אליס לוגנבוטום ואחוות הגורל

הלורד וולדמורט

האישה התקרבה אל האליס הצורחת שניסתה להתחמק מידה הלבנה המושטת של הזרה.

היא לא הייתה זומבי, היא לא הייתה ממשית.

אבל היא גם לא הייתה לגמרי רוח.

העיניים שלה היו שחורות אפילו יותר מהלילה. אילו היו צריכים לתאר את המקום החשוך ביותר עלי אדמות, צבע עיניי האישה הם התיאור המדויק. בארות אפלות וחלולות.

צבע שערה היה זהה לעיניה, שחור כהה כצבע של הרשע.

אליס נלחצה אל הקיר והביטה אל הדלת בצד השני של החדר.

אין מצב שהיא מצליחה להגיע לשם מבלי שתתקרב לאישה.

והמראה המבעית שלה שלה לא ממש עודד היכרות ידידותית.

הלב שלה דפק וחבט כנגד הצלעות שלה, כאילו הוא רוצה לברוח מגופה.

אליס צרחה צללה מתחת לידה של הזרה כזאת פספסה את פנייה בסנטימטר.

הבנות לא שומעות אותי? תהתה אליס.

חיוך מצמרר נמתח על פנייה של האישה, זה רק הפך אותה ליותר מפחידה.

היא הביטה בה בהטיית ראש כאילו יכלה לשמוע את מחשבותיה "לא, הן לא יכולות לשמוע אותך, בוגדת דם."

קולה היה צרוד ומלא שנאה.

רעד עבר באליס כמו כשהייתה שומעת חריטת עט נוצה על משטח אבן.

"מה… מי את?" גמגמה בפחד.

היא גיחכה ובזריזות של נחש נגעה במצחה של אליס בתנועה חדה.

והיא הרגישה שהיא נופלת…

ונופלת…

ונופלת…

היא הגנה על פנייה בידיים שלה כנחתה על האדמה המשונה.

ידיה שקעו עמוק בקרקע הרירית, הדביקה והחמימה באופן מטריד. אגרופיה נסגרו והתערובת המוזרה גלשה לה מבין האצבעות בתנועה חלקלקה.

היא הרגישה שהבגדים שלה כוסו גם הם בחומר המשונה, ועזרה אומץ לפקוח את עינייה.

זה היה דם.

דם סמיך וחם. ושחור. שחור?

היא התנשמה עמוק. אני לא אצרח. פקדה על עצמה. הבנו שזה לא מביא אותנו לשום מקום.

הכול בסדר, אליס. הכול בסדר.

היא נערה את הידיים שלה וניסתה להשתלט על עצמה.

היא הבת של נוויל ולונה לוגנבוטום, הגיבורים ממלחמת הקוסמים נגד וולדמורט.

שניהם עמדו מול אתגרים ובטח מול לא מעט דם.

זה רק דם… זה רק דם…

אליס לא סבלה דם. זה גרם לה לחשוב על דברים שהיא לא אמורה להכיר;

מכשפים אפלים שמטילים קללות פוצעות על הקורבנות שלהם,

אנשי זאב משספים פנים של בני אדם,

סכין עוברת על גרון נערה חיוורת.

לפעמים היא לא הרגישה שאלה סתם מחשבות, הם נראו כול כך מציאותיים.

הריח המתכתי עלה בנחיריה וגרם לה בחילה.

הכול בסדר, את בטח רק חולמת. זה היה יום ארוך. חשבה לעצמה.

היא קמה על הרגליים שלה והביטה סביב, זאת הייתה שממה משונה.

לא הייתה שם שמש, או אור בכלל.

השמיים הטילו אור עמום ואדמדם על הקרקע. הכול נראה כול כך… מת.

הצמחים היחידים שהיו שם היו פרחים רקובים ועצים קמלים.

לא היו שם חיות, לא יונקים, לא חרקים.

כול כך שונה מהעולם הכי נוראי שיכלה לדמיין.

מבחינתה, מקום שאין בו צמחים ובעלי חיים לא יכול להתקיים. היא לא יכלה להאמין שיש דבר כזה.

"אכן מזוויע, נכון?" שאל קול גבוה ומקפיא.

אליס הסתובבה וראתה גבר גבוה, חיוור שנראה כאילו איבד צלם אנוש.

לא היה לו אף ועיניו היו אדומות ובעלות אישונים ארוכים.

"אתה… אתה…" היא נרתעה לאחור בפחד.

הוא חייך חיוך שהזכיר לה רוצח סדרתי "אני מבין שאת ילדה נבונה, נכון? כן, אני הלורד וולדמורט."

"אבל אתה מת."

היא לא האמינה שהיא מנהלת שיחה עם המכשף האפל ביותר שהיה אי פעם.

מה לעזאזל שמו באוכל שלי? חשבה בתהייה.

"לא, את לא מדמיינת." הוא אמר "אבל את בהחלט יכולה לעזור לי בדבר מה."

היא כמעט פלטה נחירת צחוק "אני? אעזור לך?"

כן, בטח.

הלורד וולדמורט הנהן כאילו לא שמע את הזלזול "כן. יש לך כוחות מיוחדים. נבואה חדשה התגלתה במחלקת מסתורין, איני יכול לראות במה מדובר, אך אני יודע שמדובר בך ובעוד שני ילדים.

בעזרת הכישורים שלך, תוכלי לסייע לי להשיג את כוחי וקום פעם נוספת מהמתים. אני אהיה בלתי מנוצח."

"אני ממליצה לך לשכוח מזה, כי אן לי מושג על מה אתה מדבר ואני לא אעזור לך," היא הזדקפה וניסתה להתעלם מהרגליים שלה ששקעו מעט בקרקע הדמית.

"אני בטוח שתשני את דעתך, אחרת אצטרך להשתמש בכוח… אינך רוצה שנגיע לזה."

"אין לך כוח, אתה מת," היא אמרה, בעיקר כדי להרגיע את עצמה.

וולדמורט הטה את ראשו ועיניו האדומות בהקו בעוז על רקע עורו החיוור.

הוא חייך פעם נוספת.

אליס קימטה את מצחה בניסיון להבין מה לא בסדר.

היא השפילה את מבטה ופלטה צרחה חנוקה כשהבינה שהיא באמת שוקעת.

היא שקעה עד הקרסוליים. עד הירך. עד המותניים.

"את בטוחה שאינך רוצה לעזור לי?" שאל אותה מעט בשעמום.

היא ניסה לצאת בעזרת כוחות ידיה אך רק שקעה יותר מהר.

משהו ניסה למשוך אותה פנימה.

ואין לה מושג מה יש ב'פנימה' הזה.

היא נאבקה בכוח. היא לא תוותר.

לא תוותר. הדם נכנס לפה שלה והיא ירקה אותו. צמרמורות עזות תקפו אותה.

היא נבלעה באדמה הסמיכה והרגשה של שריפה אפפה אותה מכול הכיוונים.

"אליס!" מישהי שפכה מעט מים על פניה.

היא ניערה אותה עד שעינייה נפקחו.

רוז קרעה על ברכיה ורכנה מעלייה.

"אליס, מה קרה? שמענו כמה דברים נשברים וראינו שהתעלפת," היא נראתה מלאת הקלה.

אליס בלעה רוק. לא היה טעם של דם.

הם היו בשירותים, הדלת הייתה פתוחה ושאר הבנות הציצו משם בדאגה.

"אני בסדר… זה התקף של… אמ… חרדה, אני סתם מתרגשת לקראת מחר," היא גמגמה תשובה.

רוז הביטה בה בעיניים כחולות וגדולות.

היא לא האמינה לשקר הזה.

אני אשמח שתגיבו תגובות בונות (:

ואני אנסה להעלות כול שבוע פרק.

הפרק הקודם		הפרק הבא