הכל לגמרי נהדר?

שבוע עבר מאז אותו היום של משחק הקווידיץ' שבו גריפינדור ניצחה את הפלפאף.
אני לא יודעת למה, אבל במשך כל השבוע הארוך הזה המשכתי להסתובב עם ג'סטין כאילו כלום לא קרה. המשכתי לדבר איתו, לצחוק איתו, לבלות איתו את רוב הזמן, למרות מה שג'ייד אמרה לי.
מאז היום בו ניסה לנשק אותי ודחיתי אותו, הוא לא ניסה פעם נוספת.
ג'יימס וג'ייד לא נראו ביחד יותר מידי. האמת היא שהם אפילו כמעט ולא נראו ביחד בכלל.
תפסתי את ג'יימס מסתכל עלי כבר כמה פעמים השבוע. פעם אחת בארוחת הבוקר, פעמיים בשתי ארוחות ערב שונות, מספר פעמים בחדר המועדון, וגם כשהייתה שיחה על הנשף שייערך מחר בערב.
קיבלתי 97 במבחן בתולדות הקסם. למדתי אליו כל כך הרבה, אז זה היה לי די ברור שאני אצליח בו. בכל זאת, לא היו לי חברים לבזבז איתם את כל היום, לא הייתי מדריכה יותר, לא שיחקתי קווידיץ'... כל הדברים האלה גרמו לי להיות הרבה יותר ממוקדת בלימודים.
לא כתבתי להורים שלי אפילו פעם אחת מאז שהתחלתי לכתוב את המכתב בחדר.
רציתי להמשיך אותו, אבל לא יכולתי. כל פעם שבאתי להוציא אותו מהמגירה שנעלתי אותו בה, קרה משהו. או שמישהו כבר היה בחדר, או שמישהו נכנס לחדר, או שחשבתי שמישהו עומד להיכנס לחדר, או שפשוט לא חשבתי על זה באותו רגע, ושחכתי.
איזו טעות זו הייתה להתחיל לכתוב בחדר. אם לא הייתי כותבת בחדר, לא הייתי נועלת את המכתב במגירה כשאמה וקלואי נכנסו, וככה הוא לא היה נשאר נעול שם, מחכה ליום שבו אמשיך אותו סוף סוף ואשלח אותו לאמא ואבא, בתקווה שאיכשהו זה יגיע למקום שבו הם נמצאים, ואולי הפעם הם יענו לי. וגם זה בהנחה שהם קוראים את זה בכלל.
ואם אני כבר מספרת על כל מה שקרה בשבוע הזה, בואו ותשמעו על הדבר המוזר ביותר שקרה בו:
 

השעה הייתה תשע ועשרים דקות. בדיוק יצאתי מארוחת הערב, והחלטתי לעלות למגדל האסטרונומיה וללמוד שם למבחן באסטרונומיה. טוב, זה הדבר היחידי כמעט שאני עושה מאז הפסקתי להסתובב עם החבורה- ללמוד למבחנים.
לאכול, לישון, ללמוד למבחנים.
חיי החברה שלי היו כל כך ירודים, כיוון שהיחידים שדיברו איתי היו אמבר וג'סטין, ואמבר בשנה השביעית ככה שלא יוצא לנו להיפגש במהלך היום, רק בארוחות מידי פעם או בחדר המועדון. וג'סטין? לא רק שהוא בשנה שביעית, הוא בכלל לא בגריפינדור- הוא בהפלפאף, אז אנחנו נפגשים בערב בעיקר.
בכל אופן, עליתי למגדל האסטרונומיה הריק והתחלתי ללמוד למבחן, עד שלפתע שמעתי רעשים של נקישות קטנות על החלון.
הרמתי את ראשי מהספר, וראיתי ינשוף בצבע חום-אפור עם מכתב במקורו. ניגשתי אל החלון, פתחתי אותו, והינשוף הפיל את המכתב לידיי והתעופף משם.
פתחתי את המכתב המגולגל, ובתוכו היה כתוב: "לעולם לא מאוחר מידי כדי לכפר על העבר, אשלי". הרגשתי איך קצב פעימות הלב שלי גבר, והאמת שממש נלחצתי.
למכתב הייתה מצורפת פיסת נייר בצבע צהוב דהוי. קראתי אותה, מנסה להסדיר את  נשימתי:
"את הכישוף הזה יש אדם אחד בעולם שיכול לבצע- האדם שהמציא אותו. הכשף ארת'ור גורדון ברקהארט (1932-2018),  שהמציא את הכישוף המקולל הזה, הטיל אותו על אדם אחד בלבד, וזהותו לא ידועה. יש חוקרים הטוענים שהאדם היחיד שהכישוף הוטל עליו, הייתה ילדה בגיל שנתיים בלבד, וזו קוללה מסיבות לא ידועות."
מעל הפיסקה הקצרה הזו, היה כתוב באותיות קטנות: עמוד 63.
קראתי במרץ שוב ושוב את המכתב, שנפל עליי כמו פצצה. מי שלח לי את זה, ומה לעזאזל הוא רוצה ממני?
"אה... סליחה שאני מפריעה, אבל יש פה שיעור עכשיו." הפרופסור סינסטרה אמרה, ואני קפצתי בבהלה.
"סליחה, לא ידעתי." אמרתי במהירות. אספתי את דבריי, ובדיוק כשהתכוונתי ללכת, הבחנתי בנוצה בצבע חום-אפור, כנראה של הינשוף. לקחתי אותה בחיפזון והלכתי לכיוון היציאה.
"הכל בסדר?" שאלה הפרופסור, ונעצה בי מבט חושד. "את נראית די מודאגת."
"אני בסדר." שיקרתי.
"בטוח?" היא שאלה בעודה בוהה בנוצה שהחזקתי.
הסתלקתי משם מבלי לענות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~;

ישבתי בחדר המועדון לבדי.        
כלומר, לא בדיוק לבדי. גם רוז, אמה, אלבוס, קלואי, מייק וסקרופיו, ועוד גריפינדורים נוספים היו שם.
פשוט הם היו אחד עם השני, ואני הייתי לבד.
רוב הבנות דיברו על הנשף, רוב הבנים דיברו על קווידיץ'. רק אני הייתי עסוקה בדבר אחד: המכתב.
כבר עברו יומיים מאז שהינשוף השאיר לי בחטף את המכתב הלא חתום, ומאז זה הדבר היחיד שמעסיק אותי.
הספה עליה ישבתי הייתה לא רחוקה מהספות עליהן ישבו חבריי, כך ששמעתי כמעט כל דבר שהם אמרו. אבל זה לא עיניין אותי, העדפתי לנסות לפענח את המסר הבלתי צפוי.
הסתרתי את המכתב בתוך ספר שיקויים, כדי שיחשבו שאני לומדת למבחן בשיקויים בשבוע הבא, אבל כל מה שעשיתי היה פשוט לקרוא את המכתב שוב ושוב.
דלת המועדון נפתחה, וג'יימס נכנס פנימה וצעד לכיווני במהירות.
"רוז!" הוא חלף על פניי ונעמד מולה. אשלי, באמת חשבת שהוא בא אלייך? נו באמת.
"מה?" היא שאלה. הצצתי לכיוונם מזווית עיני.
"השאלתי לך את הגלימה כדי שתוכלי לצאת עם הניק פלוייד הזה שלך לפני יומיים, ועוד לא החזרת! אני צריך אותה." הוא אמר, והיא מיד הסמיקה.
"גלימת ההיעלמות?" היא שאלה.
"לא, הגלימה שהשאלתי מתלמידת בובאטון." הוא אמר בציניות.
"אה, זאת." היא החזירה לו באותו מטבע ציני. "היא דווקא נורא מחטבת אותך, מחברת אותך לצד הנשי שלך."
"טוב, רוז, אני באמת צריך את גלימת ההיעלמות. איפה היא?" הוא שאל.
"אה... לא זוכרת. יש שתי מגירות מתחת לשולחן הכתיבה, היא באמת מהן. והן ננעלות כשסוגרים אותן, תצטרך לפתוח אותן או בעזרת לחש או עם המפתח שנאבד לנו." רוז אמרה. ג'יימס הנהן ועלה במהירות למעונות הבנות.
חזרתי לקרוא את המכתב, אך במהירות שקעתי במחשבות על ג'יימס, ועל ההרגשה החמימה שעברה בגופי כשחשבתי שהוא בא לדבר איתי. דמיינתי מה היה קורה אם הוא באמת היה בא לדבר איתי. אולי היינו משלימים? אולי הוא היה אומר לי שהוא אוהב אותי, כמו שהוא היה עושה פעם. כל זה נראה לי כל כך לא מציאותי... אבל לא, הוא בסך הכל היה צריך לעלות למעלה לקחת את הגלימה מהמגירה שמתחת לשולחן הכתיבה.
"שיט!" לחשתי. אני כזאת סתומה! עד שקלטתי-  המכתב שכתבתי להורים שלי, הוא במגירה השמאלית מתחת לשולחן הכתיבה! אוי לא, ג'יימס עלה למעלה כבר לפני כמעט עשר דקות! אני חייבת להספיק להגיע לשם לפני שג'יימס ימצא אותו, ולקוות שהוא פתח את המגירה הימנית קודם, ולא את השמאלית.
רצתי אל חדר השינה שלנו הכי מהר שיכולתי. וכשנכנסתי לשם, מצאתי את ג'יימס, אוחז בראשו בידו האחת, אצבעותיו חודרות לשיערו הפרוע, וידו השנייה אוחזת במכתב שלי.
אוי לא. הוא קרא את זה. הוא יודע ששיקרתי לו, הכול כתוב שם! מה אני יעשה?
הוא הביט בי.
"את כתבת את זה." הוא אמר בקול רועד.
הנהנתי בחשש.
"אז זו הסיבה. את כותבת להורים שלך." הוא אמר והתיישב על קצה מיטתי.
"ג'יימס-"
"למה לא סיפרת?" הוא קטע אותי. "וכתבת שם שנאלצת לשקר לי. למה התכוונת? לשקר לי לגבי מה?"
נעצתי מבט בריצפה, כדי שלא יבחין בעיניי הרטובות.
"אשלי." הוא אמר בשקט. "אני מבקש ממך, שוב. בבקשה תספרי לי. את האמת."
התיישבתי מולו על מיטתי, והבטתי בעיניו הירוקות, שבהו בי באמפתיה.
"הם התחילו להתנהג מוזר בערך חודש לפני יום הולדתי ה- .11" פתחתי. "ערב אחד, כשהייתי כבר במיטה והתכוננתי לשינה, הלכתי למטבח כדי לשתות. ההורים שלי, שחשבו שאני כבר ישנה, שוחחו שם. שמעתי את אמא שלי אומרת לאבי: "זה רציני, ריצ'ארד. הקללה אמיתית, תראה את המצב שלך." ואז הם הבחינו בי והשתתקו. היו עוד מספר פעמים שניסיתי לשמוע את שיחותיהם, ובכולן הם הזכירו קללה, ומצבו של אבי. היו עוד פרטים ששמעתי, אבל אני כבר לא זוכרת. זה היה מזמן.
ביום הולדתי ה-11, הוריי הודיעו לי שהם משכירים את הבית, ושאנחנו עוברים לגור אצל סבתא שלי. זה נפל עליי בבום, לא הייתי מוכנה לזה בכלל. תחשוב לעצמך- ככה, בלי שום הסברים, עוברים דירה, ועוד לבית של סבתא? די מוזר, לא?
בכל מקרה, עברנו לגור אצל סבתא שלי, ובדיוק שבוע עבר מהיום בו הגענו, ליום בו הם נסעו. אני לא יודעת לאן הם נסעו, כי אף אחד לא טרח להסביר לי.
אתה קולט? ההורים שלי פשוט נסעו יום אחד, השאירו אותי אצל סבתא שלי, בלי שום הסבר או הכנה מוקדמת. פשוט ככה. נסעו וזהו. סיפרו לאן? לא. הסבירו למה? לא. הבטיחו שהם בכלל יחזרו יום אחד? גם זה לא. פשוט נסעו וזהו.
השנה החלטתי שאני אתחיל לכתוב להם. תמיד כתבתי רק לסבתא, אבל השנה החלטתי שאני מרגישה צורך לשתף אותם. זה קשה להתבגר בלי הורים. זו הסיבה שלא ישנתי פעמיים בשבוע- הייתי מתגנבת לינשופייה בלילה, וכותבת להם עד הבוקר. ואז פשוט שלחתי עם ינשוף את המכתב, בתקווה שזה בכלל הגיע אליהם."
לאחר שסיפרתי את כל זה, שתקנו כמעט עשר דקות.
ג'יימס השפיל מבט, ונראה היה שהוא טרוד במחשבות.
"מצטערת ששיקרתי." אמרתי, ודמעות החלו לזלוג במורד לחיי במהירות. "באמת, ג'יימס. פשוט הרגשתי שאני חייבת שהכול יהיה נהדר. לא רציתי שידעו שננטשתי בילדות. לא רציתי שידעו שאני גרה עם סבתא שלי, בלי הורים. זה מטופש מצידי, אני יודעת. ואם אתה כועס אני לגמרי מבינ-"
"כועס?" הוא אמר. "כועס על עצמי אולי."
"על עצמך?" תמהתי.
"כן, על עצמי. כועס על עצמי שלא דאגתי מספיק, שהייתי עסוק בשטויות בזמן שחברה שלי שאני כל כך אוהב הייתה צריכה אותי. אני לא מאמין שנתתי לך להתמודד עם כל זה לבד. איך עשית את זה? הפרידה שלנו, הריב שלך עם חברים שלך, ההדרכה, הקווידיץ', הלימודים... כל זה ועוד עם מה שסיפרת לי עכשיו? בן אדם אחר היה מתפוצץ."
"זה לא ישנה את העובדה ששיקרתי. אתה כן דאגת לי, ואני שיקרתי לך בפרצוף." בכיתי.
"כל זה לא משנה. העיקר שזה נגמר. אני מצטער, הייתי צריך לדעת שמשהו לא בסדר ולא לוותר לך. הכול יהיה בסדר, ואני מבטיח לך שאני יעזור לך לגלות. לא משנה כמה זמן זה ייקח." הוא חיבק אותי חיבוק עוטף.
"ועוד משהו." הוא אמר בשקט. "אני יודע שקיבלת את הרושם שאני עם ג'ייד."
"אפשר להגיד." לחשתי בגיחוך.
"ואני יודע שהיא מפיצה דברים. ואם שאלת את עצמך אם אני מדבר על הנשף, אז כן. היא הפיצה את זה, אנחנו לא הולכים ביחד." הוא אמר.
"מה?" הודהמתי. "למה הכוונה?"
"היא הזמינה אותי לבוא איתה, וסירבתי." הוא גירד בעורפו במבוכה.
"למה? כלומר, גם אני וג'סטין..."
"זה לא משנה." הוא אמר. "לא הייתי יוצא עם בת אחרת בידיעה שאולי את יכולה להיפגע מיזה. סיבה נוספת, אני לא אצא עם ג'ייד בחיים. וסיבה אחרונה, לא הפסקתי לאהוב אותך, אז איך אני אצא עם מישהי שהיא לא את?"
חייכתי והשפלתי מבט במבוכה. הוא שתק.
"גם אני." אמרתי.
"גם את מה?" הוא שאל.
"לא הפסקתי לאהוב אותך." אמרתי, עדיין עם מבט מושפל.
הוא נגע בסנטרי והרים את ראשי. הבטתי בעיניו. הוא חייך חיוך קטן, אחז בפניי בשתי ידיו ומשך אותי לנשיקה. שפתיו החמימות נגעו ברכות בשלי, עצמתי את עיניי והתמסרתי לרגע. כמה התגעגעתי למגע שפתיו על שפתיי.
"אז הסתובבת עם ג'סטין רק כדי להציק לי?" הוא התנתק ושאל.  
"האמת היא שהוא היחידי שהתייחס אליי, בוא נגיד ככה. וחוץ מיזה, עיצבן אותי שהיית עם ג'ייד." אמרתי.
"אבל אני וג'ייד לא התנשקנו. כלומר, היא ניסתה, אבל הסברתי לה שאנחנו לא יותר מידידים. לא היה לי נעים להגיד לה שגם ידידים אנחנו לא." הוא צחק.
"גם אני וג'סטין לא התנשקנו." אמרתי. "והוא ניסה פעם אחת."
"ידעתי שהשמועות האלה שקריות." הוא מלמל. 
"היו שמועות שג'סטין ואני התנשקנו?" שאלתי. הוא הנהן.
"אני מצטערת שהתעצבנתי על זה שלא הכנסת אותי לקבוצת הקווידיץ', זה לגמרי הגיע לי. הייתי גרועה במבחנים. כול הפרידה הזאת קרתה באשמתי, אני כל כך מצטערת.  אני לא יודעת מה עבר עליי." אמרתי, ושוב עלו דמעות בעיניי.
"מה שהיה היה. בואי נשכח מכל זה. העיקר שאנחנו שוב ביחד. יודעת מה? בואי לא נקרא לזה פרידה. זה בסך הכול היה ריב קטן שאפשר לשכוח ממנו." הוא חייך. נישקתי אותו על הלחי, והוא חיבק אותי בחוזקה, וכשהריח שלו הציף אותי, נזכרתי שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי מעולם.

הפרק הקודם		הפרק הבא