אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

היי!
אממ הסוללה של המחשב שלי נדפקה אז אם יצא שאני לא יעלה הרבה זמן פרק... תבינו אותי :)

סליחה מראש. 

---------------------------------------------------------

נקודת מבט - דראקו

"למה זה חייב להיות סרט מפחיד?" גויל צייץ, לוקח צעד ומתקרב למרכוס..

"זה בסדר, גויל. אתה תחיה עם זה." מרכוס הבטיח לו. גויל לא ניראה כל כך משוכנע כששניהם לקחו מושב מול הספה החומה. בלייז היה שרוע על הספה, לא נותן לאף אחד לשבת עליה. היסתכלתי על קראב שהכניס לדיוידי את הסרט פעילות על טבעית 2. הרמיוני, מהצד השני, לא טרחה להצטרף אלינו.

"אנחנו יכולים להכין פופקורן לפחות?" גויל שאל, ועדיין ניראה לא שקט בקשר לסרט. זה אפילו לא התחיל עדיין והוא נראה כבר כאילו הוא הולך להקיא. והוא עדיין רוצה לאכול..

מרכוס נעמד, "אני אכין. איזה סוג?"

"זה עם החמאה!" גויל חייך. מרכוס צחקק, מסתובב והולך לכיוון המטבח. שמעתי את הצלילים של הטריילרים מתחילים לנגן. מה קורה עם הרמיוני? למה היא לא עזבה את החדר שלה מאז שהגענו? זו אשמתי? אולי לא הייתי צריך להיות כל כך חודרני כשהצעתי לה עזרה-

"מה אתם רואים?"

הראש שלי הסתובב. הרמיוני עמדה במבוכה ליד המדרגות, מחכה לנו כדי שנענה. השיער החום שלה אסוף לקוקו והיא לבושה במכנסיי שורטס וורודים וגופיה לבנה. בלעתי את רוקי, פותח את הפה כדי לענות אבל בלייז הקדים אותי.

"פעילות על טבעית 2. את מוזמנת להצטרף."

הרמיוני הנהנה, פניה אדישות כשהיא מתקרבת אליי, לא יוצרת איתי קשר עין, ומתיישבת ליד בלייז. אאוץ', אני חושב. היא שונאת אותי יותר משחשבתי. אשמה מציפה אותי והסטתי את מבטי.

"ברוכה הבאה, הרמיוני." קראב פלט. "נחמד מצידך להצטרף אלינו. אם את מפחדת תרגישי חופשי להתרכבל עם כל אחד מאיתנו." הרמיוני צחקקה. אני מתחיל לחשוב שהאוזניים שלי מתעתעות בי.

"אני אשמור את ההצעה הזאת." היא אמרה, עדיין מצחקקת.

"חזרתי עם הפופקורן." מרכוס הופיע, שתי קערות ענקיות עם פופקורן בידיו. "אחד בשביל גויל," הוא העביר לו קערה אחת. "ואחת בשביל השאר." העיניים של מרכוס נפלו על הרמיוני. "אה, נחמד מצידך להצטרף אלינו, הרמיוני." מרכוס חייך, חוזר על מה שקראב אמר לא מזמן. הוא התיישב במושב שלו ליד גויל שכבר לעס פופקורן.

הטריילרים ניגמרו וקראב לחץ פליי, הסרט התחיל עם פלאשבק... או משהו מהסרט הקודם. יכולתי לשמוע את בלייז והרמיוני מתלחששים מאחור, משהו לגבי הסרט. השענתי את ידיי על הברכיים שלי, מנסה להתרכז..

"אני יודע שאנחנו באמריקה," קראב לחש לי באוזן. "אבל אני ממש משתוקק לבירה." גיחכתי, מסכים איתו.

"אתה בן 21." ציינתי. "אתה חוקי."

קראב קרץ. "וזו הסיבה שקניתי מספיק קורונה (סוג של בירה) בשביל השבוע." הוא קפץ למעלה והיסתכלתי איך שהוא נעלם אל תוך המטבח.

"לאן הוא הולך?" גויל שאל, חתיכה של פופקורן נופלת מפיו ומתגלגלת על הריצפה.

"מביא בירות." הודעתי לו. העיניים של מרכוס התרחבו.

"אם מישהו יגלה-"

"אף אחד לא הולך לגלות." קטעתי אותו. "חוץ מזה, קראב חוקי."

"אנחנו לא בבריטניה, דראקו." מרכוס אמר בדיוק כשקראב חזר עם 6 בירות ביד שלו. הוא זרק אחד לכיוון שלי ומיהרתי לתפוס. גויל לקח אחת, מתעלם מהמבט של מרכוס.

"אני אקח אחת." בלייז אמר. קראב העביר לו אחת.

"בחייך, מרכוס" קראב קרץ, נוגע בו עם גב הבקבוק. מרכוס נאנח, דוחף את זה.

"אתה יודע שאני לא יכול לשתות."

קראב גלגל את עיניו ופונה אל הרמיוני.

"מה איתך, הרמיוני?" קראב שאל, מושיט אליה בקבוק. הרמיוני הנידה בראשה.

"לא תודה. אני לא שותה."

"הפסד שלך." קראב משך בכתפיו, נישכב לצידי. הושטתי את ידי ולקחתי את הפותחן מקראב, פותח את הבקבוק ומעביר את הפותחן לגויל. לקחתי לגימה מהבירה, נהנה מהתחושה של הנוזל הקר שזורם במורד הגרון. זה בהחלט משהו שהייתי זקוק לו.

- - -

הייתי על הבקבוק השלישי שלי. לא הייתי שיכור. ידעתי את זה בתור עובדה, אבל הרגשתי קצת מסוחרר. גויל התכווץ בפחד מאחורי מרכוס, לועס את קערת הפופקורן השנייה שלו ושומר את עיניו ממסך הטלוויזיה. קראב צחק. אני לא בטוח ממה הוא צחק. אולי זה רק האלכוהול שמשפיע עליו, או אולי הוא פשוט קראב. מה שהתשובה לא תהיה, עדיין לא הבנתי את הסיבה לצחוק שלו. יכולתי לשמוע את בלייז והרמיוני מאחורה. המשכתי להציץ בהם מהזווית של העין. בכל פעם שרגע מפחיד הגיע, היא צווחה והסתירה את פניה בצד של בלייז. בלייז שם את ידו מסביבה, מגחך מהתגובות שלה. הם ניראים שהם מסתדרים די טוב, חשבתי בחמיצות. לוקח עוד לגימה מהבירה שלי.

"אתה בסדר?" קראב מלמל באוזן שלי.

"אני בסדר." אמרתי בכעס, אולי קצת יותר מידי בחריפות. מה ניסגר איתי? למה אני כל כך מצוברח? לא ניסיתי להיות כזה. אני פשוט לא מרגיש את זה הלילה. היסתכלתי על הטלוויזיה, רואה איך הדמות הראשית, קטי ישבה על הדלפק במטבח, מדפדפת בעיתון. הכל היה שקט. הצליל היחיד שנישמע הוא הנשימה המהירה של גויל. לפתע, כל הארונות במטבח בסרט נפתחו בסערה. אפילו לא הזזתי עפעף. הבחורים, מהצד השני, אולי כבר השתינו במכנסיים. קראב קפץ לצידי, אוחז בחזו בזמן שמרכוס וגויל מחזיקים אחד את השני, הפופקורן של גויל מפוזר על כל הריצפה. הרמיוני שיחררה צווחה חזקה, אולי הכי חזקה עד עכשיו. בלייז נישאר רגוע, מנסה לנחם אותה.

"זה בסדר, בייב." הוא אמר, מצמיד אותו אל החזה שלו ומלטף את הגב שלה בעדינות.

זעפתי, קופץ בפתאומיות, מדהים את קראב. "אני אהיה בחדר שלי." רטנתי, לוקח לגימה גדולה של בירה כשיצאתי מהסלון של בית החוף. יכולתי להרגיש את הבחורים מביטים בי כשעזבתי, כנראה מבטים של שאלה על פניהם. עליתי במדרגות, ניכנס לחדר וטורק את הדלת מאחוריי.

"דראקו!" קולו של קראב עצר אותי לפני שהספקתי ליפול על המיטה. הוא נקש על הדלת בצורה מעצבנת, מחכה לי לפתוח אותה.

"לעאזל, דראקו! תפתח את הדלת!" קראב צעק. זעפתי, גורר את עצמי אל הדלת ופותח אותה. קראב נכנס פנימה, מחזיק אותי לפני שנפל.

"היי." הוא חייך אלי ואני דאגתי שאולי הוא קצת שיכור. קימטתי את מצחי, הולך לסגור את הדלת שוב וצונח על המיטה.

"דבר איתי, דראקו." הוא דרש, מתיישב לידי. "משהו מציק לך כבר תקופה ורציתי לדבר איתך על זה."

"אני בסדר, קראב." מלמלתי, מעביר יד בשיער שלי. "אני רק עייף, זה הכול."

"אתה שקרן גרוע, דראקו." קראב הצהיר, נוגע בכתף שלי בעדינת. "עכשיו קדימה. מה קורה? ואל תשקר לי. זוכר את היום הזה בדירה שסיפרת מה קרה בינך לבין הרמיוני?"

הנהנתי, נושך את השפה שלי וקראב ממשיך לדבר.

"לא סיפרת לנו את כל הסיפור, דראקו. אני מכיר אותך טוב מידי. אתה שומר משהו מאיתנו ולעזאזל, דראקו, כדאי שתספר לי עכשיו." הטון של קראב די הפחיד אותי. הוא אף פעם לא השתמש בטון הזה קודם. הוא כמעט נישמע כמו מרכוס. בלעתי את הרוק שלי.

"קדימה." קראב דחף אותי לדבר. "אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליי, דראקו. אתה תמיד סמכת עליי כמו שאני עליך." באתי לקחת לגימה אחרונה מהבירה שלי אבל קראב העיף לי אותה מהידיים. זה פגע בריצפה, הטיפה האחרונה של האלכהול נישפכת על ריצפת העץ.

"אל תתחמק מהשאלה, דראקו." התחלתי לדאוג שמרכוס משפיע עליו לרעה. זה לא הקראב שאני מכיר.

"בסדר." נאנחתי והשענתי את הרגליים שלי על המיטה. "אני אספר לך." קראב חייך קלות, מבט של הישג על פניו. הוא שילב את ידיו על הברכיים והביט בי בסבלנות.

"הכרתי לראשונה את הרמיוני בקיץ כשעברתי להולמס צ'אפל." התחלתי, מרגיש קצת לא בנוח עם חשיפת כל האמת. אף פעם לא סיפרתי לאף אחד. אפילו הרמיוני לא יודעת את כל האמת. קראב יהיה הראשון.

"היינו שכנים. המשפחות שלנו רצו שנהיה חברים אז בילינו הרבה זמן ביחד בקיץ הזה. אני חושב שזה הזמן היחיד שהרמיוני לא שנאה אותי. למעשה, היא חיבבה אותי." גיחכתי, זיכרונות מציפים אותי. "הסתדרנו די טוב. היא הייתה מישהי שהיה כיף לבלות איתה והתחלתי לחבב אותה בחזרה." עצרתי, החיוך על השפתיים שלי ירד במהירות. "ואז בית הספר התחיל." העברתי את היד על הפנים שלי. "פגשתי את הילדה הזאת. קיילי אן. היא הייתה ממש יפה. כל הבנים חיבבו אותה... אבל היא חיבבה אותי. הכרתי כמה חברים וכולם שיכנעו אותי להזמין אותה לצאת איתי. ואני... עשיתי את זה. אחרי כמה זמן גיליתי שהיא הכירה את הרמיוני לפני והן לא היו בדיוק חברות. ביום הזה הרמיוני באה לשבת לידי בקפיטריה, קיילי אן אמרה לה ללכת. זה לא היה נראה כאילו להרמיוני היה אכפת... עד שאמרתי לה שזה יהיה הכי טוב אם היא תשב במקום אחר." סגרתי ופתחתי את האגרוף שלי, מתחמק מעיניו של קראב כשהסיפור שלי מתקרב לסיומו. "הפנים שלה הראו רק כאב כשהיא הלכה. חלק ממני רצה ללכת ולבקש ממנה סליחה אחרי זה אבל החלק השני לא רצה לקחת סיכון במערכת היחסים שלי עם קיילי אן. אם יכולת לקרוא לזה מערכת יחסים בכלל." גיכחתי במרירות. "הרמיוני התעלמה ממני במשך שבוע עד שהחלטתי להתעמת איתה ולנסות להתנצל. סיימנו בסוף בריב ענקי עוד לפני שיכולתי לבקש סליחה. היא קראה לי מפגר, אידיוט ועוד כמה מילים כואבות. החזרתי לה ו... הכל פשוט השתנה בינינו. הייתי כל כך רע אליה אחרי זה. לא רציתי להיות, אבל היא הביאה את זה על עצמה. הזמנים הכי גרועים היו כשקיילי אן הצטרפה, שנינו שיתפנו פעולה נגד הרמיוני. אתה אפילו לא יכול להתחיל לדמיין כמה אני מתחרט על זה. אחרי כל זה, טענתי שאני שונא אותה, אבל בזמן האחרון הבנתי ש... אף פעם לא שנאתי אותה בכלל. אני לא בטוח איך אני מרגיש לגביה, אבל זו בהחלט לא שנאה. אני פשוט קצת... מצטער עליה. והרבה אשמה ובושה. הלוואי ויכולתי למחוק ולבטל את כל מה שקרה."

סיימתי, לוחץ על העיניים בחוזקה כדי למנוע את הדמעות שרצו לצאת. למה רציתי לבכות? אני אף פעם לא רוצה לבכות. אולי זה כל החרטה.

"אני יודע שאני אמור להגיד שמה שעשית היה נורא," קראב לחש, שם את ידו על הכתף שלי. "אבל למרות שזה היה נורא, כולנו עושים טעויות. זה לא כאילו שאתה לא יכול לתקן את זה."

"אבל אני לא!" פלטתי, מרים את ידיי בתסכול. "הרמיוני שונאת אותי והיא לא רוצה שום קשר איתי. אם אני אלך ואתנצל, היא בטח תחשוב שאני שיכור." הודעתי לו. "חוץ מזה, היא ניראת כאילו היא יותר מידי עסוקה בלהתכרבל עם בלייז." קראב הרים גבה בחשדנות.

"דראקו, אתה... מקנא?"

העיניים שלי התרחבו. מקנא? אני? בהרמיוני ובלייז? לעולם לא. אפילו לא קצת. קראב מאבד את זה.

"אני לא מקנא." אמרתי בחמיצות. קראב הניע את גבותיו ושילב את ידיו, לא נראה משוכנע.

"אתה מקנא." קראב חזר, מגחך כשעיניו ננעלות בשלי. "אתה מחבב את הרמיוני."

"אני לא!" נחנקתי. "אני יודע שאני לא שונא אותה אבל אני גם לא מחבב אותה!"

"שקרן."

"אני לא!"

"שקרן."

"לעזאזל איתך, קראב!" גנחתי, טמנתי את הפנים שלי בידיים. אני לא מחבב את הרמיוני. אני לא מחבב את הרמיוני, חזרתי. אין שום מצב. לא הרמיוני. האומנם?

קראב גיחך, מושיט את ידו ומעביר אותה בשיער שלי. "אולי אני יעזוב אותך לישון על זה? אני אהיה למטה  ואסיים את הסרט." קראב נעמד, פונה לצאת מהחדר אבל עוצר במהירות. הוא היסתכל עליי. "אה, ודראקו? לפעמים כשאתה רוצה שמישהו יסלח לך, אתה צריך להוכיח להם שאתה הרבה יותר ממה שאתה הראית להם." עם המילים הסופיות האלה, קראב נעלם. סוגר את הדלת מאחוריו.

שתי שאלות רצו במוחי כנשכבתי על המיטה שוב.

אחד: יכול להיות שקראב צודק? יכול להיות שאני מקנא לראות את הרמיוני ובלייז מתקרבים כל כך?

ושתיים: מתי קראב נהיה חכם כל כך?

הפרק הקודם		הפרק הבא