כישופי זמן, אהבה וכול מיני שטויות אחרות

דניאל120, אני לא בטוחה שהבנתי את השאלה. י שתי עלילות לסיפור במובנים מסויימים, אחת במחנה, אחת בפורקס. אין אחת ראשית ואחת משנית (למרות שלרוב פרקים על המחנה לא יכללו הרבה קטעים שקשורים לעלילה בפורקס). יהיו חלקים שמתמקדים בפורקס ויהיו חלקים שיתמקדו במחנה בהתאם להתקדמות העלילה בכול חזית.

eli_bar-on, לצערי זה לא אפשרי כול כך כי הפרקים כבר כתובים, הזהרתי על כך מההתחלה. מה שכן, כפי שאתם רואים, הפרסומים עיקביים בקצב של פרק פר יום, לא סידור מושלם אבל לא רע לדעתי.

קריאה נעימה!

את הדיווח על כמה שהמצב נורא בחזית פרסי קיבל מדילן מילס, בן אפולו בן ארבע עשרה עם שיער בלונדיני פרוע ועיניים אדומות מעייפות. ראש הביתן שלו, וויל סולאס, שימש כרופא שדה ולא נשאר יחד עם הקשתים שלו. בחירה אמיצה. פרסי פיתח אמונה במשך השנים שהמשרה של ראש ביתן אפולו מקוללת, דבר שהוא ידע שחניכים אחרים חושדים בו גם כן, אחרי מותם של לי פלטשר ומייקל יו בזה אחרי זה, האחד בקרב על המבוך והשני בקרב על מנהטן. עד כה, וויל נשאר בחיים.

"מה קורה, די?" שאל פרסי וניסה להיראות מעודד. בחזית, יותר מכול מקום אחר, הוא היה צריך להיראות אופטימי. הוא לא לבש שריון, אז בלט למדי בין כול שאר החצויים סביבו, אבל הוא לא תכנן להיכנס לשדה הקרב עצמו כרגע אז הוא החליט לוותר. לא בחירה חכמה, ככול הנראה, אבל פרסי לא היה ידוע בחוכמתו הנדירה.

דילן שלח חץ אל השמים ולפי הכיוון הלא מדויק אליו כיוון, פרסי ניחש שהיה זה חץ מתפוצץ. בתור קשת נוראי כמוהו, הוא הפך למומחה לא קטן בסוגי חיצים מאז תחילת הלחימה.

"לא טוב, פרסי," ענה הנער בעייפות. נותרו לו עוד חיצים ספורים.

"יש להם יותר מדי אנשים. ליסה יצאה לפני שלוש שעות להטמין פצצה ולא חזרה. שלושה מטחים עברו את ההגנות האוויריות שלנו." פניו של פרסי קדרו. ליסה גם הייתה בת אפולו. בת שתים עשרה בסך הכול. על ההגנות האוויריות הוא כבר ידע אבל... הוא קיווה שזה לא כול כך חמור. הוא יצטרך למצוא את ג'ייסון, אולי הוא יוכל לעזור במשהו. בלי ההגנות האוויריות לא היה להם סיכוי. הרומאים ישרפו את המחנה עד אפר ואת כול מי שבתוכו.

"אל תדאג," אמר לו פרסי בקול ריק מתוכן, "יש לנו תוכנית, אתם רק צריכים להחזיק מעמד בינתיים." מהמבט בעיניו של דילן, פרסי ידע שהוא יודע שהוא משקר, אבל הוא הנהן בכול זאת כי זה מה שהם עשו, העמידו פנים שהם בסדר כי זו הייתה הדרך היחידה להמשיך.

"אנחנו צריכים עוד חצים," אמר לבסוף דילן.

"הם עובדים על זה בבונקר 9. מתי הביאו לכם אספקה פעם אחרונה?"

"אני לא יודע," אמר דילן בקול מעט שבור וזייף שיעול כדי להסתיר זאת. דילן היה ילד חזק, הוא הגיע למחנה בעיצומה של מלחמת הטיטאנים ונלחם כמו גיבור. והוא היה אז בן שלוש עשרה. עכשיו, קצת יותר משנה אחרי זה, הוא כבר נחשב בוגר במחנה אבל ברגעים כאלו, פרסי נזכר שהוא אמור להיות ילד. הוא רצה להגיד משהו מחזק, לשבח אותו על העבודה הטובה, לטפוח לו על השחם, להגיד לו שזה לא היה ככה לנצח. אבל פרסי לא היה אדם של מילים ונכון לעכשיו התקווה הייתה שהמצב יישאר ככה כי היה להם עוד הרבה לאן להתדרדר.

במקום זה פרסי הנהן אליו באישור שזה בסדר שהוא לא עקב אחרי הזמן, אחרי הכול, גם לו לא היה מושג מה השעה. הוא שתק במשך כמה דקות בניסיון לחשוב על משהו משמעותי להגיד. לבסוף הוא התפשר על העברת הנושא.

"אש יוונית?" הוא שאל. אחרי חודשים של לחימה לא היה צורך להשתמש בשאלות מלאות, השימוש בפשוט במונח "אש יוונית" הסביר את עצמו לחלוטין.

"אי אפשר בלילה," אמר דילן בקצרה ולא פירט. לא היה צורך בזה, הם עברו על כול הדברים האלו לפני חצי שנה.

"זה בסדר," אמר פרסי, ספק לדילן, ספק לעצמו. "עוד משהו?"

"אני ממש לא רוצה למות." הוא התכוון להישמע מבודח אבל פרסי יכול היה לשמוע את האמת בקולו. זה גרם לו לחשוב על כול הילדים הקטנים שהתחבאו בביתנים שלהם והעמידו פני אמיצים. הילדים שהעדיפו כבר להסתובב בעולם מלא המפלצות מאשר לשהות במחנה ה"מוגן". אם זו הייתה החלטה של פרסי, דילן היה יושב כרגע איתם, במקום בטוח (בערך) ולא מטרים ספורים משדה הקרב. האדס! הוא היה מעביר לשם את רוב הלוחמים שלו.

אבל זו הייתה הנקודה. הם היו לוחמים. דילן כבר לא היה ילד. פרסי עצמו לא היה ילד כבר שנים. זה גרם לו לחשוב לרגע על אחותו והחבר הזה שלה, ג'ייקוב. קשה להאמין שהם עזבו אותם לפני פחות מעשרים וארבע שעות, זה כבר נראה כמו חיים אחרים. ג'ייקוב פשוט שפע תמימות ילדותית שלא נשאר ממנה אפילו טיפה בדילן. ובלה... בלה הייתה משהו מיוחד. היא הייתה בטוחה שהיא בוגרת כבר ויודעת המון אבל האמת הייתה שהיא לא ידעה כלום על העולם האמיתי. פרסי חש צורך עז לוודא שהיא תישאר ככה לנצח.

"אל תדאג, הכול יהיה בסדר," הוא הבטיח לבסוף ללוחם שלפניו בקול רפה, "תמשיכו בעבודה הטובה ו... תחליפו משמרות בקרוב, אוקיי? אל תתישו את עצמכם עד מוות." דילן חייך במרירות שלא הלמה את פרצופו הצעיר.

הוא ניסה בכול הכוח לא לשמוע, אבל לחישתו של דילן התגנבה לאוזניו בכול זאת: "עייפות זה הדבר האחרון שנמות ממנו."

פרסי ממש שנא את המלחמה הזאת.

הפרק הקודם		הפרק הבא