם רק הוא נהרג ושני בניו נשארו בחיים." הוא סיים בעליצות מזויפת. היה נראה שהוא מנסה להרשים אותי, "ועכשיו לעניינינו. האם יש עוד יצורים כמוך?"

"לא." עניתי. ג'סיקה מרחה לי עוד חומרים על הכתף וקמטי הצחוק סביב עיניה העמיקו בכמעט חיוך.

"לא? אני לא חושב כך." אגרוף הוטח בבטני. הכאב עיוור את עייני לשנייה, "האם יש עוד כמוך?"

"לא." עניתי שוב, יודעת ומכינה את עצמי למה שיבוא. והוא בא. הפעם בצורת סטירה מצלצלת.

"האם יש עוד כמוך?" היה נראה שאני משעשעת אותו.

למה אני מגינה עליהם? הם רוצחים. אבל אני חושבת על הפנים של ג'ים, עגולות וטובות. אני חושבת על השיער הבוער של לוסי ועל צחוקה המתגלגל. אני חושבת על הטעות עם תומס.

"לא." עוד אגרוף, עוד דם. עם כול מכה היה נראה שג'סיקה מרצינה עוד ועוד, עד שהעיזה לפתוך את פיה כבר הייתי פצועה ומדממת קשות.

"אדוני, הפצע שלה נפתח!" שיקרה ג'סיקה. החתך בכתף היה בסדר גמור, עטוף בשכבה עבה של תחבושות. היה לי חשד שהכרתי את ג'סיקה, שראיתי אותה כמה פעמים אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה.

"בפעם הבאה, אני מצפה לכנות." הוא אמר והרים את סנטרי, "חבל, פנים יפות כל כך." הוא צקצק בלשונו.

"מפלצת." נהמתי עליו.

"אולי, אבל אמרי לי, מי שורד? התינוק התמים, או המפלצת? הילד הטוב או הרוצח? האייל הצעיר או האריה?"

"התינוק ישרוד, הילד ישרוד, אבל האייל לא."

"מדוע?"

"בגלל שהמפלצת צוברת לה אויבים והתינוק לא. למה להרוג כזה תינוק תמים ויפה? ולמה להרוג ילד טוב שלא עשה מאומה לאף אחד? הרוצח והמפלצת יצברו להם אויבים, ובסוף אחד מהם יהרוג אותם." עניתי.

"והאריה?" הוא שאל, מסוקרן.

"האריה ישרוד מסיבה פשוטה. כי הוא הורג בשביל לחיות. הוא הורג מתוך צורך, מתוך חובה. הוא הורג כי אם לא יהרוג הוא ימות. לא כמו רוצח או מפלצת. לא כמוך. אתה מפלצת," וביאטריס רוצחת, הוספתי בליבי, "ובסוף מישהו יפיל אותך." סיימתי את תשובתי בידיעה למה שמצפה לי.

"חומר למחשבה." הוא ענה לי והרים את אצבעו ללחיי. שריטה עמוקה נפערה שם. "זה על חוצפתך."

הישרתי אליו מבט, מרגישה אמיצה ומתריסה. לא מתכווצת ולא נכנעת לכאב.

"לילה טוב, ליה." הוא פנה וסגר בשקט את הדלת. ג'סיקה זינקה עלי כחייה האורבת לטרף, הורתה לי לשכב והשקתה אותי יין חזק וממסטל. מספר תערובות צמחיות נמרחו על גופי ונעטפתי תחבושות וכף רגל ועד ראש.

"אני מצטערת, בקרוב זה יגמר." היא אמרה לי, אבל בעזרת היין לא שמעתי דבר, אלא רק נכנסתי אל חיבוקה העוטף של השינה.

הפרק הקודם		הפרק הבא